מחכים למשיח
אני סתגלן, כנראה שתמיד הייתי. גם כשגיאצ'ו מעיר אותי בבוקר, כשהוא משתמש בי כשק אגרוף - חמוש בכפפות ורודות שהבאתי לו מאירוע למאבק בסרטן השד - אני אומר לו: "גיא, בעדינות, אתה תפרק את אבא, אני עוד ישן". זה לא בדיוק מעניין אותו, והוא ממשיך עם הג'אב לפרצוף וסדרת חבטות לבטן ולכליות. חבל שלימדתי אותו, אני באמת סתום־על־מלא.
"קום, אבא, תתעורר, צריך להילחם בקורונה, ואתה ישן כמו דוב", הוא אומר. והוא לא בא לבד, הוא חמוש בשרי הכלבה, שמחפשת צומי, שאלטף אותה, אז היא עליי. ברגע שאני מפסיק, היא שורטת את היד שאמשיך.
בחיי שפעם הייתי צ'מפיון בשינה. קבעתי שיאים שהדהימו גם אותי. אבל נגמרה התקופה. היום אני סובל בשקט, מחכה שכיפוש תיקח את הילד לפעילות שארגנה לו, וממתין לאספרסו כפול ולכוס מיץ תפוזים. את ההמתנה אני מנצל כדי לסחוט שני לימונים לכוס מים קרים, ולהודות בלב לכיפוש שסירבה לקנות מכונת אספרסו הביתה. אם הייתה לי כזו, הייתי שותה 20 ספלים ביום, קל. כן, ככה זה איתי, שאף פעם אין לי גבולות לכלום. אבל לפעמים יש תקלות בשיטה.
אתמול היא שבה בלי הסחורה. "מאמי, בקפה סגרו את מכונת האספרסו ואין יותר מיץ תפוזים. אסור להם למכור", היא הסבירה לי.
טוב, בני ברק זו חממה לפיזור הנגיף, אבל הפיקוח העירוני של רון חולדאי מתעסק באספרסו שלי.
"אני כבר מכינה לך קפה קר. אל תשתגע לי", הוסיפה האישה.
"תגידי, כיפוש, כתבת כבר לביטוח לאומי, שישלחו לי כמה לירות? מתי נקבל את הכסף?"
היא אדם סבלני, באמת. לא קל איתי. "מאמי, כתבתי, שלחתי להם גם את כל המסמכים שדרשו. אל תבנה על זה, אנחנו עוד לא עניים", היא הרגיעה אותי.
איך אני יכול להיות רגוע, כאשר עיריית תל אביב עיקלה לי שלשום 1,414 שקל מחשבון הבנק, אחרי שהרשיעה אותי במעמד צד אחד בעבירות חניה, על אף שהגענו להסדר? טלפנתי לצ'יינג' של חולדאי, שאינו מקבל קהל כמובן, אבל עובד כרגיל. ענתה לי שריי המוקדנית.
"תסבירי לי, במטותא, איך הופסקו כל פעולות הגבייה בעיר, אבל נפלתם דווקא עלי?", שאלתי אותה.
"אדוני, יש חוב. אנחנו לוקחים את הכסף מהבנק. לא נחכה עד שתואיל לשלם לנו", היא הסבירה.
לי עלה הדם לראש. "תגידי, שריי, את אמיתית? אנחנו במצור! מה נסגר איתכם? יש מנהל שאני יכול לדבר איתו?"
היא כנראה כבר רגילה לטיפוסים כמוני, ויש לה הרבה סחורה ברחוב להביא לקופה של חולדאי, אז היא ענתה ביובש. "לא, מר קופמן, אין כאן מנהלים, אנחנו במתכונת חירום. באיזה אמצעי תשלום אתה רוצה לשלם את החוב?"
"אני לא רוצה לשלם, אני רוצה לדבר עם התובע".
"התובע לא מדבר עם חייבים, מר קופמן", היא השיבה. "אני דיברתי איתו, הוא נתן לך הנחה של 10% על הריבית, אז הרווחת יותר מ־90 שקל, לפי החישוב שלי. איך אתה משלם? בכמה תשלומים?"
ואז, רגע לפני הפיצוץ הגדול, כיפוש התערבה. "תן לי את הטלפון, מאמי, תן לי, ואל תתווכח איתי", אמרה. היא דקלמה לשריי את פרטי כרטיס האשראי שלה, וסגרה עניין.
נשכבתי במיטה מובס, סחרחורת נעימה סובבה לי את הראש, והתגעגעתי לילד שימשיך לחבוט בי בכפפות האגרוף שלו. "זה לא זמן לריב, חיים שלי", סיכמה כיפוש את האירוע הנפיץ. "צא קצת להסתובב ברחובות. אין בנאדם ברחוב, זה יעשה לך טוב. אתה לא מתאים להיות בסגר. לא אתה ולא הבן שלך מתאימים".
נסעתי לכוכב הצפון, לפגוש את הג'מעה בשדרה. חגגו שם לציפי שביט יומולדת 73 (עד 120, אני חולה עליה) במעגל ברדיוס של 50 מטר. טלי הביאה בלונים ועוגת יומולדת, "הגמד" ואני החזקנו שרשרת נייר באורך ארבעה מטרים. ציפק'ה עמדה באמצע, צחקה ומתחה את כל 149 הס"מ שלה, ושיחקה תפקיד של מאושרת.
לה ולאבישי בעלה יש שבעה נכדים שהם לא יכולים לראות בגלל חשש מהידבקות בנגיף. הלב שלה בוער, אבל כרגיל, לא רואים עליה. היא שרה, מספרת בדיחות וחיה את החיים. אני גדלתי עליה. אמא שלי, שלקחה אותי בילדותי לכל הפסטיבלים והצגות הילדים (היא ואבא חשבו אז שעוד ייצא ממני משהו. בסדר, טעו, לא קרה כלום. הם עשו את המקסימום), חשפה אותי גם לציפי שביט. אז חלפו יובל שנים לפחות, ואני עדיין זוכר את הפזמון: "כולם הלכו לג'מבו".
האישה הזו היא פצצת אנרגיה. לא מזמן ראיתי אותה מככבת בהצגה "אמי הגנרלית" ובמופע המשותף עם אלי יצפאן, ונפעמתי. אבל עכשיו אין קיינע תרבות, אין כלום. יש רק יומולדת מאולתר בשדרה לאומנית דגולה, שבקלות הייתה יכולה לכנס 500 איש לחגוג יומולדת. אבל בצוק העתים היא מסתפקת בהפתעה עם שמונה אנשים, שאפילו לא יכולים לחבק אותה. אז הכל מתבצע בפנטומימה.
שימעל'ה "הגמד" שאל אותי מה זה העיקול הזה מהעירייה. "חשבתי שכבר גמרנו עם השטויות. מה אני אעשה איתך? בא לי לשבור לך ת'ראש". הסברתי לו שזה ספיח שנשאר מההסדר, וזו עירייה של טינופות שתפסה אותי לא ערני. "אני מחכה ליום שבו לא תהיה לך תשובה. שרק תגיד, טעיתי. זה לא זמן להוצאות כאלה. חכה איזה שנה־שנתיים שנתאושש", הוא סיכם.
המשכתי הלאה. מהאוטו טלפנתי לאברמל'ה. "נו, מה קורה, מאוס? כבר צעדת היום עשרה ק"מ?"
אבל הוא היה עצבני עליי בגלל העיקול שהוא ראה בוואטסאפ. "תגיד לי, קוף, תגיד לי שאתה סתום, ואני אפסיק לנסות לחנך אותך. מה אנחנו רוצים? רק שתהיה בנאדם, אתה מביא לי את הסעיף". לא היה לי כוח לעוד הטפת מוסר, אז שאלתי אותו איך הוא שומר על שגרה.
"אני מתעורר רגיל בארבע וחצי בבוקר, כי אני נרדם בחדשות", הוא הסביר לי. "יורד לחדר כושר, מנקה עם מגבונים את מכשיר ההליכה, וצועד שעה לבד. אין אף אחד שם. אחרי זה אני מחכה לזריחה, וצועד קצת ברחוב. בשאר הזמן אני בנטפליקס. ראיתי 20 פרקים של 'אוזרק'. נדפקה לי הקופסה בראש, זה בטוח".
הוא סיים את תיאור סדר יומו, והמשיך: "שמע, קוף, ממשלה של 34 שרים, אני לא מאמין למה שאני רואה. באיזה סרט הם חיים האנשים האלה? שייתנו לביבי להיות נשיא, אולי כך ניפטר ממנו".
צחקתי בקול. "פח, לבנאדם יש כתב אישום. על איזה נשיא אתה מדבר?"
הוא סתר אותי מיד. "תפסיק לדבר שטויות. בדקתי, זה אפשרי. שינהל משפט ממשכן הנשיא. חייבים להיפטר ממנו, יא בנאדם".
בינתיים ביבי לא הולך לשומקום. הגעתי לשכונה ופגשתי את רוברט, יושב על המדרכה וגולש בסלולרי. התארגנו על אספרסו וסודה, והפניתי את תשומת לבו להודעה שקיבלתי. "בהוראת גדול הדור, חכם שלום כהן ממועצת החכמים. מתאחדים עכשיו במצוות כתיבת ספר תורה למרן עובדיה יוסף, וזוכים לשמירה של כל המשפחה ממגיפת הקורונה", נכתב שם. וכדי לקבל חנינה מהקב"ה, צריך לתרום 5 שקלים לאות; אפשר באמצעות האינטרנט ואפשר גם במענה אנושי. "יאללה, רוברט, אני בפנים", אמרתי לו.
הוא הביט בי והתחיל לצרוח. "גרוש, גרוש אנחנו לא נותנים. שמעת אותי? זה לא זמן עכשיו לספרי תורה. אנחנו נמחקים, רק אותך ואת השטויות שלך אני צריך על הראש. תעזוב אותי". נחנקתי מהצחוק. "תגיד, למה אתה כועס? בוא נזרוק להם 50 שקל לכל המשפחה, ונקבל זיכיון על החיים. אני לא יודע לבצע את הפעולה, ואם אבקש מכיפוש, היא תתנמר עליי. אתה יודע, אז יאללה בוא נתקדם".
הוא חייך וענה לי: "קוף, אתה יורד מהפסים, באמשלי. אני מתגעגע לימים שהיית מסטול, כי היית משעשע. אפילו לתקופה של גהה אני מתגעגע, כי אז ידענו שאתה סגור ולא מחפש פארטיות. אני חוזר ואומר: גרוש אנחנו לא נותנים".
הדיווחים מבני ברק הגדירו מצב שבו שליש מהחולים בקורונה מגיעים מהעיר הזו, וחלק מהם ישתלטו על כל מכונות ההנשמה בבתי חולים באזור. נכון, הרוב המוחלט של תושבי העיר שומר על שגרת הסגר, אבל אלו שלומדים עדיין בחברותא, מדביקים אלפי אנשים. גם הרב יעקב ליצמן ורעייתו נדבקו בנגיף, ובעטיה של ההידבקות, כל חברי שדרת הניהול של המדינה כרגע, נכנסו לבידוד.
הם מנהלים את העייסק דיגיטלית. באנלוגית הם לא הצטיינו, אז עכשיו אנחנו על הגבות. אני מקווה, באמת, שליצמן לא נפגש עם האדמו"ר מגור, ואני מאחל לו רק בריאות ואריכות ימים. איני רוצה לחשוב אפילו שהאדמו"ר יחלה, כי העצרות שחסידיו יקיימו ליד ביתו לצורך אמירת פסוקי תהילים לבריאותו, יהיו של עשרות אלפי גברים. גם ימ"מ וסיירת מטכ"ל לא יצליחו לפזר את העצרת.
ראש הממשלה בנימין נתניהו הבטיח 80 מיליארד שקל לסיוע לציבור. גרוש עוד לא ראיתי מהסכום. במקום לבלבל לנו ת'מוח על 80 מיליארד זוזים, אפשר היה לבטל את כל המסים שצריך לשלם הציבור לשלושה חודשים לפחות. כך עושים במדינות אחרות. אצלנו מבטיחים 6,000 שקל, שהם 3,071 בנטו. נקבל את זה במאי. או שכן, או שלא, מה שבטוח - אולי.
מסבירים לנו שהמדינה לא יכולה לתת כסף בלי למסות אותו, כל עוד אין שינוי חקיקה. אז בשביל מה יש לנו את אגם הדרעק? נכון שדייריו קיבלו עכשיו תוספת שכר קטנה של כמה אלפי שקלים בחודש (רק 15 דיירים ויתרו על התוספת), אז מדוע הם לא מתכנסים לשנות חוקים?
ממה בדיוק יחיה הציבור? השבוע גובות חברות האשראי את התשלומים שביצע העם בחודש שעבר. כל אורגיית הקניות צריכה להיות משולמת עד ל־10 בחודש. ומה הלאה? הבנקים יפחיתו ריביות? מה פתאום! ביבי סיפר לנו שהמדינה לוותה 100 מיליארד שקל, סכום שייפרע ב־100 שנים. אז מדוע לא אפשרו לקרנות הפנסיה שלנו ללוות בתנאים כאלה? ואם זה כל כך טוב, אז מדוע המצב בכי רע? ומה עם התגמולים מהסכם מכירת הגז? איפה ה־100 מיליארד שקל שהבטיחו ביבי ויובל שטייניץ? מתי אראה לירה סורית דפוקה מהדיווידנד? התחושה היא שכולם מרמים את כולם, ואין אסטרטגיית יציאה מהרמאות הכללית.
חבל, אבל זה מה שיש. בסך הכל עושים מהכסף שלנו אבק בקרנות ההשתלמות והפנסיה. אולי "המדינ'ע", כפי שמגדיר אותנו הנכד של הרב קנייבסקי, מצפה שרובנו נתפגר, ואז ל"מדינ'ע" ישתחרר הרבה כסף. השבוע קיבלתי דוח צבירה בקרנות ההשתלמות ל־2019, וראיתי שאם אני מתפייד מכאן, כיפוש והילדים יקבלו כ־40 אלף שקל על כל שנת חיסכון. מה זה אומר? אלוהים יודע, כי אני לא. אוקצור, אני שווה למשפחה כמת הרבה יותר מחי. באסה, אבל זה מה שיש.
ביבי הבטיח לנו 30 אלף בדיקות ביום לאיתור הנגיף. שלחו אותי לבדיקה במתחם דרייב־אין בתל אביב. הייתי היסטרי. ביקשתי מכיפוש שתשמור על הילד, ומשורק'ה הסוהרת שתשמור על הבנות. אגב, "הסוהרת" עדיין במטולה. מינו אותה להיות מג"ד של שער הכניסה ליישוב, כדי למנוע כניסת זרים. היא חמושה באפוד זוהר ומכשיר קשר, ומרגישה כמו מח"ט הגזרה. בסופ"ש יחמשו את העמדה שלה במקלע 0.3, ואם המטיילים יודעים מה טוב בשבילם, כדאי שלא יעברו את צומת תל חי. ראו הוזהרתם, היא מאוד מחויבת למשימה. לסרט שהיא חיה בו אזלו כל הכרטיסים לתקופה הקרובה. מחכים לנטפליקס שתרכוש ממנה את הזכויות, ותפיץ בעולם.
הגעתי למתחם, הוא היה שומם לגמרי. הצוות של מד"א יעיל מאוד, הבדיקה אורכת שתי דקות, מקסימום. מדוע לא שולחים את הציבור להיבדק, ומתבצעות רק כששת אלפים בדיקות ביום? מה הסוד הגדול שקולקציית האפסים שמנהלת אותנו מסתירה מהציבור? יצאתי שלילי, כמו תמיד.
עכשיו חזרנו למסיכות. חודשים אחרי שסמנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' איתמר גרוטו, טען מול כל מיקרופון שמסיכה היא פארש, חזרנו לזה. אבל אין מסיכות, אז "ברסי" המנכ"ל אמר שנכין לבד. עוד רגע גם נצטרך להדליק אש בבית לבד, כדי שנוכל לבשל. מזל שלימדו אותי בצבא איך עושים את זה. אבל אני כבר רואה איך כיפוש תתפוצץ מצחוק, כאשר איאלץ לקושש עשבים יבשים ולהשתמש בזכוכית מול השמש.
ההשקעה הכי יעילה שלי בכיפוש התבטאה במתנה של קורס תפירה במכונה. היא תפרה לי תיק אוכל, וזה עלה רק 900 שקל. כסף על הרצפה, אני נשבע לכם. אז אתמול אמרתי לה: "יאללה, כפרע, תארגני לנו מסיכות, אני מוותר לך על החור לסיגריה. תתפרי לי יפה כזו, שחורה עם רקמה של שלושת הקופים, שלא יבלבלו לי ת'מוח כשאסתובב בחוץ".
קוראיי היקרים, היא עדיין מציירת עיצובים, אז ייקח קצת זמן. אבל עד ראש השנה היא בטוח תסיים.
בכוונה גדולה איני נכנס כאן לפרטי המו"מ הגועליציוני. כפי שהמצב נראה לי עכשיו, בני גנץ מוכן כבר להיות שר בלי תיק בממשלת נתניהו. עוד שבוע הוא יהיה מוכן להתחלק איתו גם חצי־חצי בתקופת המאסר שייגזר עליו, לתמוך בו לנשיאות, ולהתחייב - באמצעות חקיקה - להעסיק את יאיר (הילד של כולנו) כיועץ אסטרטגי לכחול לבן.
ברוררר שגנץ יהיה מוכן להיות רה"מ מביתו בראש העין, ולתת לשרה להמשיך לגור בבלפור כל חייה, או עד שתעבור למשכן הנשיא. כי סדר חייב להישמר. גם גנץ יודע שהגברת לא יודעת איך חיים בלי מימון ציבורי.
תחזיקו מעמד. עד חגי תשרי אנחנו אחרי. או שפשוט נעשה מה שעושים החרדים: מחכים למשיח.
נ.ב.
נכנסתי לחדר השינה ומצאתי את כיפוש צופה בהקלטה של "האח הגדול".
"כיפוש, נכנס לך כבר לחשבון ה־500 שקל שנתנו לגיאצ'ו? למה את לא בודקת?"
היא עצרה את ההקלטה, והביטה בי. "חיים שלי, אתה כבר מכיר אותי. כל פעולה בנקאית בעו"ש, משיכה או הפקדה, אני מקבלת פוש על המסך, בתוך שניות. כשיפקידו את הכסף, אני אתן לך אותו. אני מבטיחה".
"מה זו הנדיבות הזו, כפרע? זה חשוד לי".
היא רעדה מצחוק והשיבה: "בניגוד אליך, אני לא הוזה. אין לי בעיה להבטיח משהו שלעולם לא יקרה".