את הטור הזה אני כותב לפני היוודע תוצאות הבחירות בכוונה. לא רק כי כך מכתיב הדד־ליין של מוספי סוף השבוע, אלא בעיקר כי איני רוצה שתוצאותיהן ישפיעו על הכתוב. אבל עזבו אותי - מה קורה איתכם? סביר להניח שחלקכם עולץ על המהפך, או לחלופין על העובדה שנתניהו השיג את 61 האצבעות שכנראה מפרידות בינו לבין עונש מאסר בפועל. ואולי אתם בכלל מודאגים מהאפשרות שהדמוקרטיה שוב תחגוג בחירות על הכיס של כולנו.

את הדברים הללו, מכל מקום, לא יכולתי לכתוב בעת שהשאלה היחידה הרלוונטית מבחינת רוב הקוראים הייתה האם לנו אתה או לצרנו. כלומר, כן ביבי או לא. לכן אני מבקש לנצל את הזמן עד שתוצת מחדש מדורת ההבלים, כדי להתוודות.

אבל קודם כל, קצת רקע. אני ניר קיפניס, בן 50, יליד שכונת נווה שאנן שבחיפה. שכונה של מעמד בינוני עם שאיפה לגבוה, של אנשים שרובם חלמו סוציאליזם אבל חיו חיי בורגנות. אני בן לדור שבו ההורים - כמעט כולם בשכונה שלי ממוצא אשכנזי, רובם מהעליות הוותיקות ומקצתם ניצולי שואה - עבדו קשה כדי להעניק לילדיהם חיי רווחה. הם לא קיפחו איש, בוודאי שלא במודע. 

הם נתנו למדינה באהבה ולא דרשו מאום בתמורה. הם דחקו בילדיהם ללמוד ועודדו אותם להצטיין ולהצליח. משום כך קשה לבני הדור שלי (קחו עשר שנים לכאן או לכאן) להבין את כל הדיבורים על "ישראל השנייה" - ולמה בכלל מישהו מתעקש לגנוב להם את המדינה שטיפחו באהבה, שטיילו בשביליה עם תנועת הנוער, ששרו לה שירים יפים בלחן רוסי, שהתגייסו למענה ליחידה קרבית ושהם משלמים לה מס אמת, בכל המובנים. 

מה הם עשו שמכנים אותם "פריבילגיים" ולפעמים בפשטות "אשכנזים", אף שהם (כמו כל מי שמכנה אותם כך) נולדו בישראל?
אני משרטט כאן בכוונה את הפרופיל הפרטי שלי כדי להגיד שלא רק שאני מבין את חבריי, מצביעי מפלגות "רק לא ביבי", שלא מבינים אפילו מה היה חטאם שמגיע להם העונש הזה פעם אחר פעם, אלא כדי לומר שלכאורה הייתי צריך ליישר את שורותיי לשמאל. ליהנות מהעובדה שהרקע שלי הוא הגוון של האליטה הצבאית, האקדמית, המשפטית והעסקית, ולשמר את המצב הזה מול הרוויזיוניסטים, שהפכו ממזרח־אירופים למזרחיים. ובכן, אני לא.

ההתפכחות שלי החלה עת קרס תהליך השלום, שבו האמנתי בכל לבי. בהתחלה האשמתי את עצמי־עצמנו: אולי לא נתנו מספיק? אולי היה זה הסגנון המגושם של אהוד ברק, דוחק־דוחף את יאסר ערפאת בפריים המפורסם ההוא? רק שלאט־לאט הבנתי את מה שלעומדים מימיני היה ברור: שאין קשר בין כיבוש (הבעייתי כשלעצמו) לטרור, שלא ההתנחלות היא האצבע בעיני הערבים, אלא עצם הנוכחות המערבית, בניחוח יהודי, במקום הזה. זאת הייתה התפכחות כואבת, שהעבירה אותי מהקצה הכי שמאלי של מרצ אל מחנה הימין המתון, אי־שם בין יאיר לפיד ליועז הנדל. 

אלא שההתפכחות הבאה הייתה קשה שבעתיים, כי בדיעבד התברר שהאסימון הפוליטי שחרר את כל הז'יטונים. כמו בקזינו, כשהאורות נדלקים והפעמונים מצלצלים. רק שבמקום לספור את הכסף, זכיתי במתנה גדולה אך כואבת: הפסקתי לראות את המציאות דרך עיני המתווכים, שומרי הסף האידיאולוגים של המחנה "הנכון". 

בעיניים פקוחות גיליתי פתאום כשלים חמורים בדיווחי התקשורת, בהתנהלות מערכת אכיפת החוק וכך הלאה. פתאום אתה נדהם לגלות עד כמה אנשים שנושאים בתואר אקדמי מחייב יכולים להיות צרי אופקים, ועד כמה אבירי חופש הביטוי מוכנים להפר אותו כשמדובר בדעות שנוגדות את תפיסת הנאורות הפרטית שלהם. 

זה הרגע שבו אתה מבין, למשל, שמערכת המשפט חולה, שהנפוטיזם פשה בה כאילו הייתה רשות שדות התעופה. שבישראל 2020 (בלי קשר לבנימין נתניהו) תופרים תיקים לאנשים בגלל מי שהם ולא בגלל מה שעשו, ואחר כך כופים עליהם עסקאות שבמהלכן יודו באשמה מופחתת, גם אם שקרית, רק כדי לא להילחם בטחנות הרוח, שבמקור היו אמורות להיות טחנות הצדק.

ההתפכחות הזאת כואבת ברמה הפיזית ממש, כמו אהבה נכזבת. כי לך תספר את שעברת לאנשים ששרו איתך שירי מגל וחרב ואת "אימג'ן" של לנון, בתקווה לעולם שבו דת, גזע ומין לא יפרידו עוד בין אדם לאדם ובין עם לעם. לך תספר להם שהחלטת להעדיף את האמת על פני הבון טון הפסאודו־אינטלקטואלי. לך דבר איתם על הסדרה החדשה בנטפליקס, על אוכל אורגני ועל המצב של הפועל - ואז תגלה להם שאתה חושש שהפסאדה של בני גנץ גרועה מהפרנויה (לכאורה) של נתניהו.

לא, לא התחרפנתי אבל התפכחתי. אני עדיין מייחל לשובה של ישראל הישנה והטובה, בגרסה שוויונית יותר. אני עדיין שר ביטלס בקולות וקופץ בגולים של הפועל (חיפה). וכן - לפעמים גם אני קצת מרגיש שגנבו לי את המדינה, אני רק משתדל לא להתמכר לרגש הזה, בטח שלא לתת לו לעוור אותי.