היום הקובע הוא לא יום הבחירות, אלא היום שבו יזמין הנשיא ראובן ריבלין את אביגדור ליברמן וישאל מי לדעתו יכול להרכיב ממשלה. נדנדת המנדטים היא פנים־גושית, ועדיין לא ברור מדוע התחושה הזו של ביי־ביי ביבי הולכת וצוברת תאוצה של כאילו ודאות.
אולי זה המיאוס מתזזית מסע הדילוגים של קרקס הבחירות שלו. ההבטחות החלולות, הצחוקים המלאכותיים, ההסתחבקות המזויפת עם עמך ישראל והצהרות הרהב. ייתכן שזו הבהילות של הנידון, שגורמת לנו לחשוב שאולי הוא יודע משהו שאנחנו לא יודעים. אולי משום שרסיסי התעמולה החוכמולוגית של עמית סגל נעשים שקופים יותר ויותר. או הנואשות שמגבירה את רמת הנבזות הארסית שמפעפעת מכל משפט של נתניהו שמתייחס ליריביו.
ואולי התחושה של ביי־ביי ביבי נובעת רק מהטיה אישית - הרי המתמטיקה של הסקרים לא תומכת בתחושת הסוף הקרב של נתניהו, שעשוי באותה מידה להיות גם הסוף של השמאל בישראל. לסמוך על ליברמן זה כמו לסמוך על צבי האוזר, ולסמוך על הכריזמה של בני גנץ זה כמו לסמוך על שיקול הדעת של הימין הרך.
כך שבמקום בירור ארכני וטרחני נשארנו עם "רק לא ביבי" והסחרחורת שלו: 4,000 דירות בגבעת המטוס, השתלת פרקליט מדינה בובה, הנשמה מלאכותית למימד החמישי, קלטות אשכנזי, כדורגלנים אתיופים, סטלנים הם ילדיו האבודים, כמו גם נהגי המוניות, וכבר הוא בדרך לרב דב ליאור, שפסק הלכה שלו אסר על השכרת דירות לערבים, הכשיר את הטרנספר ויש לו דיבור עם איתמר בן גביר. אפילו צוות מיפוי לקביעת גבולות הסיפוח לא הצליח לעורר אלא גיחי שהצטרף לגיחי על תוכנית טראמפ.
ועדיין, כל שפע התעלולים והפעלולים לא הביאו לבנימין נתניהו, נכון להיום, את ה־61. אבל!!! יש עוד שלושה ימים, 72 שעות לבצע עוד גיחת טינוף. תמונה מטושטשת, הקלטה מבושלת, מסמך מרשיע, מימד שישי, משהו מדהים ושובר שוויון נפש. בהנחה שהקורונה תהיה הקלף הבא, מצ"ב סיכום נפלאות הממשלה ואזהרת מסע לקלפי לכל אזרחי ישראל, או לפחות לקוראי הטור. לא בגלל הקורונה, אלא בגלל הכישלון הטוטאלי של מדיניות הבלוק בנושאי חוץ וביטחון, שעניינם הכרעות של חיים ומוות.
אדמה חרוכה
איפה שלא תשליכו אבן ניסתה ממשלת נתניהו לנהל מדיניות סבירה, ולאן שהאבן הזאת לא תעוף היא תפגע בכישלון. עזה? בדרום "צבע אדום" כל השנה וכניעה (אגב, מבורכת) לטרור. שר הביטחון הכריז השבוע על הקמת בנק למסחר בגופות מול גופות, על רקע תמונות זוועה של דחפור צה"לי מטלטל גופת פלסטיני שנהרג כשהניח מטען ליד הגדר. אחת ההשלכות ההרסניות של המצור היא תגבור מסיבי של פעילות דאע"ש בסיני, עקב זליגה קבועה של צעירים עזתים שאין להם מה להפסיד ומצטרפים לדאע"ש בסיני. הצבא המצרי, גם בסיוע צה"ל, אינו מסוגל להתגבר על הזליגה דרך רפיח. המצב חמור עד כדי כך שכיום נבנית שם חומה, בדומה לזו הישראלית.
חיזבאללה? במקום אלף טילים מדויקים תותיר המלחמה על פרויקט דיוק הטילים רק 378. מילא המספרים, אבל הטילים שייוותרו יתודלקו בחשבון דמים שאנחנו מקפידים לפמפם אותו בהתקפות סרק. שאר 100 אלף הטילים שהורגים והורסים באורח קונבנציונלי הם הבונוס. סוריה? אסד בדרך לשליטה בכל השטח, תוך ביצוע מעין טיהור אתני מנוול במיוחד, ופליטיו מזעזעים את היציבות באירופה. כמו שאנחנו מכירים את צביעותו של העולם, הוא עוד יזכה ללגיטימיות.
עיראק? מטוסי חיל האוויר הפציצו שם מעבר גבול ששימש לאספקת חומרי לחימה לסוריה ולחיזבאללה. לאחר פרוץ מהומות השיעים הפרו־איראנים בעקבות חיסול סולימאני ומחאות האזרחים נגדם, שר החוץ ישראל כ"ץ פרסם הודעת תמיכה "בעם העיראקי ובדרישותיו הצודקות" ונתניהו גינה את טבח המיליציות השיעיות הפרו־איראניות בבגדד והאשים בכך את טהרן. במקביל מתנהלת "פעילות מודיעינית ענפה" וחסרת תוחלת כדי להתחבב על ממשלת עיראק, שמצדה הגיבה בגינוי רועם על חיסול סולימאני ותבעה להפסיק את ההפצצות בשטחה.
מכאן שאלת הקיביצר: מי מן המדינות הבוחשות כיום בעיראק (ארה"ב, איראן וישראל) תנצח, במובן של השפעה וקשר עם כל ממשלה עתידית שם. התשובה הברורה היא איראן. לשתי המדינות יש גבול משותף, אוכלוסייה שיעית משותפת, גם אם חלקם עוינים כיום את איראן. האמריקאים שוקלים אם מחויבות לכורדים ושמירה על מקורות הנפט שוות שקי גוויות של חיילים אמריקאים, והכורדים (נתניהו הוא ראש הממשלה היחיד בעולם שהכיר בעצמאותם) מצדם כבר מנהלים בימים האלה שיחות פרקטיות עם איראן.
מדינות ערביות מתונות? התשובה של כל מדינות ערב, כאיש אחד, היא תקבלו "מחוות" (מטוס טס לישראל מעל סודן!), אבל כל התקדמות כרוכה בהכרה במדינה פלסטינית. גם אירופה הקלאסית, ההיא מהטיולים המאורגנים והממשלים הדמוקרטיים, מתייצבת נגד מדינת ישראל של נתניהו, למעט כמה מפלגות ימין פשיסטיות כמו זו של ויקטור אורבן בהונגריה.
החלק הבעייתי במדיניות האדמה החרוכה שנתניהו הותיר עד כה הוא ארה"ב. הכל מבינים את גודל הנזק שגרם נתניהו כאשר שיעבד את ישראל לטובת המפלגה הרפובליקנית. ברצותו לתקן את הרושם ניסה לעבוד על אליזבת וורן, כיום מועמדת לנשיאות.
ב־2014 ביקרה וורן בישראל כטירונית בוועדת החוץ של הסנאט. נתניהו עבד עליה במגוון שקרים, והיא הצדיקה את הטיפול הצה"לי האלים בעזה ופקפקה (לרגע) בהסכם הגרעין. כשחזרה וביקשה תדריך מודיעיני מסודר, התברר לה שנתניהו פשוט שיקר. היא כעסה עד כדי כך שכעבור כמה חודשים, כשנתניהו הגיע כדי לדבר בפני בית הנבחרים, היא החרימה את נאומו. בהמשך יצאה נגד חיסול סולימאני ונגד מדיניות נתניהו בעזה ובגדה, ואפילו ניסתה למנוע סיוע לישראל.
לא לדבר על ברני סנדרס, שמוביל כיום בסקרים. לסנדרס ("אשקול החזרת השגרירות לתל אביב"), הדומה יותר לנועם חומסקי מאשר ללארי דיוויד, יש דעה נחרצת על ממשלת הימין ושלוחותיה כמו ארגון איפא"ק ("מעניק במה למנהיגים שמפיצים גזענות ומתנגדים לזכויות בסיסיות של פלסטינים"). אם סנדרס או וורן יישבו בבית הלבן ונתניהו ראש ממשלה, הם יכו אותו ואותנו בכל דרך אפשרית. החל מקיצוץ בסיוע הצבאי והמודיעיני (לפברק מידע ולהפציץ אנחנו יודעים לבדנו ובעצמנו) וכלה בהסרת שריון הווטו הנצחי במוסדות האו"ם ובעיקר במועצת הביטחון (סנקציות!), כולל כמובן תמיכה בבית הדין הבינלאומי בהאג. טיפול שיהפוך את עמך ישראל כולו למצורעי העולם. מילא נתניהו, שהרוויח כל סטירה שיקבל, אבל הצאן, מה מה מה חטאו?