זה היה אחד השבועות האיומים בתולדות המדינה שאני זוכר - ואני לא מדבר על תוצאות הבחירות. עם זה אין לי בעיה בכלל. הכוונה היא דווקא לכל מה שקרה מסביב: אנשים מכובדים ופרסונות מוערכות, עיתונאים, מובילי דעה ופוליטיקאים צללו לתהומות. שקרים והכפשות צפו בכל מקום, והררי רפש נשפכו בלי סוף. אם זה הכיוון, בסיבוב הבחירות הבא, לא משנה מתי הוא יגיע - בעוד חודשיים או בעוד ארבע שנים - כבר נידרדר לאלימות.
היום שבו ידחפו, יכו ויירו בסיטונאות זה על זה על רקע פוליטי קרוב יותר משנדמה לנו. זה כל כך מייאש, שבא לי לבכות. להסתגר בחדר ולא לצאת ממנו. שיח ציבורי תוסס הוא נהדר, אבל ברגע שיש נגיעה בקרקעית אלימה, העניין הופך מסוכן. על הרקע הכהה הזה החלטתי שהטור השבועי שלי יוקדש לכל הדברים שאהובים עליי כאן, שמשמחים אותי ועושים אותנו ואת המדינה הזו למקום נהדר לחיות בו. אולי המקום הכי טוב לחיות בו על הגלובוס.
נתחיל: אני אוהב את האנשים. סליחה על הקלישאה, אבל הם הטובים בתבל. החום, החיבוק שתקבל מאדם זר לחלוטין ברחוב, הצ'אפחה הלבבית שתורעף עליך ברגע משמח, וההירתמות למען הזולת שווים זהב.
אני אוהב את האוכל. שווארמה נוטפת ברחוב עם עמבה, חריף וצ'יפס שעושה צרבת; פלאפל חם שמטוגן בשמן עמוק ומבעבע, שהוחלף בפעם האחרונה בימי המנדט, ונחטף בעמידה תוך שריפת האצבעות; כרובית פיוטית אצל אייל שני; סחלב ירושלמי חם שקונים בשוק מחנה יהודה, כמו שסבתא שלי הכינה; כנאפה מתוקה מנצרת. כל אלו הם בשבילי חגיגה לקיבה וללב. אני חולה על בייגל וגרעינים במחיר מופקע שמוכרים במגרשי הכדורגל. יש להם טעם מיוחד שאין בשום מקום אחר.
אני אוהב את השירים המצחיקים ששרים בטריבונה על שופטי הכדורגל והעיסוקים האקזוטיים של בני משפחתם. זה נו־נו־נו גדול ועדיין קאלט. מצחיקים ומהפנטים אותי כדורגלנים שמדברים על עצמם בגוף שלישי בזמן שהם מחמיצים שערים קריטיים, תוך שהם חוטפים התקף אסתמה לפני תום המחצית הראשונה. אני נהנה לשמוע את יורם ארבל וזוהיר בהלול עם מהלך אקסטראווגנטי.
אני אוהב את ימי העצמאות עם ספרי קצף, אבשלום קור שמנהל בעברית מצוחצחת את חידוני התנ"ך, מטס חיל האוויר, ממתק שערות סבתא דביק, גבעת חלפון של ויקטור חסון, שגם בפעם ה־250 אלף קורע אותי מצחוק ויהורם גאון ששר על מונטיפיורי ועל חובש אמיץ.
חלק בלתי נפרד מחיי קשור לימי הזיכרון העצובים, שמתיכים את כולנו לכדי צער אחד עצום ומקרבים אותנו לאנשים ולמשפחות שמעולם לא הכרנו ולדמעות שלהם. אני אוהב את תחושת החגיגיות והניקיון של ערבי החג. את ראש השנה, שנחגג עם בגדים לבנים וקרפיונים חיים שנגזר עליהם לנדוד לעולם שכולו טוב. את הסוכות הנוצצות בערבי הסתיו החמימים. אני מכור ליום כיפור בלי רכבים, אבל עם חגיגה של אופניים וקורקינטים. ומבסוט מפסח כשר לצד מאפיות נסתרות שמוכרות פיתות.
אני אוהב לבלות ולנפוש בצפון בחורף, לגלוש על מגלשת פלסטיק בחרמון המושלג, לשכשך בג'קוזי בצימר שמשקיף על נוף מרהיב בגליל, לעשות סקי מים בטבריה. אני אוהב את צפת שבה טובלים וקצת חושבים על רוחניות, ואת ירושלים, אח ירושלים. עיר ממכרת של תקומה, שבכניסה אליה אתה נסחף בריח היסטורי שמערבב מורשת, יהדות, פוליטיקה ומאבקי שבת. אני מטורף על תל אביב הפרועה, שיש בה הכל מהכל, וגם על גבעתיים שלי הקטנה והצנועה.
הקיץ הדביק והלח שלנו מהמם אותי. חוף הים והמטקות, שוקו־בננה וארטיק לימון שבאים יחד עם סרטי יהודה ברקן ויוסף שילוח וקולנוע מצחיק, שספק אם היה מופק היום בעידן #MeToo. אני מתענג על הנוסטלגיה הישראלית ועל ההתרפקות על העבר, שהיא אצלנו ספורט לאומי נעים, אם כי צריך להודות שלא תמיד היה כאן משהו.
אני מכור, למרות הנפיצות, להתדיינות התמידית שממלאת את החלל - בעד או נגד בנימין נתניהו. שאלה שכנראה תמשיך ללוות אותנו עוד שנים רבות ושמגדירה באופן מסוים את הישראליות.
אז אם אתם חוגגים או מתאבלים אחרי פרסום תוצאות הבחירות ומרגישים שבגלל הקמפיינים האחרונים כבר אין בסיס לקונצנזוס על הישראליות, הכינו רשימה כמו זו שהכנתי כאן, שהיא קצרה מדי בשל מחסור במקום על העמוד. ואז, בימים שיישרף לכם הפיוז, קראו אותה שוב ושוב, נשמו עמוק וספרו עד עשר ותזכרו מיד שכולנו יחד אוהבים את המקום הזה. ואם אתם ממש יכולים, תנו חיבוק לחבר שנמצא לידכם - גם אם קיללתם את אמא שלו לפני שנייה.