הברכה "חג שמח" איבדה משמעות. אנשים ממשיכים לברך מתוך הרגל ומסורת, אבל איזה חג ואיזו שמחה בדיוק? זה מה שיש. אמא שלי למשל נצורה בדירתה בדיור מוגן כבר שלושה שבועות. הצוות מניח את הארוחות מחוץ לדלת, ואלה הפעמים היחידות שהיא יודעת שיש עדיין חיים בחוץ. השגרה שלה דומה לזו של גוונטאנמו, הכלא האמריקאי בקובה. היא מייחלת למזג אוויר נוח, כי אולי יאפשרו לה לצאת מחוץ לבניין לפרק זמן קצר. כדי שלא תתנוון, היא צועדת במסדרון הקומה הריקה, הלוך ושוב, וזהו. אני, במקומה, הייתי משתגע. אבל היא שומרת על שפיות באמצעות תשבצים וגלישה במחשב.
לא ראיתי אותה שלושה שבועות, והתקשורת היא טלפונית בלבד. כמובן שהשיחות שלנו מתנהלות בציניות והומור שחור, כרגיל. "נו, אמא, כמה חברעל'ך אצלכם כבר התפגרו מהקורונה? הווירוס אוהב אתכם", אני פותח."תדע לך שכולם בריאים, רוני", היא מסבירה לי. "אין יוצא ואין בא. אנשים שומרים על שגרה, משחקים רמי קוב, מנגנים בפסנתר. אנחנו יודעים להסתדר".
את הסדר היא חגגה לבד, וזה עצוב, נורא. לפחות היא לא ביררה כבר לפני חודש אם הפעם אהיה בארץ במהלך החג. היא יודעת שיש לי אלרגיה לחגים, של כל העמים ושל כל הדתות. לכל מה שדורש ממני מאמץ חברתי מיוחד, כמו לשבת סביב שולחן ולהתנהג יפה, אני אלרגי. מיד אני נתקף בהפרעות קשב חמורות.
# # #
השנה ציינו את הסדר בבית. כיפוש, גיאצ'ו ואני. רציתי שהבנות יגיעו, כי ביבי אמר "רק משפחה גרעינית", אבל הן יותר בוגרות ואחראיות ממני, אז הן סירבו. "אנחנו עובדות, לומדות ומסתובבות, אבא. אז אין מצב", הסבירו. אבל הן אפו לנו בראוניז משוקולד וגבינה שאני אוהב, והביאו לי לפני החג. הניחו לי מחוץ לדלת בתיאום טלפוני.
אני לא אוכל מצות. מערכת העיכול העדינה שלי לא מסתדרת עם הסחורה הזו. אמא נהגה להכין לי מצה־ברייט כתחליף לקרש הזה שאנחנו נדרשים לאכול שבעה ימים. כאילו שאני אשם שברחנו ממצרים, גנבנו למצרים חצי מדינה, אבל התקשינו לאפות לחם. אז הג'וב הזה נפל על כיפוש."מאמי, הבית יהיה כשר לפסח. רוצה שאכין לך לחמניות מקמח מצה?", היא הציעה, "אני יודעת לאפות. הן יהיו טעימות".
דחיתי את המחווה. "כיפוש, אני צריך מצה־ברייט, תשאלי את אמא שלי איך מכינים לי. אם יהיה לך מזל, היא לא תגיד לך לפי הטעם", הצעתי לה את החלופה האולטימטיבית. אמא שלי בשלנית מדהימה. מאז שעברה לדיור מוגן בקיץ שעבר, חלה אצלי נסיגה תזונתית. כיפוש באמת ממלאת את החלל שנוצר, אבל אמא זו אמא. ועם כיפוש יש בעיה, בכל פעם שהיא מבשלת מאכל, ממולאים לדוגמה, שהייתי רגיל לאכול אצל אמא (אין ירק קיים ביקום, שהיא לא ידעה למלא), היא אומרת: "טעים לך? תן לי ציון, מאמי"; ואני לא כמו השופטים בתחרויות הבישול, שמתחפשים לשופטי בית המשפט העליון, והפסיקות שלהם עלולות לגרום לבשלן/בשלנית יצר אובדני. אני בנאדם טוף.
"כיפוש, זה מדהים. אני אמיתי", אני אומר, אבל זה לא מספיק לה. "ציון, מאמי. אני צריכה ציון". ואז אני משקלל מהר בראש, יודע שאסור שיתנפחו כאן ורידים, ויורה: "9.45 נקודות. אני חייב להפחית בגלל דרגת הקושי, והנחיתה אחרי הצוקהארה. אבל זה טעים, באמת". ואז פניה מתקשות. הלוק האינדיאני שלה מקשיח: "למה לא 10? תסביר לי מה חסר פה שזה יהיה 10. אני פעם אחת רוצה לשמוע 10, אתה יכול לומר גם 'פרפקט־טן' באנגלית, אני אבין". זה משבר דיפלומטי זה. "כפרע, רק אמא זה 10. מה את רוצה שאני אעשה? אבל את הכי קרובה לשיא, אני נשבע לך בילדים".
אוקצור, בצוק העתים התכוננו לארוחת החג. ז'תומרת כבר שבוע לפני כן היא שאלה מה אני רוצה שהיא תכין לי. מאחר שאני קצת ברגרסיה תודעתית בימים אלה התגעגעתי לאוכל יהודי, של השטייטל, שסבתא ואמא היו מכינות לסדר. "תקשיבי, כיפוש. אנחנו נפצח בביצים קשות, מגורדות בפומפייה למים חמים עם מלח ופלפל שחור. מבשלים את המים כדי שהמלח יימס, אבל מגישים קר. קוראים לזה: זאלץ־וואסר־מיט־הייר. קשה לבלוע את זה, אבל זה יזכיר לנו שהחיים דרעק, וחובה לסבול, ועיניתם את נפשותיכם. וכפרע, זו מנה של עינוי".
היא הביטה בי בחוסר אמון. "מאמי, זה מה שאכלתם בסדר? יואו, האוכל שלכם נורא עצוב. עכשיו אני מבינה מדוע כל הזמן אתה אומר שאתה בדיכי. איך לא?". לא התייחסתי, והמשכתי ברשימה. "בין לבין, צריך צלחת של גהאפטע־לייבר־מיט־א־סאח ציבעלע־ושמאלץ. בשבילך זה כבד קצוץ, אני מוותר לך על השמאלץ, כי בחיים לא תדעי להכין את זה, אבל תטגני הרבה בצל, להזכיר לי את כתריאליבקה. אל תכיני את הכבד הקצוץ, תקני במעדנייה. ותדאגי שיהיה חריין חזק. תגידי להם, הם יודעים". רעדה לה היד כשהיא כתבה. "מה זה חריין, מאמי?".
עצרתי את מהדורת החדשות הבלתי נגמרת בטלוויזיה. "זו חזרת חריפה, כפרע". "אני יכולה להכין מטבוחה במקום", היא ציינה בשקט. "אתה אוהב את המטבוחה שלי". הסתובבתי אליה והסברתי. "אנחנו בשטייטל, כפרע. איזה מטבוחה? אנחנו חוזרים עכשיו במנהרת הזמן לעיירה היהודית של שלום עליכם. צריך חזרת". היא התפוצצה מצחוק. "בסדר, מאמי, רק לא הבנתי עד עכשיו מה אני אוכלת בסדר מכל המילים האלה ביידיש. בינתיים יש לי רק מצה, כי אין מצב שאני אפילו מריחה, את מה שביקשת".
"טוף, כיפוש, בואי נתקדם. בהמשך מרק עוף עם קניידלך. מרק את יודעת להכין, אני יודע. קניידלך, תשאלי את אמא שלי, היא תסביר לך איך".
היא אמרה שסוף־סוף יש משהו שהיא מסוגלת לאכול. "הגענו כבר למנה העיקרית?", היא שאלה. "כן, כפרע, זה קל, גם את תאהבי. גיבקטה־קרטופל־מיט־אהון־אין־אוייבן". היא איבדה סבלנות. "ובעברית? אתה רוצה שגם אני אתחיל לדבר מרוקאית, ולא תבין מילה?"
צחקתי. "זה עוף בתנור, עם פרוסות תפוחי אדמה וירקות. רק שאני לא אראה את החיה בצלחת. תבשלי את זה עם חזה עוף, שלא אראה עצם, זה יעשה אותי עצוב".
"מאמי, אתה לא רוצה גם אורז, עם אפונה או שעועית ירוקה?". "לא, כפרע, אסור לי לאכול קטניות. אני תוצר האליטה של אירופה, נצר למהגרים עשירים. לסבא שלי היה סוס משלו בכפר באוקראינה. כמו שהכרתי אותו, הוא בטח הרוויח אותו בפוקר, או ברמי. כי קאובוי הוא לא בדיוק היה. אבל להצטלם הוא ידע, סבא אריה. הוא נראה בתמונה כמו החוואי מהפרסומת למרלבורו". היא צחקה ואמרה שהיא תארגן את הכל, אני משוחרר מכל דאגה. "מאמי, אני לא רוצה שתראה חדשות. אתה סתם מתרגז על כלום. זה המצב וזה מה שיש. בוא נראה סרט. אני לא רוצה חדשות יותר, מספיק הטלפון שאתה לא מוריד מהיד, כמו נשק אישי".
# # #
כן, היא יודעת לשמור על עצמה, ומתנתקת מהדרך שבה מתנהלת המדינה בימי קורונה. אנחנו באמת מוציאים שם רע לחלטורה. ביבי נמצא בתעופה עצמית שתקשה מאוד על הנחיתה למציאות ביום שאחרי. הכל אלתורים, פעולות הרואיות של המוסד ברחבי העולם כדי להשיג ציוד בסיסי. אין מספיק בדיקות לאיתור חולים, והעייסק מתנהל כאילו הוא קשור בחוטי רפיה רופפים.
את המענקים של ביבי עוד לא קיבלנו, אבל בטח נקבל עד חגי תשרי. צריכים לשמור את הכסף למעונות רה"מ ומ"מ רה"מ, שזה אותו ביבי. 34 שרים בממשלה, פוף, הלכו מיליארד שקל בשנה למימון השערורייה הזו. כסף יצא מהאופנה בשביל דיירי אגם הדרעק, כל עוד הם צריכים לממן את רמת הפינוק שלהם. הציבור נאנק בגלל העול, אבל מי סופר אותו בכלל. עושים כאן אחדות.
המצב בבני ברק, ובערים חרדיות נוספות, ממש על הגבות. יש אלפי חולים שלא נבדקים, מבצעי קומנדו של חרדים בדרכם לירושלים לקראת החג, וביבי לא מצפצף. הוא שבוי של דרעי, ליצמן וגפני. הם בורחים מאחריות למחדל, כצפוי. אסור להאשים את הציבור החרדי, רק את ההנהגה שלו, הרבנים ונבחרי הציבור שאשמים במצב.
מאות אלפי החרדים סרים למרותם של רבנים ישישים שקובעים להם דרך חיים, שבה יקיימו את מצוות לימוד תורה. ועכשיו, כאשר מתברר המצב לאשורו, מאשים הטריו הזה את החילונים שמטילים דופי בחרדים. התשובה היא ממש לא רבתי!!! הציבור החילוני מאשים רק את הנהגת החרדים, שהפקירה את בריאותם של מאות אלפי חברי הקהילה, ועכשיו מחפשים ספינים זולים כדי להמשיך לברוח מאחריות. במקום להטיל סגר על היישובים הנגועים, סוגרים את כולם בבתים.
מדד קורבנות הקורונה סביר לדעת הפרשוינים. רוב הקורבנות בעשורים התשיעי והעשירי לחייהם. תוחלת חייהם הייתה קצרה גם בלי הנגיף. הממשלה לא מתייחסת לעשרות, אולי מאות אלפי קורבנות שנדע עליהם ביום שאחרי. אנשים שההווה שלהם אסוני ואין להם עתיד כלכלי. מדברים על הקצבה של 93 מיליארד שקל לסיוע, לא ברור על מה הולך רוב הכסף, חוץ מפוליטיקה בזויה.
שמעתי השבוע את ערן יעקב, מנהל רשות המסים, בראיון לתוכנית "איפה הכסף", ברדיו 103. הוא הסביר לציבור הפלבאים שמדינה היא כמו עסק כלכלי. לכן לא תהיה הקפאת מסים לרבעון או יותר. לבנק ישראל יש עתודה של 180 מיליארד דולר. למה בדיוק שומרים את הכסף? מה אכפת לי מאינפלציה ביום שאחרי? שידפיסו כסף, מה זה מעניין אותי?
חברים שלי, שהם מפיקים ואנשי עסקים, איבדו את שמחת החיים. רשויות מקומיות חייבות להם הון עתק, על הפקות ענק שביצעו עבורן. הרשויות לא משלמות אבל דורשות מאות אלפי שקלים כתשלום על שטחים בנויים ופתוחים, שהיו בשימוש במופעים, לתשלום מיידי. אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק. הם מנסים להגיע להידברות כדי לאזן את ההתחשבנות ולקבל את היתרה שלהם, אבל הרשויות מאיימות בנקיטת הליכים משפטיים. ככה מתנהלת כתריאליבקה באפריל 2020.
ובאגם הדרעק, עסקים כרגיל. עכשיו גם מפא"י מצטרפת לממשלה. בשביל מה בדיוק? לאיזה צורך, למעט סיפוק האגו של עמיר פרץ ואיציק שמולי, שניהלו קמפיין "רק לא ביבי", ועכשיו מתחייבים לתמוך בכל גחמה שלו, כולל סיפוח שטח C. אולי אנחנו נסיכות נפט רק שאנחנו לא יודעים (כי יובל שטייניץ הפך לאילם, אפעס), אז נשקיע כמה מאות מיליארדים בתושבים הפלסטינים החדשים. כי צריך עבדים, הלו, מי יבנה את הארץ הקדושה?
סגרו לנו את הזולות של האספרסו. כדי לשתות קפה צריך להתנייד לתחנת דלק, והקפה שם מזעזע. שאלתי בעלים של בית קפה וקונדיטוריה, שהביא לי קפה לאוטו בפעולה חשאית והרואית לפחות כמו שביצע המוסד באיראן, איך הוא מתקיים.
"אני לא מתקיים, קוף", הוא הסביר. "אני צריך לעשות קופה של 15 אלף שקל ביום מינימום כדי להתחיל להרוויח. יש שכר דירה של 20 אלף שקל, יש הוצאות תפעול, היו לי שמונה עובדים, העסק מת עכשיו. תבין, אני מתפעל עסק בצפון תל אביב, אני לא יכול להימנע מתשלום שכר דירה. על כל חנות כאן בסביבה יש מאות ציידים שאורבים לי. הבעלים של הנכס לא יתווכח איתי, אפילו יבין אותי, רק יבקש שאעזוב. יש לו דייר במקומי בתוך רבע שעה. אפילו הציעו לי דמי פינוי כדי שאעזוב, מאות אלפי שקלים. אני כאן 22 שנה, לאן אלך? תגיד לי אתה. מה אני אעשה אחר כך? אהיה רופא שיניים? ממה אתפרנס, ממה אשלם מזונות לילדים? מישהו בכלל סופר אותי?".
האמת המרה היא שאף אחד לא סופר אותו, אותם, אותנו. צריך להסתדר איכשהו. למכור קפה ב־10 שקלים, בשיטה שמזכירה כספומטים של סמים בלוד.
# # #
עכשיו סגר. כיפוש אומנם סידרה את הארונות כדי להחליף את בגדי החורף לבגדי קיץ, אבל בינתיים קריר בחג. אנחנו עושים תורנויות מי יוריד את שרי הכלבה לטיול. גיאצ'ו מוכן להוריד אותה אם אתן לו כסף לחטיף. "אין חטיפים, הכל סגור, גיאצ'ו. יש לך בבית. יאללה, נוע־נוע, סוף". אז הוא חטף עצבים, ירד עם שרי, וחזר רק עם הרצועה. "אבא, שרי ברחה מהרצועה לדשא בגינה, והיא לא מקשיבה לי". בימים שהם לא סגר של הקורונה, אני משתגע בשנייה מחוסר האחריות. אבל עכשיו זה מתאים לי. "לא קרה כלום, ילד", אמרתי לו, "אני אמצא אותה. לך שחק פלייסטיישן".
ירדתי למטה חמוש בטלפון, סיגריות, בקבוק מים ושתי פרוסות פסטרמה. הכלבה חיכתה לי מתחת לאינטרקום. היא שובבה, אבל גם גאון. מיד היא זינקה באוויר לכיוון היד שלי. "חכי רגע, מטומטמת, תני לי לקשור אותך", דיברתי אל הכלבה הסוררת. וביחד צעדנו לגינה הציבורית שגובלת בבניין. ניידת של הפיקוח העירוני חנתה למטה. "אסור להסתובב, קוף. יש סגר, גם עם כלב אסור". הבנתי שאני במפגש עם חוצן, בהתמחות לקראת הסמכה כמדען טילים, שרק מחלטר כפקח עירוני.
"אתה צודק", הגבתי. "אתה מדבר כלבית? אתה יכול להסביר את משמעות הסגר לשרי? כי אני לא יודע את השפה, אבל כן יודע שצריך להוריד אותה חמש פעמים ביום. יאללה שחרר אותי באמש'ך. אני לא יוצא מתחומי שטח השיפוט של הבוס שלך חולדאי, תרגיע, אני אמשיך לשלם חאווה כל חודש". המדען טילים בהתהוות לא התרצה. "קוף, גם עם כלב, אסור לצאת מהבית. אם אתה לא עולה, אני רושם לך דוח".
הדלקתי סיגריה, שתיתי קצת מים, כדי לא להשתגע. "אתה יודע מה, יש לי רעיון. אני אשאיר לך את שרי, אתה תטייל איתה בגינה, קח ת'זמן. כשהיא תסיים עם צרכיה, תביא אותה לדלת הכניסה, תלחץ באינטרקום על מספר 3, ואני ארד לאסוף אותה. מה אתה אומר על זה?". הוא לא אהב את הרעיון, אז הובלתי את הכלבה לחניון של הבית, ישבתי על אבן, ונתתי לה להתגלגל בדשא בחצר. היא צריכה ויטמין D כדי לא להיכנס לדיכאון. המטומטמת נבחה בטירוף על איזו יונה שעפה נמוך. פתאום הופיע הפקח, חמוש בעוזרת פקח.
"אתה לא מבין מה שאני אומר לך", הוא שאל, שלף מצלמה וצילם אותנו. "הלו, גבר־גבר, אתה נמצא בשטח פרטי מתוחם, אין לך סמכות בתוך הבית שלי. לך מכאן כל עוד אני עדין, ולפני שאזמין לך ניידת משטרה של שוטרים אמיתיים, לא ליצנים, ואתלונן על הטרדה", שאגתי עליו.
הוא לא התרגש. "אני אזמין לך ניידת על העלבת עובד ציבור", הוא אמר לפני שהם נטשו. זהו, אני ממתין לשוטרים שיבואו לעשות סדר בבלגן. היום כל פקח זה מלך. דיינו, פסח תש"ף.
[email protected]
סדר שאינו בסדר: כך העברתי את ימי חג החירות העצוב הזה
אמא תעביר את החג לבדה בדיור מוגן, כיפוש מתקשה עם לימודי היידיש, חבריי איבדו את שמחת החיים, הממשלה מחלטרת את כולנו, ואפילו פקח החניה רודף אותי. פסח תש"ף, דיינו
