למרות שהמשטר יורד על ברכיו, מיליוני הערבים מתקשים לשמוח

ספק אם היה רגע בהיסטוריה של הממשלות הערביות שבו הן פנו לבקשת סיוע מנתיניהן כפי שעשו השבוע. בזה אחר זה צפיתי בהם השבוע בהשתאות: בראש הממשלה הפלסטיני, מוחמד אשתייה, שאמר למצלמות כי האנושות מצויה בצומת דרכים היסטורי, ואין דבר חשוב וגדול עתה מן הישיבה בבית; בממונה על שירותי הרפואה בצבא ירדן, ד"ר עאדל ווהאדנה, שהסביר לבני השבטים בקולו הרך, כי חתונה או אוהל אבלים פירושו יותר מ־200 נדבקים, והכינם לימי פורענות; בהקלות המס המפליגות של הנשיא א־סיסי לעסקים ולציבור; וגם בחליל אל־חִייה, בכיר חמאס בעזה, שקרא לזה מלחמה. אל־חייה ישב באולפן הטלוויזיה ופנה לציבור כאל ילדיו הקטנים.

תחנונים היא מילה זרה עבור מנהיגים באזורנו. האביב הערבי התיימר לשנות את זה, אבל הצליח רק מעט. רובם רגילים להנחית תכתיבים. המשטר מצווה, והעם עושה. בימים הללו התהפכו היוצרות. השליטים מתחננים לעם, והעם עושה כרצונו. 

"הזהירות היא מהדת, הנביא עליו התפילה והשלום ציווה עליה", אמר אל־חייה באותו ראיון טלוויזיוני. "הביטו במדינות שזלזלו בווירוס והקלו ראשן בו, הוא הרג מאות מהם ביום אחד. האם יש דבר קשה מביטול תפילת יום שישי? מביטול שמחות? ברור שזה קשה. אבל יש קשה מכך. איך נוכל לראות את הווירוס אוכל בנו, בילדינו, באנשינו ובנשותינו? הדת מתירה לנו לשבת בבית ולא ללכת למסגדים. החזיקו מעמד, אחים. שאו את המרירות הזאת, כדי שלא תצטרכו לעמוד בפני קשה ממנה".

ולמרות זאת, מיליוני ערבים מתקשים לשמוח בימים אלה, אף שלרגע התגשם חלומם - המשטר יורד על ברכיו ומפציר בהם לגלות התחשבות. חבר ממדינה שכנה כתב לי השבוע בתמציתיות על אווירת הנכאים שהתנחלה בלבו. מעודו, סיפר, הוא לא ראה את הכעבה במכה ריקה ממתפללים. וגם לא את המסגד במקום מגוריו. "כאילו אלוהים לא רוצה אותנו שם", אמר.

כמה ימים לפני כן נערכה תפילת יום שישי במסגד הגדול בעיר אל־מדינה בסעודיה. שם, לפי האמונה, קבור הנביא מוחמד. מול קומץ מתפללים, שהחליף רבבות הפוקדים את המקום בימי שגרה, נשא הדרשן את התפילה, ופתע נשנק. לשיא בכיו הגיע באומרו את פסוק 33 בפרק "השלל". "חלילה לו לאלוהים לענשם, בעוד אתה בתוכם", נכתב על הנביא, בתרגומו של ריבלין, "וחלילה לו לאלוהים לענשם, בהתפללם לסליחה".

אין לדעת מה בדיוק ריגש את הדרשן, שייח' אחמד בן טאלב בן חמיד. הפסוק מדבר על חטאים שביצעו כלפי הנביא שומרי המקומות הקדושים במכה, כאשר חסמו את כניסתו אליה. ייתכן שרחבת המסגד הענקית, הריקה מאדם, הכריעה את הדרשן. אולי מצא בפסוק מטאפורה לימינו אלה, שהרי הוא וחבריו הם מגיניו של המסגד השני בקדושתו לאסלאם. בכי התמרורים שלו היה כשל ילד שננטש.

יום אחד, נקווה בקרוב, יבוא "היום שאחרי" הקורונה. כולם ינתחו מה היה כאן. רופאים, כלכלנים, סוציולוגים, מדענים, חוקרי תקשורת, תיאולוגים, ובטח גם קוסמולוגים. עד שיגיע היום הזה, נמשיך כולנו לשוט, בפעם הראשונה, בספינה שמחוגיה התבלבלו.

תודה רבה באמת

שגרירות ישראל בקהיר התגאתה בפוסט שהעלתה בפייסבוק לפני כמה ימים בדברים שאמר שר התרבות לשעבר של מצרים. השר, פארוק חוסני, היה זרועו הארוכה של מובארק לענייני תרבות ואנטי־תרבות. לפני שבועיים הוא התראיין לערוץ לוויין סעודי וגילה הבנה לתרגום ספרות עברית.

"מדוע לא נקרא ספרות של גדולי הסיפורת והיוצרים הישראלים? מדוע לא נצפה ביצירות התיאטרון והקולנוע שלהם?", אמר למראיינו, מחמוד סעד אלדין. השר המצרי לשעבר טען כי יש הבדל בין "להכיר את תרבות האחר", לבין "מגע של נורמליזציה", והראשון הוא דבר ראוי. ישראל, הוא אמר, עוקבת היטב אחר המתרחש בתוך מצרים; משום כך, אין מנוס מכך שאנו, המצרים, נעקוב אחר התרבות שלהם.

חוסני כיהן בתפקיד 24 שנים, שבמהלכן התגאה במדיניות האנטי־נורמליזציה של ממשלתו. תן לי את הספרים הללו ואשרוף אותם, אמר פעם לעיתונאי שהעיר לו כי בספריית אלכסנדריה הוצגו, לא עלינו, גם ספרים בעברית. הוא ושולחו מובארק יסדו וטיפחו את מדיניות חרם התרבות. לא ליחסים בין סופרים ומו"לים משני העמים, לא למגעים בענפי ספורט, לא לביקורים הדדיים בתחומי המדע, האקדמיה וכדומה. היכן שהלכתם, מצאתם את פארוק חוסני מטיף לכולם, שכל עוד לא תצא ישראל מן האדמות הפלסטיניות, מצרים לא תחמם איתה יחסים. יש להניח שאם מישהו במצרים היה אומר באותן שנים כי יש לתרגם ספרות עברית - הוא היה זוכה למהלומת נבוט בראשו מצד חוסני עצמו, או מי מאנשיו.

כבוד השר לשעבר כבר אינו צעיר (הוא בן 82). מן הסתם הוא עוקב אחר החדשות, ונוכח כי משטר א־סיסי אימץ מדיניות שונה. בצמרת הקהירית של היום, ישראל כבר אינה השיקוץ שהיה. ראה כי טוב, ועשה מה שהוא יודע לעשות: לבטא את עמדת הריבון.

הסיפור הזה מלמד כמה מלאכותי הוא החרם המצרי על מגע עם ישראל. פעם הוא תקף, למחרת כבר לא. הכל בהתאם לכיוון הרוח והאינטרס המדיני. פארוק חוסני איננו אומן, ומעודו לא היה. הוא עֶבֶד של אדוניו. נשיאו מובארק אמר לו ללכת ולהשמיץ את היאהוד, הוא הלך והשמיץ את היאהוד. יורשו א־סיסי מחבב אותם, הולך הפארוק ומגלה כלפיהם חיבה. דבר מכל זה אינו מבטא את עמדתו הכנה, או אידיאולוגיה סדורה כלשהי. זה ביטוי למדיניות המשטר, שגזל את התרבות והאומנות משני העמים, השתמש בהן וזרק. אלמלא מנעו מובארק וסריסיו מן האזרח המצרי להכיר את שכניו, הייתה קמה בקו קהיר-תל אביב מורשת לתפארת של תרבות, אומנות ושכנות טובה.

פארוק חוסני הוא חייל, שבערוב ימיו מנסה למרק את מצפונו ולהודות בחטא שחטא בפני הציבור המצרי. אבל התבטאויותיו אינן כלימתו שלו. זהו מפגן בושה של ממסד מצרי שלם לאורך עשרות שנות מגע עם ישראל. גם שגרירות ישראל בקהיר, שהשתבחה בדבריו בפוסט שהעלתה לפני שבוע, שכחה בפני מי היא עומדת. זה קבלן הביצועים של מדיניות הבידוד וההדרה. מדיניות שבגללה נאלצו שגרירי ישראל במצרים, לאורך שנים, להיוותר נואשים בבתיהם, כי איש בצמרת המשטר אינו רוצה לפגוש בהם, או רוצה ולא מורשה.

ענף התרגומים לעברית של ספרות מצרית עשה כברת דרך ארוכה בשנים האחרונות. מבין שלל התחומים, זהו הענף שבו חלה ההתחממות הגדולה ביותר. כל שנה מתפרסם כותר מצרי אחד או שניים, שתורגם לעברית ברשות ובאופן חוקי. היד עוד נטויה. גם אם דבריו של פארוק חוסני נכונים וחיוביים - תודה באמת, אין צורך. המציאות נעה קדימה בלעדיו.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל