כשכל האופציות רעות, ההתפטרות של אדלשטיין היא צעד הגון ואף דמוקרטי

1 
הרבה דברים הוקפאו, נדחפו הצדה או נעלמו לגמרי מאז פרוץ משבר הקורונה, אך לא הפוליטיקה הישראלית. היא חיה וממשיכה לספק סחורה גם בימים הכי מטורפים. אולי כי היא בעצמה חווה טירוף מהגדולים שידעה מאז קום המדינה. אולי כי היא למעשה טירוף גדול לא פחות ממגיפת הקורונה. בעוד שלל מדינות העולם מתמודדות עם אתגר בריאותי–חברתי–כלכלי בעיקרו, ישראל פתחה פרק חדש בסרט האבסורד שאנו רואים זה כשנה, ואין ניצוץ אור בקצה המנהרה. כשהמאמצים הקואליציוניים הסתיימו באפריל 2019 בפיצוץ, עצם ההליכה לבחירות חוזרות נראתה כמו תפנית בומבסטית בעלילה. כשהלכנו לבחירות השלישיות, אף אחד כבר לא הרים גבה. הטירוף הפך לנורמה, הכל עניין של הרגל.

השבוע שוב דיברו בליכוד על הבחירות - הרביעיות. ולא רק דיברו: בסביבת נתניהו גוברת ההערכה כי זוהי האופציה העדיפה עבור גוש הימין. הלך רוח של "הסקרים לטובתנו, נלך לעוד בחירות, נביא 61 מנדטים לפחות ונזרוק את גנץ ושות' מכל המדרגות". אבל כדאי להם להפסיק להסתכל על הסקרים, להסיט את מבטם אל המציאות ולשאול את עצמם: על אילו בחירות הם מדברים כשהמדינה נמצאת במצב חירום, והאזרחים מסתגרים בבתיהם וחוששים לצאת למכולת מעבר לפינה? מי שמשכנע את עצמו כי אופציית הבחירות קיימת ואף עדיפה על ויתורים פוליטיים, נתקע כנראה מנטלית בשלב ההתכחשות למציאות.

2 
קיימות שלל דרכים לחתום את תקופת הכהונה כיו"ר הכנסת. יולי אדלשטיין, שהחזיק בתפקיד במשך שבע שנים ושנחשב לאחד מיושבי הראש המוערכים והממלכתיים אי־פעם, בוודאי לא חלם בסיוטיו הגרועים ביותר שיחתום את הפרק הזה בקורות חייו בהתפטרות, אחרי שיחליט כי טריקת הדלת עדיפה על הפרה בוטה של פסיקת בג"ץ. אדלשטיין, שנתפס עד לאחרונה כמועמד המוביל לנשיאות, ניצב בפני שאלה הזויה ובלתי נתפסת: באיזו דרך לפגוע ביסודות הדמוקרטיה שעליהם הוא נלחם עוד בשנות ה־80 כפעיל מחתרת וכאסיר ציון.

בשעות הערב המאוחרות של יום שלישי, בזמן שנתניהו ואדלשטיין נפגשו כדי לדון בצעד הבא של יו"ר הכנסת, שוחחתי עם גורם המכיר את השניים מקרוב. שאלתי אותו כיצד מסתדרת התנהלותו עם תוכניות הנשיאות שלו. "איזו נשיאות?!", הוא ענה. "אדלשטיין רואה את עצמו כיורשו של נתניהו, הוא שואף להיות יו"ר הליכוד והמועמד לראשות הממשלה. זה היעד, וזו המחשבה". כלומר, מה שלא טוב לנשיא העתידי, לגמרי בסדר למי ששואף להיות ראש הממשלה. ראש הרשות המבצעת יכול לשים פס על הרשות השופטת, וזה ייחשב כעמידה על עקרונות ולא כרמיסת הדמוקרטיה.

3
בגוש המרכז–שמאל היו בטוחים השבוע כי רק דרך החלפתו של אדלשטיין במאיר כהן אפשר יהיה לגרום לנתניהו לזוז מעמדותיו הנוקשות ולנהל מולו את המגעים לאחדות. שאם יראה נתניהו כי הכנסת נלקחת ממנו ונעשית לעומתית, אולי יפנים כי הגיע הזמן לוותר. אבל ברגע האמת גנץ נותר בפני דילמה אכזרית: להישאר עם לפיד, לסרב לאחדות ולהצטייר כסרבן סדרתי בשעת חירום לאומית, או לפנות לאחדות, לפרק את כחול לבן ולאבד חלק גדול מכוחו הפוליטי, כאשר מולו ניצב גוש חזק של 59. הוא קיבל החלטה והעדיף את ראשות הממשלה ברוטציה על פני העתיד הלא ברור עם יש עתיד. גנץ עשה בחירה קשה, שאולי תתברר עם הזמן כטעות פוליטית חמורה. אבל בסופו של דבר, הוא החליט כי בימי הקורונה זה באמת "ישראל לפני הכל", ואולי אף "החיים לפני הכל".

[email protected]