"נו, כיפוש, מה את אומרת על הסרט עלינו?". היא נראתה מהורהרת לרגע, ואז ענתה: "מאמי, אני חושבת שנראיתי קצת שמנמנה בכמה סצינות. בוא נראה עוד פעם, אני מאוד מוטרדת". "תגידי, את אמיתית?", יריתי מיד. "זה מה שיש לך להגיד לי אחרי חצי שנה של צילומים ועריכות, עצבים ואנרגיות? אני שם את הנשמה שלי על השולחן, ואת באה לי עם 'שמנמנה'? מה נסגר איתך?".

היא צחקה. "אתה יודע, אם יש משהו בך שאני מקנאה בו, זו העובדה שלא מעניין אותך אף פעם איך אתה נראה, עם הסמרטוטים שאתה לובש. אתה מתפשט ומתלבש מול מצלמה כאילו היא לא שם. אבל אני אישה, לי חשוב איך אני נראית, אתה לא יכול להבין את זה. איך אתה אומר לי: 'צריך להיות מכור כדי להבין מכור' - אז צריך להיות אישה כדי להבין אישה. בוא נראה עוד פעם, כדי שאירגע. הא, היית בסדר, יש לך את זה. תמיד ידעתי שיש לך, אתה חמוד".

"כיפוש, חמוד זה כלב".
"מאמי, די, בוא נראה עוד פעם".

מאז שהשתחררתי מהאשפוז במחלקה הפתוחה בגהה, היו אצלי נציגי כל רשתות הטלוויזיה עם הצעות לסרט. דחיתי את כולם על הסף. חיים אתגר רדף אחריי שנים, ובכל פעם דחיתי אותו ואמרתי שאין לי כוח לצהבת שנודפת מהמסך. לפני חצי שנה הוא הצליח לשכנע אותי להיפגש והשאיר על השולחן הצעה שהיה קשה לסרב לה.

"קוף, אתה מחליט, המילה האחרונה היא שלך. אני לא בא לפרק אותך, אני בא לספר מה עברת, לפי מה שכבר כתבת ב'מעריב' ונמצא ברשות הרבים. תן לי צ'אנס, לא תתאכזב". נתתי לו - ולצוות של קסטינה (חברת ההפקה). הם לא אכזבו. היה לי קשה מאוד לצפות, עוד בשלב האוף־ליין בעריכה. זה חומר קשה, זה עליך, זה לא משהו ציני שאתה מסתלבט על אחרים. הרי רק אני ואלוהים יודעים מה עברתי ומה חוויתי באותן שנים. כמובן יש תמונות ותחושות שנטועות בי, שלעולם לא דיברתי עליהן עם שום אדם חי ולעולם לא אדבר.

כאשר צפיתי בגרסה הכמעט אחרונה לפני האון־ליין, הייתה בחדר רק קארין, עורכת המשנה של הסרט. אני מכיר אותה שנים, היא עבדה איתי בערוץ הספורט. יש לה תכונה נדירה של להיות נוכחת בחדר חשוך, אבל גם להיות בלתי נראית. היה לי קשה, נורא קשה. יצאתי פעמיים החוצה לעשן כדי לבחון את האינסטינקט שלי, אם אני פועל נכון. קארין לא אמרה מילה, רק הביאה לי אספרסו ומים קרים. בסוף אמרתי לה: "מותאק, אני מאשר". הרגשתי כמו אדם שהשיל ממשקלו 40 ק"ג אבל לא בטוח שהוא מאושר מזה.

והייתה שם גם כיפוש, שלהפקה תמיד היה נוח לסגור איתה דברים. הייתה בסרט סצינה שהייתה חשובה לי, רציתי לסגור חשבון פתוח. חיים התעקש שלא, גם הבמאי והעורך תמכו בו. אמרתי לחיים: "הבטחת לי. מילה זו מילה. סיכמנו כך, נכון?". הוא אמר שנכון, אבל זה יפגע ברצף של הסיפור, שזו סצינה קלושה.

"אתה יודע מה?", הוא הציע, "דבר עם כיפוש. היא תחליט. מה שהיא תחליט זה מה שיהיה. מילה שלי". כיפוש ואני יצאנו החוצה. "מאמי, הוא צודק. זה קטן, זה רק אתה עם הנקמות שלך, שחרר. תקשיב לי, זה לא מספיק חשוב. די, תתנקה מזה, תלמד לסלוח". "כיפוש, הוא התחייב לי. הסצינה צולמה, היא לא בסרט. זה זמן לסגור חשבון, זה חשוב לי. אני לא מבין, את איתם או איתי?".

היא השיבה שהשאלה הזו מרגיזה אותה. "אני תמיד איתך, תמיד בשבילך. אבל אתה מתעסק בשוליים. אני מאשרת לו ואנחנו מתקדמים. נו, תגיד לי שאתה מסכים". הנהנתי עם הראש. היא סגרה עניין. כן, בגלל זה אנשים מתים עליה, כי היא יודעת לטפל בגורילה ולהפוך אותה לפינצ'ר.

לפני השידור היה לי איזה קטע קטן עם רשות החניה של עיריית תל אביב. הם עיקלו לי את חשבון הבנק, חולירע יאסנה. בלעתי רגיעון, שתיתי שני אספרסו כפול ושייק פירות - ומבחינתי הייתי מוכן לקרב. לארגון החאווה הזה יש בניין יפה בשדרות ירושלים ביפו. האתר הכי חשוב בסביבה זו מכולת בבעלות משפחה ערבית. מכולת של פעם, שהכל יש בה. אז הכינו לי בגט עם נקניק, חצילים חמוצים ועגבניות חמוצות, כמו של פעם. להקת המאכערים של ביבי הייתה מגדירה את המכולתניקים כתומכי מחבלים; אני מגדיר את הכריך כטעים מאוד ואת להקת המאכערים - כאשפה.

הרגשתי  גיבור ונכנסתי פנימה. הצ'יינג' של חולדאי מצא אותי אשם בחניה בניגוד לחוק, קנס אותי ב־4,000 שקל במצטבר ובעוד 6,000 שקל ריבית והצמדה. "שלום לך, מלכה, המנהלת של החאווה. איך את חשה ביום גבייה זה? סלקי ממני את השוטר, הוא מפחיד אותי. הוא נראה לי כמו פול סמית' מ'אקספרס של חצות'".

"הו, מר קופמן, שלום לך", היא ענתה. "אתה לקוח קבוע אצלנו. במה אני יכולה לעזור לך?".

"את לא", השבתי לה. "תגידי, מלכה, רק לפני איזה שנתיים לקחתם לכיפוש הצדקת 19 אלף שקל, אבל מה, לא מחקתם כנראה את החיובים. חשבתם שאני חיה מטומטמת - אגב, בצדק רב, ואני אומר זאת לזכותך - אבל דיייי, תני אוויר, נגמר הקטיף, אין כסף. ולמה מעקלים, למה? אי אפשר לדבר? מה קרה, אין לכם טלפון?".

"טלפנו אליך, לא ענית".
"די עם השטויות, מלכה. לאיזה מספר טלפנו?".
היא נתנה לי את המספר. "זה לא המספר שלי, תבדקי את הטלפון. הנה, הוא שלך במתנה. לאן שלחתם את דוחות החאווה של הפקח שמתעלל בי כבר שמונה שנים?".
היא בדקה במחשב ואמרה שאני צודק.

"טוף, בואי נעבור על עבירות האונס והרצח שביצעתי לטענתכם. לפי הראיות שאת מציגה לפניי, 11 חיובים התבצעו ברחוב בורלא, שבו אני גר שמונה שנים. יתרה מזאת, כיפוש הצדקת משלמת מס חאווה שאת קוראת לו 'ארנונה' - מעל 1,000 שקל בחודש. מה עוד את רוצה, כפרע? אין כסף, אין! אני בן 61, יקירתי, טייק־א־גוד־לוק. נראה לך סמרטוט כמוני יכול לרדת לצומת, לשדל לקוחות ולהביא פרנסה?".

היא צחקה ואמרה שיחסית לגילי אני נראה בסדר. "רון, אני רואה כאן במחשב שצפוי לך עוד עיקול, לא ממני אלא בגלל דוחות על כלב שרץ משוחרר", היא הוסיפה.

התעצבנתי נורא. "את רואה? הפקח ר־ו־ד־ף אותי בגלל שסנדי לא אהבה אותו. אני אשם? היא שקלה אצלי 35 קילו, קניתי לה עצמות מעושנות, אהבתי אותה כמו ילדה. אבל היא הייתה כלבת מדבר חזקה מאוד, ובכל פעם שהיא ראתה אותו, היא זינקה עליו, כי הוא מתחבא מאחורי מכוניות. היא הייתה בטוחה שהוא עבריין, פורץ. היא ברחה לי מהיד, מה אני אעשה?".

הוספתי שבגלל טינתה לפקח התימני, סנדי עברה לגור במושב של כיפוש, יוצאי מרוקו, ששם היא מלכה. "אני לא מבינה על מה אתה מדבר", אמרה מלכה והפנתה אליי את מסך המחשב. שרי הפינצ'רית המדהימה צולמה שם מרחוק, משחקת בגינה. "זו שוקלת 35 קילו? אתה מסוגל גם לא לשקר?", היא אמרה בשקט.

"תקשיבי לעצמך", הסברתי לה. "את נורא שיפוטית. זו הכלבה המחליפה של גיאצ'ו הצדיק. זו שוקלת 4.200 ק"ג, למי היא מפריעה, תגידי? ירדתי איתה לגינה, קראתי עיתון - והיא שוטטה קצת עם החגורה. את רואה את החגורה? לא היה איש בגינה, רק הפקח והמתלמדת שלו עמדו בחוץ. זה לא פארק, כן? בסך הכל גינה של אולי מאה מ"ר. אז אמרתי להם שילכו לחפש חיים במקום להציק לתושבים שמורידים כלב שצריך קצת ויטמין D מהשמש. אז הוא צילם מרחוק, כי הוא פחדן, והתמונה נורא מעליבה. כי שרי היא מלכת יופי, ופה היא יצאה לא משהו".

מלכה לא התרשמה מהטיעון, אבל אמרה שזה לא בתחומי אחריותה, אז זה לא חשוב. "אדבר עם התובעת על הדוחות ברחוב שלך, אבל יש עוד, שאינם ברחוב שלך. מה נעשה איתם?", שאלה. זיהיתי שיש אפשרות להכריע בקרב בנוקאאוט. "הנה תו נכה, מלכה", אמרתי לה. "תזכי אותי, במטותא ממך, על כל הסחורה. תהיי נשמה טובה". היא הביטה בתו ואמרה שהוא לא תופס לכל התאריכים.

"דיייי, עזבי אותך מתופס לא תופס. עברתי שני ניתוחים באגן הירכיים. סחבק בקושי הולך. די להיות רעה, לא מתאים לך. דברי עם התובע, בקשי רחמים עליי. אולי אדבר עם האיש, מה את אומרת?". היא חזרה עם תשובה: הוא מוותר לי על אחד, והיא תברר על הדוחות ברחוב שלי ועל זה שלא קיבלתי אותם בדואר.

"תקשיבי, תגידי למאוס הזה שיש לי בית כנסת מול הבית. כל העיר באה לשם כאילו זה הר הבית ועולים לרגל, ולוקחים את כל החניות. התלוננתי אצלכם ב־106 על המפגע הזה, לא טיפלו. אני דורש הקלה בעונש ורוצה להישפט". אז לעת עתה היא הסירה לי את העיקול, אבל הם חמים עליי שם, כי רבתי איתם על המשפט "לפנים משורת הדין". התרגום בגוף הסרט של המשפט הזה, שלהם מספיק לתבוע - ואתה חייב לשלם "לפנים משורת הדין". אין לך זכויות לפי תקנות חוק עזר עירוני, רק תשלם ואל תבלבל את המוח. זה קצת עשה לי סלט בראש ה"לפנים משורת הדין", אז אנחנו עוד מתדיינים.

חזרתי לרחובות, הם חצי ריקים, הציבור מתחיל לפחד מהקורונה. אומנם שפעת ודלקת ריאות - אבל במערכת הבריאות שלנו, בראשות הרב יעקב ליצמן עם השטריימל החגיגי, אין מספיק מכונות הנשמה. זה כל הסיפור על איך מוכרים את הרעיון של אשפוז ביתי לציבור שבוי והיסטרי.

אנחנו מרחק פסיעה ממאות חולים, אולי אלפים. אז כל עוד אין גוויות, ביבי יכול לעלות לשידור בכל ערב, לדבר על עצמו כמה הוא גדול ושולט במצב. אבל כאשר תהיינה גופות, המאכערים שלו יכתבו טקסטים על האיום האיראני ועל העראברים שלנו, שהם כולם אחראים למגיפת הנשק הביולוגי שתקף גם אותנו. איראן ועראברים, זה רק עניין של זמן. שבוע, אולי שבועיים לכל היותר. הטקסטים כבר מוכנים, תנו זמן לזמן. אנשים כאן מותשים, ממשלה אין, לא רואים אחת באופק. גם בחירות בספטמבר זו אניגמה. איך דיירי אגם הדרעק יטיפו את הארס וההרס כאשר ציבור הבוחרים עסוק בהישרדות?

השבוע אמור להיפתח משפטו של ביבי. זה אולי הרגע השמח שיהיה כאן, אולי היחיד במאבק בווירוס. אבל בין לבין עוד עושים כאן פוליטיקה. הצדקת אורלי לוי־אבקסיס - שכבר הייתה צריכה להיות פוליטיקאית בדימוס אך חברה לעמיר פרץ כדי לשרוד באגם הדרעק - התגלתה כסוס טרויאני במפא"י. מתאים לפרץ לא לבדוק איזו עלוקה הוא מצרף לקבוצה. אחיה של אורלי, ג'קי, היה בבלפור - ותם הטקס. הפמיליה מעל הכל: צריך לדאוג למשפחה, לאבא ולאח, אז היא מוכנה לאכול ת'תיק. עובדה.

פתאום אורלי נזכרה שהיא נגד חיבור עם מרצ, ובכלל היא אינה אוהבת עראברים, בטח לא להשתמש בתמיכתם כדי להקים גועליציה. היא לא עדכנה את חברי מפלגתה, כי היא לא רואה אותם ממטר רץ והם לא יודעים לחסל כמו ביבי, זו המציאות. מאחר שלא היה לי למי להצביע, הצבעתי מפא"י, כי אני אלרגי לכחול לבן ולימין החרדי והמשיחי. שוב טעיתי בענק, אז צייצתי לאורלי המתוקה ציוץ של אכזבה מהבגידה. "באיזו זכות את גונבת את הקול שלי ומוכרת אותו לעבריין לכאורה? נכנסת לאגם הדרעק בזכות בוחרי אנטי־ביבי, כמוני. לא מתאים לך? תשאירי את המנדט ותתפיידי".

2,000 עוקבים אהבו את הציוץ, 4,000 אחרים שנאו אותו. בין לבין המאכערים של ביבי התחילו בהתקפה מתוזמנת על הטיפשורת, שמגנה את אורלי. להם מותר הכל, ביבי מאשר להם - אבל הוא כרגיל "לא יודע". אחד מהקרובים אליו, יונתן אוריך, צייץ את דעתו על הטיפשורת. "יש פה הרבה יותר עיתונאים שעובדים למען הרשימה המשותפת, לעומת מעט מדי עיתונאים שעובדים למען ממשלה ציונית - וזו כל הבעיה של התקשורת הישראלית", כתב, "ועל זה אנחנו יורקים עליכם בצדק".

כן, מאכער בכיר של ראש ממשלה שמתפרנס מהקופה הציבורית יורק על הטיפשורת - וקובל על כך שהתקשורת לא ע־ו־ב־ד־ת (!!!) למען ממשלה ציונית. למי שלמד קצת היסטוריה בחייו, אלה היו המסרים של אשף התעמולה הנאצית ד"ר גבלס.

אז רגע לפני שאני נרטב מהיריקה, והרי אני יודע שאם זה יקרה לא אהיה אחראי למעשיי, עניתי לו: "שוב התבלבלת והתחלת לצטט את משנתו של ד"ר גבלס? מי אתה שתירק על מישהו, סמרטוט שכמוך? נ"ב, איך מתקדמים המגעים לקראת היותך עד מדינה?".

בציוץ של אוריך תמכו כ־4,000 איש, מה שמעלה בי את החשש כי הרגע שבו יותקף פיזית עובד בטיפשורת קרוב מתמיד. אולי זה יקרה לפני הדפסת הגיליון הזה. אבל ביבי לא יידע, הוא אף פעם לא ידע ולא יודע - כבר חצי יובל שנים שהוא לא יודע כלום.

נ"ב,
ראינו שוב את הסרט, כי כיפוש לחצה. היא נראתה יופי, והיא לא שמנמנה, היא מאושרת. אנחנו מדברים כאן על אישה שרואה את רותם סלע ב"נינג'ה" ואומרת לי שהיא עושה בוטוקס.
"תגידי, את אמיתית? האישה הזו פצצה, מה נסגר איתך?", אני שואל.
והיא תמיד עונה: "מאמי, אתה לא מבין בזה. אישה רואה ויודעת מיד. אתה גם לא רואה טוב, מה אתה מתווכח בכלל?".
אולי היא צודקת, אבל להתווכח? זה טבוע לי בדם.