1. ביום שני ישבתי במיצוצייה ברחוב ויצמן על מיץ תפוזים טבעי וכוס קפה שחור, מביט על מעט האנשים שחולפים ברחוב בפנים חוששות, שמא מישהו יתעטש לכיוון שלהם. נשים וגברים יצאו מסניף מגה הסמוך עמוסי חבילות של נייר טואלט, קופסאות שימורים, פסטות וכל מצרך אחר שהצליחו למצוא על המדפים. על המזל הרע שלי נדבק לכיסא שלימיני הקרצייה השכונתית, ירמיהו המכונה "הקוטר".
כל מה שירמיהו עושה כל היום זה להתבכיין על חייו המחורבנים, על המדינה המגעילה, על הממשלה הקפיטליסטית החזירית, על קופות הגמל שלו שמתרוקנות מנכסיהן, על השכנה שלו מטילדה, שמשאירה שקיות זבל ליד הדלת בערב ומורידה אותן לפח רק למחרת וחדר המדרגות מסריח ומושך אליו ג'וקים ועכברים... ירמיהו לא סותם את הפה והורס לי את העונג בשתיית מיץ וקפה שחור ובצפייה בעוברים ושבים.
"תראה, תראה, תראה את זאת שיצאה עכשיו מהמגה", הוא אומר, ואני מביט לכיוון ורואה אישה כבת 70, נמוכת קומה ועמוסה בחמש חבילות של נייר טואלט, שבכל אחת 32 גלילים. "זאת מטילדה, השכנה הנבלה שמשאירה שקיות זבל בחדר המדרגות. תראה כמה נייר טואלט היא קונה. מה היא תעשה בזה? כמה בן אדם יכול לחרבן?".
האמת היא שזה די מוזר לראות אישה מבוגרת עם כזו בוכטה של גלילי נייר טואלט. זה היה אפילו די מצחיק, בעיקר משום שעובד הסופר רץ אחריה עם שקית גדולה ובה עוד 32 גלילים, כשהוא צועק לעברה שהיא שכחה את הסחורה יקרת המציאות ליד הקופה.
ירמיהו הקוטר מחשב בקול רם כמה גלילים היא קנתה: "שש חבילות כפול 32 גלילים, 192. ריבונו של עולם, זו לא שכנה מחורבנת - זו שכנה מחרבנת".
בשלב הזה אני מבין שהקוטר הבכיין לא יניח לי, ואני מתכנן איזה סיבה טובה לקום בדחיפות ולהתחפף. אבל ירמיהו תופס אותי ביד ומתחיל לדבר בקול בכייני ומעורר רחמים. "זהבי, הכל מתמוטט. לפני חודשיים אמר לי איזה ספקולנט שעושה מיליונים בבורסה לקנות מניות של דלק קידוחים ורציו כי הן מתחילות לקבל מיליוני דולרים כל חודש מהמצרים ומהירדנים. הוא אמר שאפשר לעשות בוכטה גדולה. כמו פראייר פדיתי את קרנות ההשתלמות ועוד כל מיני וקניתי בכל הכסף מניות של הגז. זהבי, נחתכתי ב40%. אני מת. מה עשיתי?".
ירמיהו מתחיל לבכות בהיסטריה ולא עוזב את היד שלי. פתאום הוא נראה לי אומלל ומעורר רחמים. עוברים ושבים מביטים על הגבר הקשיש שמשמיע קולות נהי ובכי תמרורים, כמה אנשים טובים שואלים אם צריך עזרה. המלצרית מביאה לו כוס מים, והפנסיונר הקשיש, שעבד עשרות שנים כפקיד בקופת חולים, לא נרגע ומתחיל לחרחר. זה השלב שבו אף אזרח לא מתקרב אליו מחשש שהבן אדם קיבל התקף בעקבות הקורונה. כמה אזרחים זהירים מתחילים לומר בקול רם את המילה הנוראה ומתריעים בפני העוברים והשבים שעליהם להתרחק, כי יש בן אדם חולה במקום.
2. אני מרגיש נורא מהסיטואציה. מצד אחד לא נעים לי לעזוב את האומלל, ומצד שני העניין הזה של הקורונה והעובדה שאני צמוד לאדם המשתנק הופכים אותי מיד לנשא הנגיף המסריח הזה, ומי יודע אם הסיפור לא יגיע עוד כמה דקות למהדורות החדשות. רק זה חסר לי, להתחיל לקבל טלפונים מנברני מדורי הרכילות והבריאות ולענות על השאלה הדבילית האם ישבתי ברחוב עם אדם שנדבק בנגיף.
ירמיהו, שהרגיש שעשרות זוגות עיניים נעוצות בו וגם שמע את המילה קורונה בהקשר אליו, חוטף התקף זעם. הוא קם בפתאומיות, מפיל את השולחן שעליו הקפה השחור ומיץ התפוזים שלי, ובתנועות של טחנת רוח הוא מתנפל על העוברים והשבים ונוגע בהם, תוך שהוא צועק לעברם: "נדבקת, נדבקת".
האנשים שהיו במקום פרצו בצעקות אימה ושבר, נושאי הסלים עם המצרכים השליכו את סחורתם על המדרכה ונמלטו בבהלה, תוך שהם צווחים "קורונה, קורונה". הקפה שנשפך עליי היה עדיין מספיק חם כדי לגרום לי כווייה ברגל, המיץ על החולצה היה דביק ומגעיל, וירמיהו בהתקף הזעם שלו המשיך להשתולל ולצווח. אמבולנס שהיה בדרכו לאיכילוב נעצר על ידי האזרחים המבוהלים, שביקשו מהפרמדיק והמתנדבת שאיתו לקחת את חולה הקורונה לבית חולים לפני שידביק את כל הרחוב. גם ניידת משטרה שחלפה בכביש נעצרה על ידי האזרחים המודאגים, והשוטרים התבקשו להרחיק את החולה מהאזור.
השוטרים וצוות האמבולנס נראו אובדי עצות. הם לא היו בטוחים שהם יודעים איך מטפלים באדם קשיש שנמצא באטרף, שמשתולל על המדרכה ורץ לעבר אזרחים וצועק להם "קורונה", תוך שהוא נוגע בהם כדי להפחידם.
פתאום לירמיהו הבכיין נגמרו הדמעות. כוחו אזל. הוא קרס על המדרכה בפישוק ידיים ורגליים ולא זז. "הוא מת", נשמעו צעקות היסטריות. "הוא הדביק את כל מי שנגע בו". נשים וגברים שהיו ברחוב נתקפו בבהלה. שני השוטרים ושני אנשי מד"א הזמינו תגבורת. צפירות של אמבולנסים ושל ניידות משטרה חתכו את חלל האוויר, שכנים יצאו למרפסות. בשל הפקק שנוצר נהגים יצאו מרכבם ושאלו בפאניקה "מה קרה?". כשקיבלו תשובה שאזרח חולה קורונה נגע בעשרות אנשים והדביק את כל הרחוב, צלצלו הנהגים לקרוביהם ודיווחו על האירוע ועל העובדה שהם תקועים בפקק ברחוב שכל מי שעבר בו נדבק בקורונה.
ירמיהו שכב על המדרכה ובחצי עין פקוחה קלט את המהומה שיצר. הוא קם באטיות. כל האנשים שהתקבצו סביבו החלו לברוח תוך שהם מפילים ודורסים אחד את השני. שוטרים עם אקדחים שלופים התקרבו בחלחלה לירמיהו וצעקו לו לשכב בחזרה על המדרכה. ירמיהו, שהבין את גודל הבלגן שנוצר בגללו, התריס לעברם: "לא רוצה לשכב, מה תעשו? תירו בי? אני לא אתיופי, אני לא חולה קורונה. אני אזרח, משלם מסים. לכו תתפסו פושעים, חתיכת דרעקס".
עשרות שוטרים שהגיעו למקום פינו את האזרחים בדחיפות. מסוק משטרתי חג באוויר. ירמיהו התחיל להיות מבסוט מהמהומה שנוצרה. הוא החל לקפץ לעבר השוטרים וצעק, "אני אגע בכם, אני אירק עליכם". פתאום יצא לו צחוק מטורף. "כל החיים דפקתם אותי, עכשיו אני אדפוק אתכם. ממשלה חרא, בורסה חרא, קורונה חרא".
3. אני עומד מאחורי דוכן הפיס המום ממה שקורה. יותר נכון לא מאמין למה שקורה. צוותי טלוויזיה מגיעים ומתחילים לתעד את המהומה. ירמיהו הבכיין, פקיד קטן בדימוס, הפך בגלל צירוף נסיבות חסרות משמעות לכוכב. אני מתחפף מהאזור, מנסה להתחמק מהמבטים ומהשאלות בסגנון, "מי זה החבר שלך?", "אתה חושב שהוא הדביק אותך?" ועוד שטויות כאלו.
הכווייה ברגל מציקה לי, הטי־שירט דביקה מהמיץ שנשפך. אני מגיע הביתה ומדליק את הרדיו. ארקדי דוכין הדגול שר את השיר "יום אחד":
ברבעון הראשון הרווחנו מיליון
בשני יצאנו מאוזנים
התחזית דרשה שלוש פסיק ארבע
הבוסים דרשו פיטורים
דן האנליסט, על פסטה במטבח
חזה עתידות בלי שום סטיות תקן
תקפיץ במערב, תפזר קצת במזרח
העיקר זה להקפיד על השמן
יום אחד, קרוב מתמיד, המסכים ייצבעו באדום
יום אחד, תמיד זה מפחיד, להביט על פי התהום
ודן יאחז את ראשו בידיו, אין מצב, אלוהים, אין מצב
כי עכשיו זה לא שנופל קצת השער, עכשיו מדובר על רעב
בינתיים חליפה חדשה עם פסים
תופרים קומבינה בקייב
העולם כפר קטן, השווקים מתפתחים
רק צריך להגביר את הקצב
במסיבת הסילבסטר הריצו שורות
וניבאו מה יהיה השנה
התחזית ידועה, הכל די צפוי
רק למי הרשות נתונה
יום אחד, קרוב לוודאי, המסכים ייצבעו בשחור
ואחד אחרי השני, מיליונים יזרמו לרחוב
ודן ימלמל, זה בכל העולם, מה עכשיו אלוהים, מה עכשיו
נתחבא קצת למטה, וגם בצדדים, אולי מאחורי הגב.
מהדורת החדשות נפתחה בידיעה על האזרח הראשון בישראל שככל הנראה מת מהנגיף. המבזקנית סיפרה שהאדם התמוטט ברחוב ויצמן בתל אביב, אחרי שתקף עשרות עוברים ושבים בצעקות "קורונה, קורונה".