זה יכול היה להיות אביב יפה ביותר לכולנו, אחרי חורף עתיר ממטרים. אביב ארץ־ישראלי במלוא תפארתו, במלוא פריחתו. בחוץ הכל ירוק ומוריק, השמיים כחולים ובוהקים, חמימות ורחש חרקים באוויר. הכנרת כמעט הגיעה אל המפלס האופטימלי שלה. כל יום נוספים לה עוד סנטימטרים שהגביהוה מהשפל שאליו ירדה בשנים האחרונות. סוף סוף יש חיים ויש תקווה.
באווירה אופטימית זאת, ניחתו עלינו שתי המכות. האחת – כיתור הקורונה, זו המגיפה העולמית הקשה, השנייה – מערכת בחירות שלישית וספיחיה, גדושת השמצות והטחות בוץ הדדיות, שעומדת להסתיים בטוב, בהקמת ממשלת חירום. קורונה מאיימת מזה, פוליטיקה סוערת מזה ושיתוק של המדינה שלא היה כמותו, גם לא תהפוכות פוליטיות שכאלה.
השאלה הנדושה לימים אלה “איפה אתם בסדר?” ירדה מעל הפרק. כולנו מסובים אבל נפרדים. סבא וסבתא בסדר אחד, הרחק מהם הבת עם משפחתה, ארבע נפשות, ובבית אחר הבת השנייה עם חברתה וילדן הפעוט. ויש קשישים ויחידים, שבדידותם – כמה עצוב – תגבר בערב החג ובמהלכו. את הקושייה מההגדה “מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?” תחליף מחרתיים השאלה: מה נשתנה הסדר הזה מכל הסדרים? ועשר המכות יהיו פחות אקטואליות, לנוכח המכה המשתקת שניחתה על העולם כולו ועל עם ישראל בתוכו. קורונה במקום דצ"ך עד"ש באח"ב. ובעיר בני ברק הסגורה ומסוגרת – היאך ישבו מסובין רבי אלעזר ורבי טרפון ושאר רבנים?
חג פסח עצוב ומוזר השתא: אין תנועה בכבישים, הרחובות ריקים, חוצות הערים דוממים, הפארקים ושמורות הטבע ריקים, שקט מוזר אופף את הכל, רק ציוץ ציפורים נשמע, ומפעם לפעם קולות ילדים שיצאו אל אוויר המרחב המוגבל. החיים כמו נעצרו. המשק ברובו מושבת, מאות אלפים נקלעו לאבטלה, שערי בתי הספר נעולים, כמו גם מגרשי הספורט ומקומות הבילוי.
רק בתי החולים פועלים כאחוזי תזזית: רופאות ורופאים, אחים ואחיות, וכל הסגל התומך, עטויי חליפות מגן ומסיכות, מקבלים את זרם האלונקות עם חולים שנדבקו בנגיף הבלתי נראה. למרות הביקורת וצרות העין, אלה הימים היפים של מערכת הבריאות בישראל.
התוודענו דרך המסך הקטן אל עשרות פנים שאף פעם לא הכרנו – פניהם של המופקדים על בריאותנו, שעומדים – פשוטו כמשמעו – בחזית. הלוחמים שמסכנים את בריאותם שלהם, למען החולים ה”חיוביים”, ואין יודע מתי תיבלם עקומת התחלואה.
מלחמה באויב עלום, בלתי צפוי, שלא פסח על האנושות כולה. אויב נסתר, כל וירוס גודלו 1 מיקרון, אשר שיתק את מהלך החיים, העמיד את יוהרת האדם על מקומה, שיטח את כל העוצמות המדומות, ומצד שני השכיח צרות ומלחמות אחרות מעשה ידי אנוש. נשתכחו ההתגוששויות בין לאומים ומדינות, ירד רף האלימות, פחתו התאונות, נרגעו איומי מלחמה וצחצוחי חרבות.
אל תוך השבר העולמי הזה, חסר תקדים במופעו, בחומרתו, בהשלכותיו, נקלעה כמובן גם ישראל. הנגיף נפל עלינו כמו על מדינות גדולות ועשירות מאיתנו, בפתע, בלי שאפשר היה אפילו להיערך לקראתו. אצלנו הוא מטופל באופן אופטימלי על ידי ההנהגה והעומד בראשה, כאשר בצדי הדרך ניצבים כרגיל המלגלגים והמקטרגים. את הרעה החולה הזאת של עוינות, צרות עין וקנאה בתוכנו – כנראה גם הנגיף המסוכן, שאינו עושה הבחנה בין אדם לאדם, לא יגיף.
לרבים הזכירו ימים אלה את ימי מלחמת המפרץ. 1991 – והעיראקים משגרים לעבר ישראל טילי סקאד, ומשתקים את החיים לחודש וחצי. גם אז היו מסיכות, אבל מסיכות אב”ך, נגד נשק כימי שאולי הוצב בראשי הטילים. הן סופקו לכל אזרח על ידי הממשלה. העם הסתגר בחדרים אטומים, הצטייד בהרבה בקבוקים (“שתו מים”), במזון. כך גם במלחמת הקורונה. הפעם אין סירנות ולא התרעות. אנחנו מסוגרים בבתינו (בידוד), בהמתנה מורטת עצבים. האויב הבלתי נראה אינו יודע גבולות, תוקף מכל הכיוונים, וכבר הפיל בתוכנו עשרות חללים. לאחד אותנו באופן אמיתי – לא הצליח.
יעברו שנים עד שנוכל לחזור למצבנו מלפני המגיפה. סדרי עולם ישתנו באופן מרחיק לכת, עם הרבה מפעלים ועסקים שייעלמו או שישתקמו רק כעבור זמן רב, עם מיליוני אנשים בעשרות מדינות שנפלטו ממקומות העבודה וספק אם יהיה לחלקם לאן לשוב.
נחמה פורתא: בישראל המכה תהיה קשה פחות, יחסית לשאר העולם, בזכות איתנותה הפיננסית ורפואתה המתקדמת. לממשלת החירום המיוחלת משימה כבירה בחודשים הבאים: להתניע מהר ככל האפשר את גלגלי המשק, להחזיר כמה שיותר ממיליון המובטלים למעגל התעסוקה.
זהו פסח תש”ף: השתא בסגר, לשנה הבאה בני חורין, בריאים, חסונים, מתברכים בממשלה יציבה, נהנים מאביב בלי קורונה.
