הרגיזה אותי התנהגותם הנלוזה של חלק מהישראלים, כנראה חלק קטן, שאומר "אחריי המבול". הזלזול בבריאותם של אחרים הוא אגואיסטי, נבזיות לשמה ונטול מבט חברתי כולל.
וישנם אנשים שביקרו בארץ שהקורונה כבשה והגיעו ארצה שעות ספורות לפני שיצא צו המחייב בידוד לשבים ממנה. הם לא חושבים שההיגיון דורש שגם הם יהיו חייבים בבידוד. מן הסתם הם חושבים שגם אם הביאו איתם את הווירוס, הוא יבין שאסור לו לצאת מן הכוח אל הפועל, כי הרי הוא נכנס ארצה בשעה ארבע והוראת הבידוד יצאה רק בשש.
טאיוואן וקוריאה הצליחו בעזרת בידוד ומשמעת של התושבים לעצור את התפשטות הווירוס. אפילו סין הצליחה בכך נכון להיום, אם כי באמצעים של משמעת כפויה, הענשה קשה של המפרים את הוראות הבידוד, ואפילו ריתוך דלתות כניסה של בניינים על מנת למנוע יציאת דיירים. וזה פועל. אם לא בטוב, אז ביד קשה.
בארצנו הקטנטונת עדיין ה"יהיה בסדר" ו"לי זה לא יקרה" והחפיף מרימים את ראשם המכוער. אנחנו עדים גם למסירת דיווחי שווא לרשויות על הזמן שבו שהה החולה במקום זה או אחר, כמו אותו בעל חנות שדיווח על שלוש שעות שהייה בחנותו, כאשר בפועל שהה שלושה ימים שבמהלכם הדביק אחרים.
בתקשורת מופיעים שוב ושוב פרשנים (ובעוונותיי גם אני ביניהם), חלקם מבית הלל וחלקם מבית שמאי. אני נמנה עם הרגועים יותר, אבל מצדיק במאת האחוזים את המחמירים ואת משרד הבריאות, שחייב להתייחס לתרחיש הקיצוני ביותר. נקווה לטוב. אבל רק אם נתכונן לגרוע ביותר - נהיה מוכנים לקראתו, אם אכן יתממש. ההתנהלות הזו כבר הוכיחה את עצמה במספר החולים הקטן באופן יחסי, טפו טפו טפו.
אני חושב שיש צורך להפעיל דרכי הקפדה על חייבי הבידוד, אם אלה אינם כופים זאת על עצמם. נכון שיותר מ־82% מהאנשים מקבלים את המחלה בצורה קלה ביותר ומחלימים לחלוטין, נכון שרק אחוז קטן הולכים לעולמם בעקבות המחלה, ואלה ברובם קשישים, או אנשים שיש להם מחלות רקע - אבל גם עליהם חובה עלינו כחברה להגן.
אל תרגיזו אותי, קחו אחריות. אם אתם בקבוצת המבודדים, בודדו את עצמכם. תגלו ששבועיים בבית יכולים להיות זמן שאפשר לנצל ולעשות במהלכו את כל הדברים שלא הספקתם לעשות ואת אלה שהתחלתם ולא סיימתם. בידוד נעים לנו.