לפני שבועיים פירטתי כאן את הצעדים שאני נוקט על מנת להיות מוכן להיסטריה שעתידה להתפתח. ציינתי שהתחלתי לאגור מצרכים, להוציא מזומנים ובכללי להתכונן לבלגן אזרחי שספק אם הכרנו כמותו בישראל. חלק מהתגובות על הדברים שכתבתי היו קשות ומלגלגות. טענו שהזיות תקפוני ושהבלבול מוסס את שיקול דעתי. עכשיו, כשנבואת הזעם שלי מתגשמת, אין הנאה גדולה יותר מלתקוע אצבע בפני המלעיזים ולקבוע חד־משמעית: "אמרתי לכם". 

היות שהמצב מחורבן, אמנע מהתענוג ואציין את השלב הבא שמגיע בצעדי ענק. אחרי סין, איטליה ועוד, תורנו יגיע, ובקרוב נישלח כולנו ברוב כבוד להסגר של שבועיים לפחות, שבמהלכם לא נוכל לצאת מפתח ביתנו, מה שאומר שהקניות והלחץ סביב אגירת מוצרים יגבר והמזון שעוד נותר ברשתות יאזל לחלוטין. 

באקלים הנוכחי הבידוד הכפוי מתבקש, והאמת? מי בכלל רוצה לעזוב את הספה כשאפשר בכל רגע לחטוף רסיסים של אפצ'י מידבק? בשבת החולפת, כשיצאתי לשתות קפה, ליהנות מעט מהשמש החורפית ולהתאוורר עם אשתי והילדה, הרגשתי כמו מטרה חיה במטווח. מסביב התעטשויות ושיעולים ללא הפסקה - צלילים שמורידים מדי שנייה את הלב לתחתונים. 

ולך תימנע מלחיצות ידיים ומכאפות. בכל פעם שמישהו שולף את כף ידו במחווה חברית, צריך להסביר, כאילו בצחוק, שנמנעים מזה עכשיו. מדוע? כי התעלמות חמורת סבר מהיד המושטת משמעותה להודות שאתה פחדן, וזה גרוע עשרות מונים מלחטוף קורונה. היו כאלו שעוד העזו אפילו לתת נשיקה, וכך בחיל ורעד חזיתי בשפתיים בלתי ניתנות לעצירה משתרבבות לעברי כאילו אין מגיפה בעולם. 

בתום סשן של כמה נשיפות ושאיפות מרגיעות שתיתי את הקפה. זה נעשה בזריזות אולימפית, תוך שהבטתי בחשד על כל ברייה מסביב. ההוא נראה קצת חיוור, והשני מכחכח בגרונו יותר מדי פעמים. כמה רחוקים אנו זה מזה? מטר או שניים? מה ההנחיות? ולמה לעזאזל כלל הציבור נושם לעברי? כולם רוצים להדביק אותי? 

אבל זה עוד בטל בשישים לעומת המעללים בסופרמרקט. כמעט בכל יום במהלך השבוע החולף קפצתי לקניות לטובת השלמות של מוצרי יסוד שטרם נאגרו במזווה: נייר טואלט שהלך ונעלם מהמדפים (מה עושים עם כל כך הרבה גלילים? נדמה לי שבביתנו יש די חבילות ל־30 השנים הבאות), קמח שכמעט אזל, אורז, שוקולד מריר, לפתן שלא אכלתי מימי הצבא ושאר דברים שיכולים להחזיק מעמד גם בשואה גרעינית. 

הכניסה למרכול מבהילה עד מוות. אנשים נצמדים אליי בקופות בניגוד לרצוני, במעברים ובתור לבשר ולגבינה. אצתי בין מדפים והשלכתי פנימה מוצרי יסוד בעזרת עיתון דלוח שחיפה את אצבעותיי. על הבצל שאשתי ביקשה שאביא ויתרתי, היות ששמעתי מישהו דופק חרחור עמוק ליד הירקות. אלו בכנות הרגעים המבעיתים ביותר שחוויתי בשנים האחרונות. 

בינתיים התקבל פוש נוסף בנייד: חולה חדש התגלה. המסלול שהוא עשה בימים האחרונים פורסם במלואו. מתברר שהווירוס הזה מעניק כוחות מיוחדים למי שחוטף אותו. אני אדם שאוהב את הבית. אבל החולים לפני האבחון הם אחד־אחד בליינים עולמיים. לך תבין את זה. על פי הנתונים המדווחים, בשעות שקדמו לתובנה שהם נושאים את הנגיף הנדבקים הופכים לפצצות אנרגיה ועד לבידוד מבקרים במסעדות, מרכזי בילוי, קניונים, רכבות, בתי קפה ובתי אבות. 

ההנחה שלי היא שעד שהטור הזה יתפרסם כבר יהיו עשרות רבות של חולים. אולי אפילו יותר ממאה. לצורך העמקת השלווה אני מביט בסחורות החירום שצברנו במטבח. כדי להגביר את תחושתי החיובית בעוד כמה גרמים העברתי גם את תכולת המקרר למאגר ההישרדות. בנוסף, קבעתי פקודות מטכ"ל במתחמנו, שלפיהן בטרם שעת ה־ש' אסור בשום אופן לגעת בימ"חים וללעוס את תכולתם.  

לא מזמן תפסתי פושעת מזון. לפני כמה שעות חשפתי את זוגתי בזמן שחיטטה בין המוצרים החבויים ופתחה חפיסת שוקולד מריר. שטפתי אותה. היא טענה שאין כלום בבית והכל הולאם לטובת המטרה שסימנתי. השבתי לה בקור רוח של איש חוק שבשביל לא לרעוב בעת הבידוד נצטרך לרעוב עכשיו. אבל יש מקום לאופטימיות.

עם כל הכבוד לכאוס ההמוני, נדמה שהמחלה הזו יותר מבהילה מאשר קטלנית. הסכנה האמיתית טמונה בפחד שהיא גורמת והעומס שהיא עלולה להטיל על מערכות הבריאות. מה עושים? נמנעים ממגע מיותר עם זרים, לא יוצאים מהבית אם לא חייבים, פועלים לפי ההנחיות ונרגעים. ומה מרגיע אותי? להילחץ!