אני לא יודע לומר מה קרה בראש של בני גנץ. אני רק רואה שהפירואט שלו היה מרהיב, דרמטי, כשר אבל מסריח. למה מסריח? כי מה שמותר למנהיגי ימין לבצע בשם ארץ ישראל (שלהם) אסור למנהיגי שמאל. בימין יקנו כל תעלול. בשמאל ירגישו כמו אישה נבגדת: כל הגברים בוגדים, ומי בכלל חושב על מחויבות לנישואים; או למפלגות, במקרה של שמאל נבגד.
התוצאה הפוליטית המקווה אחרי "בגידת" גנץ ושות' לטובת האישה האחרת היא הקמת תנועה חוץ־פרלמנטרית, שמטרתה להפוך את ישראל למדינה דמוקרטית, הומנית וליברלית. כולם. יהודים, ערבים, נוצרים, מוסלמים, צ'רקסים, רוסים שמשרד הפנים אינו מכיר בהם. אפילו ג'ינג'ים. הטיעון של מצדדי גנץ הוא שיש לכניסת חוסן לישראל לקואליציה אפקט של דילול הרעלים האנטי־דמוקרטיים שמיוצרים על ידי הבלוק. השאלה היא אם גנץ הוא האנטי־דוט מול תכתיבי הסיפוח של הבלוק המדיני־ביטחוני והאנטי־דוס מול מגמות ההדתה. התשובה, נכון ליחסי הכוחות בכנסת והרכב הממשל והוועדות, היא לא ממש.
היה זמן, קצרצר, שבו היה נדמה שהצפרדע הפוליטית הופכת להיות נסיך הכתר של השמאל. מהר מדי הסתבר שגנץ היה הצפרדע שהעבירה את העקרב את הנהר. מילא גנץ, שבמקום להקריב ממלכה רקובה תמורת סוס מלחמה קיבל סוס־עץ נדנדה. אבל מה נסגר עם עמיר פרץ ואיציק שמולי? אה... גורל האומה. בכלל אנחנו חיים היום בסרט מדהים: גם ימי אימי ואיומי קורונה, גם קריסה כלכלית, אישית ולאומית, וגם תהפוכות פוליטיות כמו שייקספיריות ברמה של קטטות ועד בית (אין דם אין שייקספיר). ברכבת השדים וההרים הזו אנחנו לא רק צופים ונוסעים, אלא בעיקר הקורבנות הנדרסים.
מצד שני, הכאוס הזה מייצר הזדמנויות להקמת אותה תנועת שמאל מקיר לקיר. רק לא עוד מפלגה. לתנועת המונים יש כוח שאין לאף מפלגה שניתן לסחור בה. בעיקר אם היא מגיעה מאותה נישה המתרחבת והולכת של אותו אי־אמון ציבורי סוחף ב"פוליטיקאים". בכולם. אי־האמון הסוחף הזה אמור להתרחב יחד עם פגעי הקורונה, וגודל ההזדמנות לשינוי יהיה כגודל עיי ההריסות האישיות והכלכליות שהמגיפה תותיר אחריה.
כאמור, מה שתרם בגדול לזעם ולחוסר האמון הסוחף הוא אקט ה"בגידה" של גנץ. האיש התמים, החדש, הנאור, הגבוה, העיניים הכחולות של הפוליטיקה הישראלית, ביצע מהלך של שבירת כלים, כשהוא שובר את שארית האמון שניסו לבנות מפלגות השמאל בינן לבינן. התוצאה היא משבר אמון בין ציבור תומכי המהפך שלא קרה לבין המערכת הפוליטית בכלל. משקעי ה"בגידה" של גנץ אמורים לאותת לציבור שלא ניתן לסמוך על שום פוליטיקאי, וכי הדרך לבחור את נציגי העם לא עוברת תחת הרדאר התקשורתי אלא תחת השמש.
מכאן ואילך, בצד הקמת תנועה חדשה - מלחמה. גנץ הוא בסך הכל עוד קורבן שנפל לידיך תוך כדי הסתערות. אין טעם לבזבז עכשיו אנרגיה על אותה "אכזבה עמוקה" וזעם על ה"בגידה". חייבים להמשיך. אני רק חושש שכבר בטווח הקרוב תבנה החברה הישראלית סביב גנץ חומות מגן של עייפות החומר, בסגנון של אז מה אם עשו איזה פליק־פלאק. מי זוכר. למי אכפת. בינתיים יש כאן רעשים של זעם איום ונורא, בתקווה שטראומת הבגידה תותיר אחריה משקע שייצור תנאים אופטימליים להקמת אותה תנועה חוץ־פרלמנטרית ואנטי־פוליטית כנגד כל המפלגות הקיימות. בעיקר כנגד הממשלה הנוכחית, שהיא סיבת הריקבון.
הסיבה להזדמנות להקים תנועה מעין זו היא ההתרסקות הערכית של הפוליטיקה הישראלית בכלל, למעט כמה צדיקים למחצה בסדום. אין מהלך ציני פלילי, מטופש או אנטי־דמוקרטי שלא בוצע בשנים האחרונות. גנץ וגבי אשכנזי, פרץ ושמולי הם לא המחלה. הם הסימפטומים. סימנים נוספים הם מוסדות ומנגנונים ממלכתיים ומפלגתיים - חסרי נשמה כשמדובר בעקרונות, וחסרי נשימה לטווח שמעבר לבחירות הקרובות.
תעודות כשרות
שלא תהיה טעות: חלק גדול מאזרחי ישראל שלמים לחלוטין עם המציאות הפוליטית הנוכחית. הם משוכנעים שככה זה בפוליטיקה. שלשקר זה כמו לשתות קפה. נציגיהם שולטים כיום בממשלה, במוסדות הממלכתיים ובחלקים נרחבים בתקשורת. המחאה הספונטנית של הדגל השחור הוכיחה שהקטליזטורים קיימים. החשש הוא שמה שעשוי לדפוק את הסיכוי להקמת תנועת המונים הוא הקוקטייל המתוק־רעיל של השמאל הישראלי: אדישות, ציניות וייאוש. התקווה היא שעיי ההריסות אחרי הקורונה יהדהדו את טראומת הבגידה, שתחבור לדאגות קיום ופרנסה, ואז יגאה הגל הציבורי של אי־אמון בוער ומיאוס מה"פוליטיקה".
מובן שהימין לא הביא את הקורונה (וגם לא יצילנו מידה), אבל הפוליטיקה שהימין שולט בה, היא היא האחראית למצב המחורבן שאליו נקלענו. ובבקשה אל תשוו אותנו לאיטליה ולספרד. בשטח ובאוכלוסייה אנחנו עיירה קלה לשליטה ולנגישות לעומתן, ועדיין לא ספגנו את נזקי הכניעה להחרגתה ההיסטורית של החברה החרדית מהנורמות האזרחיות המקובלות של ציות לחוק. וזה עוד לפני הדג שמסריח מראש הממשלה עד אחרון הקשקשים אחרי עשר שנות אחריות צמודה על משרד הבריאות.
הבון־טון הימני בזמן האחרון הוא השנאה הפתולוגית של השמאל. מין תלונה צדקנית של מבוגרים על כך שלא אוהבים אותם מאז שהדיחו אותם ממקהלת בית הספר. כאילו מדובר בנהמת קרביים בלתי נשלטת ולא בוויכוח פוליטי קשוח על ערכים וזהות. עבור חלק גדול מאזרחי ישראל יש חשש, מגובה במציאות, שהמערכת הפוליטית הנוכחית היא בפירוש נגדם, ומה שבימין מכנים שנאה הוא התנגדות פשוטה לכל אורח החיים שהימין מייצג. לא כולל חומוס.
הסנטימנט הזה קיים אצל ערביי ישראל ברמות שונות, ועכשיו, אחרי שהמפלגה המשותפת הוכיחה עצמה כמבצר האחרון היציב של הדמוקרטיה, הוא מתגנב גם לאזרחים היהודים שאינם מסכימים עם הקונצנזוס. מבחינה זו המהלך של גנץ הפך להיות תעודת הכשרות של הבלוק, שימשיך במדיניות ההדתה והלחץ על האוכלוסייה הערבית והשמאלנית.
מצד שני, חייבים לתת לגנץ מה שמגיע לו. לזכותו ייאמר שהאיש שבר את המחסום הפסיכולוגי של שותפות פוליטית עם ערביי ישראל. ועוד הגדיל לעשות כאשר גרר לשותפות של תמיכה מבחוץ את אביגדור ליברמן ויאיר לפיד. גם אם לא ממש התכוונו שם, וגם אם ינסו להחזיר את הגלגל לאחור, העניין עם "זועביס" ו"מחבלים" מובחן כיום יותר כגימיק פוליטי של גזענים גאים א־לה מירי רגב ואמיר אוחנה מאשר כמוסכמה פוליטית, שלא לומר ביטחונית. ואם אשתו של בצלאל סמוטריץ' לא מוכנה ללדת בפיקוחו של ד"ר אחמד טיבי, היא מוזמנת ללדת בפיקוח ד"ר אבישי בן חיים.