ממשלת הצלה: בסיומה של עוד אסיפת פרגונים הדדית בין ראש הממשלה לשריו ועוזריו, הטיל נתניהו את הפצצה: אני קורא לממשלת חירום לאומית לזמן קצוב, הודיע. הוא ליווה את הקריאה בתיאור אפוקליפטי של משבר הקורונה, בסבר פנים הנשמר לאסונות לאומיים היסטוריים. על פניו, חלומו של נתניהו מתגשם. זו אכן ממשלת חירום קורונה, אבל גם ממשלת הצלת נתניהו. המנדט להרכבת הממשלה לא יועבר לבני גנץ, יו"ר הכנסת לא יודח, הוועדה המסדרת לא תוקם בראשות כחול לבן, חקיקת החוק שמונע מראש ממשלה לתפקד עם כתב אישום לא תצא לדרך, ונתניהו יוכל לנשום לרווחה כשהוא הופך לא רק לאבי האומה, אלא גם לרופא שלה.
בקוקפיט של כחול לבן, ועל כך בהמשך, צפויה דילמה אכזרית. הנגיף מגיף את החלום וההבטחה להחלפת נתניהו בסטריליות קרה. הם לא משוכנעים שיש אכן צורך בהדממת המדינה, מהלך שאליו חותר נתניהו. הם יצטרכו לקבל כמה החלטות קשות מנשוא בימים הקרובים.
נתניהו עצמו יודע שתהילתו הרגעית כנחמן שי החדש עוד תתהפך עליו. בנאומו אתמול ניתן היה למצוא, בין השורות, לא מעט אפולוגטיקה. המגיפה תגיע לכל העולם, אצלנו המצב טוב יחסית, וכאלה. אבל חיי המדף של ספינים מהסוג הזה קצרים. בעוד כמה ימים, כשמצבה האמיתי של מערכת הבריאות יתברר, תתחיל הביקורת. כשלא יהיו מכונות הנשמה, יגיעו הנשמות הטובות שיחשבו כמה מכונות הנשמה אפשר לקנות במיליארד השקלים שעלה מטוס ראש הממשלה. זה אירוע הדומה לשריפה הגדולה בכרמל, רק בעצימות גבוהה בהרבה. נתניהו מכין כבר עכשיו את התירוצים. מערכת הבריאות התייבשה והתנוונה במשמרת שלו. תסמכו עליו, הוא כבר יפיל את זה, איכשהו, על יעל גרמן.
ההחלטה המתבקשת בכחול לבן יכולה להיות זו: להגיד "כן" לנתניהו. ממשלה לשנה אחת, או עד סיום משבר הקורונה, המוקדם מביניהם. התנאי: רק ליכוד וכחול לבן. תיקי המשפטים, הביטחון, התקשורת והחוץ בידי כחול לבן. קבינט פריטטי. החלטות מדיניות, ביטחוניות או כלכליות מרכזיות מתקבלות ברוב בקבינט, או בפורום מצומצם יותר שיורכב על בסיס שוויוני. והכי חשוב: מערכת המשפט ממשיכה כרגיל, כולל המשפטים עצמם. זאת, בתגובה לידיעה מאתמול ששר המשפטים אוחנה כבר הסמיך את עצמו להשבית את המשפטים. בגלל איום הקורונה, כמובן.
טישו לחולה קורונה
מגיפת הקורונה עלולה להיות למערכת הבריאות מה שמלחמת לבנון השנייה הייתה לצה"ל. התנגשות ריסוק פתאומית ומכאיבה אל תוך קיר המציאות. כפי שנזקקנו לחסן נסראללה כדי להבין שצה"ל החליד ונרקב בתוך עצמו לאורך עשור שלם, כך גם עכשיו: הקורונה עוד תגרום לנו להבין את מצבה האמיתי של מערכת הבריאות שלנו, שהוזנחה והופקרה שנות דור עד כדי ניוון מסוכן. הלוואי שאתבדה, אבל זה נראה רע.
אם בשלב הראשון הקדימה ישראל את מרבית מדינות העולם בצעדי המנע שננקטו, הרי שהיום היא מאחרת, מהססת, מגמגמת ובעיקר לא נחושה. ראש ממשלת ישראל ממנה את עצמו לדובר משרד הבריאות ומלמד אותנו להשתמש בטישו, שר הבריאות שעולה אחריו נראה כמי שנמלט בעור שיניו מהאגף לתשושי נפש ומייבב צרור עצות מבולבלות, היועץ לביטחון לאומי לא נראה שייך לאירוע, ומזל שיש את מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב. המציג אינו רופא, אבל הוא יודע על מה הוא מדבר, והוא עושה את זה בבהירות ובסמכותיות. בר סימן טוב, יחד עם הפרופסורים איתמר גרוטו, ארנון אפק, גבי ברבש וסיגל סדצקי, מחזיקים עכשיו את הראש של כולנו מעל המים איכשהו, לפחות בטלוויזיה. אבל מחוץ לטלוויזיה יש גם מגיפה, ולא ברור אם זה יספיק.
בימים האחרונים פנו אליי לא מעט רופאים ואחיות. בעילום שם. הם חוששים מהמערכת, אבל חוששים יותר מקריסתה. אלה שדיברו איתי עובדים בבתי חולים שונים באזור המרכז. "אין שום הכנות לקורונה, אל תקנה מה שמפרסמים בתקשורת", אומר אחד מהם. "לא מכינים כלום", אומרת השנייה, "רק מדברים. לא מרוקנים מחלקות, לא מכינים כוח אדם. באיטליה כבר מוותרים על חולים מעל גיל 60 ולא מנשימים אותם. בקרוב אצלנו. אין מספיק מכונות הנשמה וגם לא יהיו. אין אפילו מספיק אמצעי מיגון לצוות. אחיות מסתובבות עם אותה מסיכה שבוע ואפילו שבועיים. אף אחד לא באמת יודע מה לעשות, ובינתיים העסק מתדרדר".
ויש גם דברים יותר חמורים: "מחצית מהבדיקות שנלקחות בכלל לא נבדקות", אומר איש צוות רפואה אחר, "החולים לא נבדקים, יש רק מעבדה אחת לטובתנו בתל השומר, הבדיקות פשוט לא מבוצעות, זה לא ייאמן". אחות ותיקה מספרת כי "בשיבא עשו הצגה יפה עם הרובוטים, אבל הם בקושי מקבלים חולים, אין צוותים מיוחדים, רק שלב מיגון הצוותים המיוחדים לוקח כל כך הרבה זמן שזה לא רלוונטי. באיכילוב שכב חולה מספר 71 עם קורונה במחלקה פנימית והדביק את כולם, כי משרד הבריאות לא אישר לו בדיקת קורונה. אין מספיק מכשירי הנשמה וגם לא יהיו. אין צוותים שיפעילו אותם. איפה יבצעו את כל הבדיקות? איפה יאשפזו את הנדבקים? מתי יפנו מחלקות בבתי החולים? מתי יתחילו להכשיר כוח אדם, אפילו מבית הספר לאחיות ולרפואה? מתי יחלקו חומרי חיטוי אמיתיים למחלקות, במקום להגיד תשפכו כלור ותצאו לשעה?".
זה נמשך: "אם אנחנו בדרך להיות איטליה, שיסבירו לי מי הולך לטפל בחולים? למה לא לוקחים כבר עכשיו את שנה שישית בבתי הספר לרפואה ושנה רביעית בבתי הספר לסיעוד, מכשירים אותם בצוותים מיוחדים עם אחים ואחיות ורופאים מנוסים, ומייצרים כוח עבודה טרי ורענן לטובת הקורונה? הרי כבר עכשיו אנחנו במחסור כבד של כוח אדם. שוחקים את המערכת הזו שנים. כשמגיע חולה שחשוד בקורונה, כבר עכשיו אחות ורופא צריכים לעזוב הכל, להתמגן, לצאת מהסד"כ, יש תחושה שאף אחד לא נותן עבודה או מחשבה. מי יטפל בכולם? איפה יאשפזו את כולם? למה לא לקחת את בתי המלון שנסגרים עכשיו ולהכשיר אותם לאשפוז המוני? למה מחכים? אם הולכים להיות כאן עשרות ומאות מונשמים, מי יטפל בהם? מה גם שצוותים עצמם חולים, כבר היום".
אגב, בכנסת הקודמת היה ניסיון להקים ועדת בריאות מיוחדת שתטפל במשבר הקורונה. הרכבה כבר נקבע (3 נציגים לכחול לבן, 3 לליכוד ונציג לכל מפלגה נוספת). מי שתקע את זה היא הליכוד, שטענה שעדיף לדחות את ההקמה לאחרי בחירות 2020. היה להם חשוב יותר לטפל בדברים דחופים כמו מחיקת הרישום הפלילי לעברייני קנאביס, למשל. זה מביא מנדטים. הקורונה יכולה לחכות. כל זה קורה כשהכתובת מרוחה על הקיר: סין הייתה הפיילוט. אפשר היה להבין לאן זה הולך. אפשר היה לנצל את הזמן ולרכוש את כל מלאי מכונות ההנשמה העולמי. לנסות להשיג ערכות בדיקה ולחזק או להמציא מעבדות בדיקה. ללמוד את המשבר הסיני מקרוב ולפעול. כל זה לא קרה, כי יותר חשוב לקחת את ישראל לשלוש מערכות בחירות רצופות (בדרך לרביעית).
פעם הייתה בישראל מערכת בריאות מפוארת. גם היום ניכרים היסודות הטובים שעליהם נבנתה, בעיקר בכל הקשור לרפואה קהילתית. היום משולה המערכת לחולה הקשישה המאושפזת במסדרון. מחסור כרוני בציוד, במיטות, ברופאים איכותיים, בצוותים רעננים, באחיות שאינן שחוקות. סדרה ארוכה של החלטות מטופשות, עידן ארוך של הזנחה פושעת, תת־תקצוב ממושך והעדפת מערכות אחרות וכספים קואליציוניים על הבראת הבריאות הלאומית הביאו אותנו לאן שהביאו.
אגב, בעשור האחרון יצא לי לראיין כמה פעמים עובדי מעבדות רפואיות. ההזנחה, ההתעלמות, הזלזול והעזובה שפשטו בתחום המעבדות לא עניינו איש. עובדי המעבדות מחו, שבתו, נלחמו, אף אחד לא ירק לכיוונם. עכשיו מתברר שאין כאן תשתית מעבדות ראויה לשמה. זו הסיבה העיקרית לכך שאנחנו לא מסוגלים לבצע את מספר הבדיקות המאסיבי שביצעה קוריאה הדרומית, בדרך להדברת המגיפה. אנחנו כורעים תחת העומס.
אז מה נשאר? להסתמך על מה שיש. החדשות הטובות הן שיש, עדיין, לא מעט אוצרות במערכת שלנו. יש רופאים ורופאות נהדרים, מסורים, מיומנים ובעלי תושייה. יש אחיות ואחים מופלאים באמת, שעובדים סביב השעון במסירות אינסופית להצלת חיי אדם. יש יכולת ניהול טובה, בעיקר בשדרות הניהול הבכירות של בתי החולים וקופות החולים. ויש סולידריות. החיבוק הישראלי המפורסם עלול להעביר קורונה, אבל במצבי משבר מהסוג הזה הוא נכס של ממש. אין לנו ברירה, נצטרך לעבור את זה ביחד.
מחוץ לגדר
עכשיו בואו נדלג לפוליטיקה: כל מי שנזקק לשירותי מערכת הבריאות מכיר את נוכחותם המבורכת והמתוגברת של אזרחי ישראל הערבים בתוכה. מספר הרופאים הערבים צמח בשני העשורים האחרונים בצורה מרשימה. הכירורגים הערבים נחשבים לטובים במיוחד. מספר האחים והאחיות שהם אזרחי ישראל ערבים, עצום. גם הם נחשבים למסורים במיוחד, אדיבים, סבלניים ויעילים. אם נרד רגע לשדרת הסניטרים ועובדי העזר השונים, עד רמת אנשי הניקיון, הרי ששם ערביי ישראל כבר ממש שולטים. אי אפשר לדמיין היום את מערכת הבריאות הישראלית ללא ערביי ישראל. ועוד לא אמרנו מילה על הרוקחים, כן?
אז עכשיו תסבירו להם שלמפלגה שמייצגת אותם בכנסת ישראל אסור לתמוך בהקמת ממשלה. המפלגה הזו הוצאה אל מחוץ לשורה. היא נקברת מעבר לגדר. הדמוקרטיה הישראלית לא מכירה בה. ראש ממשלת ישראל, לוחכי פנכתו וסייעניו, הפכו את עצם ההסתייעות בה (מבחוץ!!) ללא לגיטימית. נתניהו, שכרת ויצר אין ספור בריתות עם חברי הכנסת הערבים לאורך השנים, כולל מהלכים פוליטיים והצבעות דרמטיות (אי־אמון ב־95', פיזור הכנסת ב־2019) ועוד ועוד, מקים עכשיו קול צעקה מול האפשרות ששליחי הציבור הערבים יתמכו בהצבעה דמוקרטית בהקמת ממשלה בישראל (בה לא יהיו שותפים).
פוליטית, נתניהו עושה מעשה נכון. הדבקת המשותפת לכחול לבן היא פיגוע אלקטורלי בחבורת גנץ. במדידות הפנימיות של כחול לבן התברר כי ברגע שעלה קמפיין ההכפשה של הליכוד ("בלי טיבי אין לגנץ ממשלה"), החלה הקריסה של גנץ וההמראה של ביבי. 50% מהציבור קנו את הסחורה הזו (שהייתה נכונה, אגב) ובין 3 ל־4 מנדטים נמלטו מיד מכחול לבן. העניין הוא שמוסרית, ערכית, דמוקרטית ולאומית, המעשה שנתניהו עושה הוא לא פחות ממתועב. לדיראון עולם.
הוא יודע כמה חשוב להזיז את הח"כים הערבים לכיוון הציבור הערבי. הוא יודע שזה קורה. הוא יודע שהאג'נדה הלאומית־פלסטינית של המשותפת נחלשת ונדחקת לטובת המאמץ להשתלב בישראל, להגיע לשוויון, להשקיע בחינוך, בביטחון האישי, ברמת החיים. הוא יודע את זה מצוין. הוא שלח את נתן אשל לכתוב שני מאמרים מלומדים על זה רק לאחרונה. הוא עצמו דיבר על זה בקולו פעמים אין ספור. תשגשגו, הוא קרא לערביי ישראל, בואו תשגשגו ותפרחו ותחיו איתנו. אז עכשיו כשהם סוף־סוף מנסים לבוא, הוא מגרש אותם, כי זה לא מתאים לו פוליטית. הרי אם הוא היה צריך להשביע ממשלה בקולותיהם, הוא לא היה מהסס. זו דוגמה נוספת לאיש שתמיד יעדיף את טובתו על טובת המדינה. טובתו היא טובת המדינה.
מה נתניהו עשה עד יום חמישי בערב? כלום. הוא נתן לכחול לבן להמשיך להתחפר בביצה המשותפת, תרתי משמע. הוא נהנה מכל רגע. הוא מבין את המשמעות של האירוע. הוא ייתן לחברים בקוקפיט להמשיך למרוח את עצמם בזפת ונוצות ולבטוש ברגליהם עד דלא ידע. עכשיו זה כבר עם בל"ד, אז השמחה רבה. הוא יאסוף את המנדטים העזובים בבחירות הרביעיות. זוהי מטרתו האמיתית.
בחמישי בערב הוא מיצה את האירוע והחליט, סוף סוף, לעשות מה שהיה אמור לעשות הרבה קודם: לקרוא לממשלת חירום לאומית. הוא לא נקב בזמן, הוא לא נקב בסידורי הישיבה, מי ומי בשרים, איך ייקבע ההרכב, אבל נתן להבין שברור שמדובר בממשלה בראשותו. הוא הכניס את הקוקפיט של כחול לבן למצב עדין: מחד, איך אפשר להגיד לא להצעה נרגשת כזו, בעיקר לאחר התיאור האפוקליפטי שקדם לה מפיו של נתניהו, משל עמדנו בפתחה של מלחמת העולם השלישית. מאידך, הם ייראו רע מאוד אם יזחלו עכשיו לתוך ממשלה שנתניהו יהנדס סביבם כדי להוות תפאורת קרטון דהויה שתטואטא אל מחוץ לבמה עם שוך המשבר. אתם לא רוצים להיות בקוקפיט של כחול לבן היום בבוקר.
האם צריך להיעתר לנתניהו? האם גנץ צריך להאמין לנתניהו? האם זה יצליח? האם אפשר להאמין לאיש שאף אחד מעולם לא שרד בסביבתו? האם אפשר יהיה לייצר מנגנון שיאפשר לנתניהו וגנץ לעבוד ביחד בלי שאף אחד יכייס את חברו? האם נתניהו מסוגל גם ללמוד מהניסיון המצטבר העצום שיש בקוקפיט, שלושה רמטכ"לים ושר ביטחון אחד, בעיקר לאור העובדה שבקרוב מאוד מערכת הביטחון תיאלץ לקחת אחריות על הקורונה? אין לי תשובה לשאלות האלה. על שאלה אחת, אין ולא יהיה ספק: מטרת העל של נתניהו היא שינוי המשטר במדינת ישראל, העברת חוק צרפתי, עיכוב הליכים, פסקת התגברות והמשך שליטה לנצח נצחים, או עד שיאיר (שאינו לפיד) יהיה כשיר להחליפו.
בדם קר ובמצח נחושה
מה גנץ עשה עכשיו? לא הרבה. הוא הנחה, באי־רצון, את עפר שלח ואבי ניסנקורן להמשיך קדימה בכל הכוח. להשיג 61 המלצות (הגוש מינוס אורלי לוי־אבקסיס), להחליף את יו"ר הכנסת, להתחיל בחקיקת חוק שימנע מנאשם בכתב אישום חמור לכהן כראש ממשלה ולנסות להשביע ממשלה צרה בתמיכת המשותפת מבחוץ. הוא צריך שלוי־אבקסיס, הנדל והאוזר יימנעו ושבל"ד תתמוך. הסיכויים שהשלב האחרון יתגשם נמוכים עד אפסיים.
מה שגנץ צריך לעשות עכשיו זה בעיקר להכות על חטא. הוא צריך היה להרחיק מרשימת כחול לבן את צבי האוזר ויועז הנדל אחרי בחירות ספטמבר. לא כי הם לא ראויים. הם כן. משום שהם הבהירו, כבר אז, שלא יתמכו בממשלת מיעוט שבה תתמוך המשותפת (מבחוץ). אי אפשר לבוא בבדל של טענה לשני אלה. הם לא גזענים, והם לא רמאים. הם עושים מה שאמרו שיעשו. הם מגשימים את האידיאולוגיה שלהם. אפשר לחשוב שהם טועים, אבל את הטענות צריך להפנות לזה שלא הייתה בו הנחישות להחליף אותם. ככה פשוט. כי היה מי שניגש לגנץ כבר אז והזהיר אותו. "אתה תגיע שוב לאותה נקודה אחרי הבחירות", נאמר לו, "הם לא ישנו את דעתם. זה עכשיו או לעולם לא".
לגביה של אורלי לוי־אבקסיס, המצב שונה בתכלית. שורת הוויקיפדיה הראשונה שלה תהיה, לעולמי עד, מה שעוללה השבוע לעצמה, לבוחריה ולכל מי שהאמין לה ובה. לא רק שהיא לא הביאה מצביעים לאיחוד העבודה־מרצ־גשר (זו עובדה מוכחת, היא הקטינה את כוחה של המפלגה), היא בגדה במצביעים שכן הצביעו עבור המפלגה המאוחדת בדם קר ובמצח נחושה. היא אמרה בקולה, מול מצלמות ומיקרופונים, שלא תהיה לה בעיה לשבת בממשלה שתיתמך מבחוץ על ידי המשותפת. היא רצה על הטיקט הזה ומכרה את האג'נדה הזו לאורך כל הקמפיין וגם אחריו. לפתע, יום בהיר אחד, בסמיכות מוזרה לפגישה של אחיה ג'קי לוי בבלפור, היא התהפכה. העניין הזה הוא כתם שלא יימחה מעל מצחה לעולם. היא יכולה לשאול את אלכס גולדפרב, ההוא מהמיצובישי. עד לא מזמן, בכל פעם שהזכרתי אותו ואת מיצובישו במקום כלשהו, הוא נהג להתקשר ולהתחנן שנניח לו. זה מה שצפוי גם לה.
כן, גם בני גנץ מפר הבטחה. הוא יצטרך להתמודד עם ההשלכות של ההפרה הזו מול בוחריו. אבל לגנץ, בניגוד ללוי־אבקסיס, יש בוחרים. גנץ מנסה להפר הבטחת קמפיין אחת כדי לעמוד בהבטחת הקמפיין העיקרית שלו, שהיא החלפת בנימין נתניהו. לוי־אבקסיס מפרה הבטחת קמפיין אחת שלה ("אשב עם המשותפת") כדי להפר את הבטחת הקמפיין העיקרית (החלפת ביבי). הביקורת שגנץ סופג מגיעה בעיקר מהימין. הביקורת שלוי־אבקסיס סופגת באה רק ממצביעיה. תוסיפו לזה את העליבות הבלתי נתפסת שאליה מגיעים שרידיה של מפלגת העבודה (כפי שהשתקפו בישיבת הנהלת המפלגה אתמול), ותקבלו מה שעמיר פרץ קיבל השבוע, ועוד בלי שפם.
אין לקנא באיש הזה. הוא התאבד עליה. הוא ספג קיתונות של בוז וצרורות נקובים של ביקורת אבל התעקש שהוא והיא, עמיר ואורלי, צמד־חמד משמיים שיביא את הגאולה לפריפריה ולעם ישראל. הוא סיפר לכולם איך נקשרה נפשו בנפשה באותה תקרית גזענית למחצה בכנסת, איך הם מבינים זה את זו, איך ואיך. עכשיו הוא שואל את עצמו איך זה קרה לו.
מקורבים למשפחת לוי ידעו לספר השבוע על הדיל שנכרת בינה לבין נתניהו, דרך אחיה ז'קי לוי, שנצפה יוצא השבוע מבלפור. על פי המקורות הללו, שערי הליכוד ייפתחו בפניה של לוי־אבקסיס, ייעשה ניסיון לבטל את הסנקציות הננקטות על פי חוק נגד ח"כ עורק, הובטח לה תפקיד מיניסטריאלי מכובד אם הליכוד ירכיב ממשלה וגם אם תורכב ממשלת אחדות ברוטציה. בקיצור, הובטחו לה השמיים, כפי שהובטחו לכל אלה שקדמו לה. בסוף, הם התרסקו על הארץ.
הדרך לטפל במשבר, אומר מישהו הניצב מפויח במכתש שנפער במקום שבו עמדה פעם מפלגת העבודה, היא לא ללכת לאורלי על הראש. להפך. היא מדברת על עקרונותיה? בסדר. היא יכולה להמליץ על גנץ אצל הנשיא, היא יכולה להצביע ליו"ר כנסת מהגוש שלנו, היא יכולה לתמוך בחוק הגבלה לשתי קדנציות וחוק שימנע מנאשם בפלילים לכהן כראש ממשלה. דיינו.
נחיה ונראה. ונקנח בקטע הזה ששודר אצל אופירה וברקוביץ' בערוץ 12 שלושה ימים לפני הבחירות: "אם אחרי הבחירות מרים לך נתניהו טלפון", הקשתה אסייג על לוי־אבקסיס, "ואומר לך בואי לממשלה שלי, קחי את תיק הבריאות, מה תגידי לו?".
"אני אגיד לו", אמרה לוי־אבקסיס, "שהבטחנו משהו לציבור ואני חושבת שלמילה של פוליטיקאי צריך להיות ערך".
מסרים מלמעלה
נחזור לכחול לבן. גם בקוקפיט לא שקט. בעוד בוגי יעלון ויאיר לפיד חותרים בכל הכוח קדימה למגע, כי הם מבינים שאין להם ברירה אחרת, גבי אשכנזי סקפטי. לא במקרה נדם קולו השבוע. יש המאשימים אותו במניעים אישיים. הוא לא רוצה ללכלך את הידיים עם המשותפת, הם טוענים, כדי לשמור על סיכוייו להחליף בבוא העת (המתקרבת) את גנץ. מהיכרות קרובה עם האיש, נדמה לי שמדובר בהאשמות שווא. הנאמנות של אשכנזי לגנץ ולכחול לבן נצרבה באש ודם והוכחה מעל כל צל של ספק. מבין חברי הקוקפיט, הוא זה שעשה את הוויתורים האישיים הקשים ביותר. הוא היחיד שהגיע בלי מפלגה, הוא היחיד שלא הביא איתו אנשים שהוצנחו ברחבי הרשימה, הוא זה שהסתפק בשקט במקום הרביעי והוא גם זה שחרש את השטח הכי קשה במקומות הכי קשים בשלושת הסיבובים.
לאשכנזי יש טיעונים מנומקים להתנגדותו. ראשית, הוא לא מאמין במהלך עם המשותפת. אבל גם אם כן, הוא מוכן לתמוך בו ולקבל את דין התנועה בתנאי ששאר חברי הקוקפיט יתחייבו שאם זה לא ילך, אז כחול לבן תבלע את גאוותה ותלך לאחדות ברוטציה עם ביבי, במתווה כזה או אחר. בשיחות הפנימיות אומר אשכנזי שלפיד הוא שטרפד את ההליכה על מתווה הנשיא בפעם הקודמת וכפה על הקוקפיט לקבל את דעתו. אני, עכשיו, לא כופה עליכם כלום, רק רוצה שנסכם שאם זה לא הולך, יש אופציה. מה סוכם שם, אני לא יודע.
האוזר והנדל מחזיקים בדעה קשיחה בהרבה מאשכנזי. גם עמדה זו ראויה להישמע. הם מחויבים להחלפת נתניהו בדיוק כפי שהיו אבל סבורים שהליכה עם המשותפת תאפשר לנתניהו להשתלט על המדינה עם 70 מנדטים, להחליף את השלטון, לרסק את מערכת אכיפת החוק ולשלוט עד ביאת המשיח. את כל זה הוא יעשה, הם חושבים, עם לגיטימציה ציבורית מחודשת, אחרי שאנחנו נתרסק עם ממשלת המיעוט הבלתי אפשרית שלנו ונתפרק בתנועה תוך פחות משנה, בעוד הוא דוחה שוב ושוב את משפטי הזוטא בענייניו הפליליים וחוזר עם אותם 70 מנדטים. מי צודק מכל אלה? אין לי מושג.
כרגע, כחול לבן ממשיכה קדימה. אין לה ברירה אחרת. "שילמנו את כל המחירים על ההליכה עם המשותפת", אומרים בכירים במפלגה, "אז בואו לפחות ננסה להגיע לסחורה". המטרה היא לקבל את המנדט, להחליף את היו"ר, ליצור מומנטום, לצפות בנתניהו מתייצב לפתיחת משפטו, להתחיל בהליכי החקיקה וליצור מצב שבו "תוך 48 שעות בני יכול להגיע לבלפור". במצב כזה, מאמינים שם, הכל אפשרי. יש כאלה שמכים על חטא: אם ליברמן היה מבשיל בסיבוב הקודם, עכשיו כבר היו נישואים אזרחיים, הם אומרים. אחרים מכים על חטא אחר: אם היינו לוקחים את מתווה הנשיא, הם אומרים, בני היה נכנס לבלפור בעוד שבועיים. זו בדיוק הבעיה של כחול לבן: העסק שם מנוהל מארבעה כיוונים שונים, עם בסביבות 16 זוגות ידיים שמושכות והופכות בו מכל עבר. ממול, בליכוד ובבלוק הימין־חרדים, יש רק בעל בית אחד. מעליו, יש רק עוד שניים. וזהו.
עם סגירת הטור הזה נשמעים רמזים על כך שאולי בכל זאת צפויה לנו קריאה להקמת ממשלת חירום לתקופה קצובה. יכול להיות שזה מה שצריך לקרות, בתנאי שכל הצדדים יוותרו על חלק מתאוותם ויוסכם על מתווה מדויק, מוגבל ומתואם. דוגמה ומופת לכך נתן השועל הכי ותיק בלול הפוליטי, אריה דרעי, בראיון לדקל ולוינסון אתמול: "אנחנו מתמודדים עכשיו עם הקורונה, וכחול לבן מתעסקים בהבטחות בחירות? צריך ממשלת אחדות", זעק. "אז אם המצב כל כך חמור, אולי תלך לממשלה עם גנץ?", הציע־שאל לוינסון, ודרעי לא היסס: "נראה לך שאני אפר את הבטחת הבחירות שלי?".
כן, נראה לי. אתה, וגם נתניהו, וגם גנץ וכל מי שרוצה לחלץ את המדינה הזו מהמבוך שאליו נקלעה ולעצור את הריצה המטורפת אל תוך הקיר. אחרי שזה יקרה, נצטרך לעשות חשבון נפש לאומי, וגם גלובלי. לחשוב רגע על כדור הארץ, המתנה שקיבלנו (לא חשוב ממי, כרגע) ואנחנו מנסים להרוס בכל כוחנו. הרמזים שאנחנו מקבלים מאיתני הטבע בשנים האחרונות ברורים: אוסטרליה בוערת, הקרחונים קורסים במהירות מפחידה, פני הים עולים, צפון אפריקה תחת ענני אבק, הזיהום בסין מפיל מיליוני חללים, עכשיו גם הקורונה. מישהו מנסה להגיד לנו משהו, אבל אנחנו ממאנים להבין.
[email protected]
משבר הקורונה עלול לחשוף את מצבה של מערכת הבריאות, שהוזנחה
החדשות הטובות הן שיש לנו עדיין רופאים ורופאות, אחיות ואחים נפלאים שעובדים סביב השעון במסירות אינסופית. רבים מהם ערבים – אך המפלגה שמייצגת אותם אינה מוכרת על ידי הדמוקרטיה הישראלית
