הגיע הזמן להודות על האמת - הממשלה הנוכחית בראשות בנימין נתניהו פשוט "לא שמה" על אזרחיה. צריך לומר ביושר, שהמשפט המקשר בין מהלכים פוליטיים לבין אינטרסים כלכליים, לפחות בישראל כיום - פשוט אינו נכון. "זאת לא הכלכלה, טמבל". האמרה המקורית בטוח עובדת בארה"ב, ואולי היא נכונה גם באירופה. אולם בישראל זאת סתם ססמה יפה המיועדת לעורכי עיתונים. כי לו הכלכלה והחברה הישראלית היו מזיזות למישהו מתישהו, לא היו מתמנים נכון להיום 34 שרי ממשלה - בעלות של כמיליארד שקל לשנה.
לו הכלכלה הייתה חלק מהאג'נדה, אף אחד לא היה מעז לסדר ג'ובים לשרים חסרי תיק ולהפעיל את "החוק הנורבגי" כדי להחדיר למשכן חברי כנסת נעדרי מצפון, בעלות של 4 מיליון שקל לשנה לכל ח"כ. לו למקבלי ההחלטות המנותקים מהעם באמת היה אכפת מאזרחיהם, הם לא היו מעזים לצפצף על כולם, כאשר מונה המובטלים מתקתק ועד סוף השבוע צפוי מספר חסרי העבודה להגיע למיליון. כן, על כל חמישה מועסקים יהיה מובטל אחד. שיעור אבטלה כזה לא היה מקום המדינה, גם לא במיתון הגדול ב־1965 לפני מלחמת ששת הימים. לו למישהו שם למעלה המצפון היה עובד, הוא היה מוכיח דוגמה אישית ומקצץ 10% או אפילו 5% משכרו - ולו רק למראית עין.
ועדיין לא מאוחר לשאול, איפה הבושה? במקום להכניס את היד לכיס, מציעים שם למעלה לקצץ בשכר מקבלי הפנסיה מצה"ל או בשכר עובדי המגזר הציבורי. לא שאין מה לעשות במגזרים אלה, אבל לשום מקבל החלטות אסור להמליץ על קיצוצים, כשהוא עצמו אינו נותן דוגמה אישית.
לו בריאות הציבור הייתה באמת בראש מעיינם של הפוליטיקאים, האם מישהו היה מעלה על דעתו למנות מחדש, דווקא בימים אלה, את שר הבריאות יעקב ליצמן? הרי רק לפני שבוע פרסם מבקר המדינה הרחמן מתניהו אנגלמן דין וחשבון, המונה אחד לאחד את מחדלי מערכת הבריאות.
מישהו חושב שלליצמן באמת אכפת מאותם שליש מאזרחי המדינה שהם משלמי המסים והמשרתים בצה"ל? מבחינתו, שהציבור יממן את המחדלים באמצעות העלאת מס הבריאות, ובלבד שלציבור שלו יינתנו טיפולי שיניים חינם, ושמצדו ימשיכו להתקהל בחתונות ובמקוואות למרות הקורונה.
לו לנתניהו היה באמת מזיז משהו, הוא היה מתעקש על כך שאת תפקיד שר האוצר ימלא ניר ברקת. הרי ערב הבחירות הוא נשבע בכל היקר לו, ועם כל עזרי הפירוטכניקה, שברקת, העומד לצדו, יהיה שר האוצר הבא. הוא גם הבטיח לאמץ את התוכנית הכלכלית של ברקת, כולל ירידה חדה של 30% במחירי הדיור והמזון. יותר מזה, הוא השליך לפח אפילו את התוכנית הכלכלית שהוצעה בשבוע שעבר על ידי ברקת, שכללה פיצוי חד־פעמי לבעלי העסקים בגין אובדן ההכנסות. אז עכשיו, כשברקת איננו, מי יוריד לנו את המחירים? ישראל כ"ץ? אשרי המאמין.
כבר יותר משבוע שהמדינה מטרטרת הלוך ושוב את נציגי העסקים הגדולים, הבינוניים, הקטנים והזעירים. נציגיהם הוקפצו לישיבת חירום בשבת לפני שבוע, אבל שום דבר לא יצא מזה. אזרחים ובעלי עסקים, שמעוניינים בסך הכל לשרוד, ניצבים בפני שוקת שבורה. העסק סגור, ואם לא יוזרם מיידית כסף - אזי הדרך לסגירה היא ודאית.
אבל לאף אחד בירושלים לא אכפת באמת. הצעצוע הפוליטי החדש של נתניהו, בני גנץ, שהודיע על הצטרפותו ל"ממשלת האחדות", כבר ויתר על המעוזים הכלכליים והחברתיים החשובים ביותר: ראשות ועדת הכספים, תפקיד שר האוצר ותפקיד שר הבריאות. נכון שגנץ ביקש, אבל הוא עשה זאת בסגנון שהזכיר את חנה בבלי. הוא נכנע, ואחר כך נזכר לבקש. האם בשביל זה הוא עזב את החיים הנוחים והגיע לפוליטיקה? הוא הדוגמה הטובה ביותר לכך שמי שאינו מסוגל לשאת את החום - שלא ייכנס למטבח (הפוליטי).
גנץ נכנע לתכתיבי נתניהו, ואפשר לו להתעלם מבחינה כלכלית גם ממצביעי כחול לבן וגם ממצביעי הליכוד. רק חבל שהלוגו כחול לבן, שאותו הגה יאיר לפיד, נשאר אצלו. אז נכון שפורים כבר מאחורינו. אולם השבוע, עם הקמת הממשלה החדשה, ניתן יהיה לפצוח בנשף הורדת המסיכות. ושוב, בפעם המי יודע כמה, ייחשף פרצופם האמיתי של הפוליטיקאים, הלועגים לאזרחיהם בפרצוף בצורה הכי צינית שבעולם. ואם תהיתם, כמובן שזה יחזור על עצמו בבחירות הבאות.
