עם פרוץ הקורונה צפו ועלו מספר תופעות שחובה למגרן מהר ככל האפשר. שירת המרפסות האיומה, למשל, מחרידה את אוזני כולנו, ומהווה מטרד רעש בלתי נסבל. במיוחד אחרי שכבר היינו משוכנעים שהשיר "שבט אחים ואחיות" נעלם מחיינו לעד - שב הנגיף המוזיקלי אל המרחב הציבורי שלנו, ועוד בזיופים מחרידי נפש. "כל בית צריך מרפסת", כתבה רינה פרנק מיטרני, אך בשלב הזה עדיף לסגור אותה ולהתבודד עד שוך הצלילים.

הכתבים עם הספריות

עם המעבר של כתבי החדשות לשדר מהבית (משה נוסבאום, יאיר שרקי, עמית סגל ועוד), בחר כל כתב את הזווית המקורית ביותר לשדר ממנה - הספרייה. המסר ברור: אני חכם, אני קורא. אני קורא המון, קראתי הרבה בחיים, אני חכם. אני אדם שיודע לקרוא. עולמי עשיר, יש לי ספרים בבית, כנראה שקראתי אותם. אני חכם.

הייתי שמח דווקא לראות את אופיו של הכתב בבחירת לוקיישן צילום אחר. למשל היה מעניין לראות את עמית סגל במיטה מתחת לשמיכת פוך, את שרקי בפינת משחקים ואת נוסבאום במחסן כלי העבודה.  

המפרסמים עם הציניות

להתלונן על מפרסמים שהם ציניים ומנצלים את המצב לקידום מכירות זה נדוש ומיותר - אבל בעיקר נכון. כדי לקצר תהליכים, בואו כבר עכשיו נגיע למקום הראשון: חברת אלקטרה עם אמיר דדון ונינט טייב על גג בניין בפלורנטין, שרים "אור גדול מאיר הכל, ויותר כבר לא צריך לשאול". ובכל זאת שאלה קטנה: האם נגיף הקורונה מחייב להציף את כל השירים הבלתי נסבלים בעולם דווקא בתקופה קשה זו?

אני לא מתלונן על הבוכטה הנאה שקטפו טייב ודדון רק כדי לעזור לחברת אלקטרה למכור מזגנים. סתם, אני כן מתלונן על זה. אבל עדיין, מי לעזאזל האדם שנחשף לפרסומת ואמר לעצמו: נכון, אני מובטל, אשתי בבידוד, ילדיי בחרדה, אין ביצים בסופר, איטליה קורסת ולא מוצאת מקום לקבור את מתיה, אזרחי איראן נופלים ברחובות, ארצות הברית שוקעת, הבורסה נפלה, הפנסיות בסכנה - אבל דווקא עכשיו אני חייב מזגן אלקטרה.

הסלבס שסובלים

זו אינה מגיפה עולמית ללא השכבה המפונקת והמתלוננת ביותר - הסלבס. הפעם אלו בעיקר הזמרים שהופעותיהם התבטלו. אבל אין רע בלי טוב, כי הם כמובן "מאושרים להיות עם המשפחה". האסון שלהם נראה כך: ערימת הכסף שהם עושים בימים שבשגרה אינה מתמלאת עוד, הם אינם יכולים לקפוץ למסעדת "קנטינה" באמצע הלילה, ואין עוזרת בית, כי כולנו קצת גזענים ובטוחים שהיא תביא איתה את הנגיף מהמקום הזה באסיה שהיא באה ממנו. נותר להם רק לשבת בפנטהאוז הפסיכי במגדל היוקרה ולספר כמה הם מסכנים.

זה נשמע כך: אוי, אוי, אוי, אני שירי מימון ואין לי הופעה; אני מירי מסיקה, ואני צריכה להרכיב פאזל עם הילדה; אוי, אוי, אוי, אנחנו סטטיק ובן־אל ובמקום להיות בסיבוב ההופעות המתוכנן בארצות הברית אנחנו יושבים בבית ומעלים סטוריז. ממש מכמיר לב.

מאמנים אישיים בזום

קורונה היא נגיף שכמו שהגיע כך יחלוף. נדע לנצח אותו, אבל עם מאמנים אישיים שמעבירים אימונים דרך אפליקציית זום - קצרה ידה של האנושות מלהתמודד.

מדובר בדבוקה של משועממים עד אימה, שהחליטו לשכפל את עצמם ולהתרבות מדי יום. בכל בית יש לפחות דייר אחד ששוכב על מזרן ומתרגל יוגה מול המחשב, או לומד נגינה מרחוק, או משלים מניין וירטואלי. המספרים רק הולכים ועולים, וכולנו עלולים להידבק.  

מפנימי התובנות
הגענו לשמנה ולסולתה של מעצבני כל העולם - אלה שטוענים שהקורונה היא שיעור. לא היינו צנועים מספיק, לא שמרנו על העולם, לא היינו צמחונים ולא דיברנו עם ילדינו כי היינו עסוקים בעבודה. מדובר במחשבה אינפנטילית. הקורונה היא לא עונש על כך שרינה מראשון לציון טסה פעמיים לאוסטריה השנה. הדבר היחיד שאפשר ללמוד הוא שמבטטה אפשר לעשות מרק, ומעטלף לא.