לבי נכמר כאשר אני רואה את מה שקורה בברוקלין, ניו יורק. בטלוויזיה מראים ילדים קטנים אומרים קדיש על קבר אביהם. מאות הלוויות היו השבוע, ולמרות הקשר בין היהדות החרדית בברוקלין ליהדות החרדית בארצנו - עדיין ממשיכה חלק מהאוכלוסייה הזו להתחכם עם רשויות הבריאות והמשטרה, ולסמוך על הקב"ה.
הם משחקים עם המשטרה בחתול ועכבר. למרות האיסור חלקם מתכנסים בבתי כנסת ובחדרי חדרים "במניין גדול". כאשר מגיעה המשטרה מהדלת הקדמית, הם נסים מהאחורית ואינם מבינים שהם פצצה מתקתקת שתהרוג קודם כל אותם עצמם. אינני מבין את חוסר האחריות של מנהיגיהם ורבניהם. הרי לא נחשוד בהם שאינם חכמים. אנחנו מודעים לגדולתם של גדולי הדור, אבל האם גדולה זו נעצרת בתורה ובתלמוד? איפה הסקת המסקנות? אומרים - השם יעזור, סמכו על הקב"ה. אבל הקב"ה עוזר למי שעוזר לעצמו.
אני נזכר בסיפור הישן על אודות ספינה שנטרפה בים. יהודי מאמין שהיה על סיפונה שחה והתפלל, שחה והתפלל. הגיע בסמוך אליו מישהו עם קרש עץ ואמר ליהודי, "תפוס בקצה הקרש". "לא", אמר היהודי, "השם יעזור". הגיעה סירת הצלה. "עלה לסירה", אמרו לו. "אינני דואג", ענה, "השם יעזור". זרקו לו גלגל הצלה ולא לקח אותו. אמר, "השם יעזור". המשיך לשחות, וטבע. הגיע היהודי אל בית דין של מעלה, עמד לפני כס הקב"ה ושטח את טענותיו. "אני, שכל חיי הייתי נאמן לך, שמרתי על מצוותיך, צמתי בצומותיך, איך לא שמרת עליי?". "אני לא שמרתי?", ענה הקב"ה, "שלחתי לך קרש, סירה וגלגל הצלה. אתה הוא שסירב לעזרה". והאנלוגיה ברורה.
חלק מהמגזר החרדי מחכה למשיח, וזה מבושש לבוא. חלק מהמגזר החרדי נדבק ומדביק, והקטסטרופה כבר נראית. נכון לשעת כתיבת שורות אלו כל נבדק שלישי בבני ברק נמצא חולה. אותן אוכלוסיות קיצוניות מדביקות את האחרים, ועשרות או מאות נדבקים ביום ימשיכו לברוח מרשויות החוק, ואנחנו רואים כרגע רק את קצה הקרחון. אין ספק שבקרוב יידרשו יותר מכונות הנשמה ותרופות היקרות, ולא ברור אם יישאר די לאלה שאולי אינם שומרי שבת ומצוות, אבל שומרי חוק והנחיות. אני מקווה שהשם יעזור. אמן.