מקום בגן עדן: זהבי על פגישתו האחרונה עם חברו אלי ישראלי

1
אחרי הרבה זמן שלא ראיתי אותו, נתקלתי באופן מקרי במוישה "שניצל" בורשטיין צועד באטיות ברחוב ארלוזורוב. ידו הימנית אוחזת במקל הליכה והיד השמאלית מונחת על כתפה של הפיליפינית נמוכת קומה - שכהגדרתו מגיעה לו "עד הפופיק" - שעוזרת לו ולאשתו הסיעודית. מוישה, שחצה את גיל 90, הוא גבר גבה קומה. בסביבות 1.90 מטר. רזה כמו דוגמנית אנורקטית. הוא סובל מכאבי גב נוראיים ומרבה להיאנח. אשתו סוניה מרותקת למיטה, ויום־יום הוא יוצא להתאוורר עם הפיליפינית הקטנה ורוכש קצת מצרכי מזון, "בעיקר בשבילה", הוא אומר ומצביע לעבר הקומה הרביעית בבניין שאין בו מעלית. "לוקח לי חצי שעה לרדת מהדירה ושעה לעלות. אני צריך הפסקות, כי אין לי אוויר", הוא מסביר.

כששאלתי אותו למה הוא לא נשאר בבית ושולח את הפיליפינית לקניות, הוא לוחש לי - אף על פי שאף אחד אינו בסביבה - "הגברת משגעת אותי. אני חייב להשתחרר ממנה קצת פעם ביום, כל הזמן היא צועקת 'מוישה, איפה אתה?', אפילו כשאני מטר ממנה. הולך להכין לה תה במטבח - 'מוישה, איפה אתה?', הולך לשירותים - 'מוישה, איפה אתה?' אלף פעם הסברתי לה שאני בדירה, שלא תצעק, זה לא עוזר. גם כשאני ישן על ידה היא צועקת 'מוישה, איפה אתה?'. אני מנסה להצחיק אותה ועונה לה 'בשירותים', ואז היא צועקת לי 'שקרן'".

אני מנסה לעודד את מוישה "שניצל" ואומר שיש אנשים שמצבם גרוע יותר. שהם בכלל לא יכולים לעשות כמה צעדים. אנשים עם חיתול, שלא יכולים ללכת לשירותים. אנשים עריריים, שהיו שמחים שמישהו יצעק להם 'איפה אתה?'. זה מצחיק את מוישה, ואז הוא שואל אותי אם כבר סיפר לי את הסיפור שהיה לו ב"קפה דן" ברחוב ארלוזורוב פינת בן יהודה. כדי לא להעליב אותו לא אמרתי לו ששמעתי את הסיפור איזה מאה פעמים. מאחר שהוא נראה מאושר כשהוא מספר את הסיפור, אמרתי לו שאשמח לשמוע. כאן המקום לציין שהמפגש הזה התרחש בערך חודשיים לפני שהחלה ההיסטריה של המסיכות והכפפות והאיסור לעמוד קרוב לבני אדם שאינם אתה.

מוישה העביר את היד שלו מהכתף של הפיליפינית לכתף שלי, דפק שיעול מפחיד והחל מספר: "יום אחד סוניה שלי אמרה שנמאס לה לבשל ושהיא רוצה ללכת למסעדה טובה ולהתפנק. הכי חשוב, היא רוצה לחגוג את השיניים התותבות החדשות שלה, שעלו 32 אלף שקל, בלי מע"מ ובלי קבלות. טיילנו ברגל עד המסעדה, היינו לבושים יפה כמו לחתונה. מלצר עם פפיון הושיב אותנו ליד שולחן, שמנו מפיות על הברכיים. הכל סטייל קלאסה. שתינו שפריץ (יין לבן עם סודה - נ"ז), אכלנו כבד קצוץ דליקטס, אשטיקלה הרינג (חתיכת דג מלוח - נ"ז), והגיעה המנה העיקרית - השניצל המפורסם של 'קפה דן'.

"לסוניה שלי, שתהיה בריאה, יש פה גדול. היא פרסרית (זללנית - נ"ז) לא קטנה. היא חתכה לה חתיכת שניצל גדולה ודחפה לפה. פתאום ראיתי שמשהו לא בסדר. יצאו לה חרחורים מהפה. היא נעשתה אדומה, דפקה עם הידיים על השולחן. שמוליק בעל המקום הגיע עם המלצר. הביטו בפה שלה שהיה פתוח ואז הביטו אחד על השני. אני לא ידעתי מה לעשות. שמוליק דחף איכשהו אצבעות לפה שלה ומשך את החתיכה שניצל. אנשים עמדו מסביב ואפילו שלא היה נעים להם התגלגלו מצחוק. גם אני הרגשתי לא נעים והתחלתי לצחוק, כי השיניים התותבות יצאו עם השניצל.

"סוניה המסכנה התחילה לבכות. היא בוכה ואני צוחק וכולם צוחקים. שמוליק הוציא את השיניים מהחתיכה שניצל, שם אותן במפית ונתן לה. בגלל שצחקתי, סוניה רצתה להרביץ לי, אבל היא אישה פצפונת, אז היה לה קשה להגיע לפנים שלי. לקחתי מונית ספיישל ונסענו הביתה. מאותו יום לא הלכנו יותר למסעדות ושניצל לא נכנס הביתה". מוישה שחרר אנחה. "היא גוססת. רוצה למות בבית. הילדים לא באו מאמריקה לראות אותה בפעם האחרונה. היא לבד בבית ועכשיו אני חייב לעלות עד הקומה הרביעית עם הפסקות. שמתי כיסא בכל קומה שאוכל לשבת". בעוד הוא מדבר, הפיליפינית מביטה אליי במבט חסר סבלנות, כמו אומרת "שחרר אותו". אני מאחל למוישה "שניצל" בריאות והולך לדרכי, מקלל את הילדים שלו שלא באו לבקר את אמם הגוססת.

חלף שבוע. אני צועד לכיוון "טיב טעם" בארלוזורוב. מול הבית של מוישה עומד אמבולנס. יש לי הרגשה לא טובה שזה מוישה "שניצל" או אשתו. אני מצית סיגריה ומחכה. אנשי מד"א יוצאים עם אלונקה. אני מתקרב ורואה את הפיליפינית הקטנה צועדת לצד האלונקה שעליה שרוע מוישה "שניצל". בקושי הוא מרים את היד השמוטה לצד האלונקה, אוחז בי ביד רפה ולוחש, "סוניה מתה לפני שבוע. היא בטח צועקת למעלה 'מוישה, איפה אתה?'". הוא מנסה לחייך. "תגיד, זהבי, סיפרתי לך את הסיפור על השניצל?", הוא לוחש. "כן, מוישה", אני עונה לו, "סיפור מצחיק לאללה". החבר'ה של מד"א מתנצלים וממשיכים עם האלונקה לכיוון האמבולנס, משאירים אותי בוכה ברחוב.

2
בזמן האחרון אני פותח יותר מדי פעמים את ספר הטלפונים הישן שלי - עם כריכת הקרטון הבלויה והדפים העייפים מיושן - כדי להוסיף את המילה ז"ל ליד שמות של אנשים שהכרתי והייתי בקשר איתם ב־50 השנים האחרונות. מבחינה רגשית אני לא מסוגל למחוק את השמות. האחרון שנפטר הוא אלי ישראלי. הוספתי ליד שמו זצוק"ל, זכר צדיק וקדוש לברכה.

אלי נפטר ביום חמישי, 19 במרץ. הפגישה האחרונה שלי איתו הייתה ביום חמישי, 20 בפברואר. כהרגלנו במשך שנים ארוכות נפגשנו בצהריים ב"ברבוניה", צחקנו אחד על השני, העלינו זיכרונות, קיטרנו על מצב הבריאות, בכינו על מצב המדינה, קשקשנו קצת ביידיש כמו שתי חבובות קשישות. כרגיל אלי עצבן אותי כשהזמין כוסית של ג'ין ועישן כאילו הריאות והכליות שלו מסוגלות להכיל את העשן הרעיל. אני זוכר שהתחננתי בפניו שיתאפק עד שמצבו הבריאותי ישתפר. "אתה לא גומר חודש אם תשתה ותעשן", צעקתי עליו כאילו היה ילד אהבל, ולפעמים הוא התנהג כמו ילד אהבל. הוא החזיר לי קונטרה שיפסיק לעשן ולשתות יום אחד אחרי שאני אפסיק.