עוד לא ניצחנו את הקורונה, אין לנו מושג איך המשק יתפקד ומאין תחזור הפרנסה, אבל בחול המועד הרחובות כבר מלאו באווירת סוף קורס. מדהים כמה מהר הישראלי מחזל״ש - רק לפני רגע הסתגרנו בבתים מוקפים בהררי ביצים ונייר טואלט, אז מה בעצם השתנה בשבוע אחד? סכנת ההדבקה עדיין קיימת, והתפרצות נוספת שתמחק את הישגי החודש האחרון היא לגמרי אפשרית. זה רק ממחיש עד כמה נפלאות דרכיה של התודעה הציבורית.
כל כך נפלאות, שבזכותן העולם התחרפן עד כדי עצירתו הכמעט מוחלטת, בעוד אף אחד אינו באמת סגור על העובדות. האם זו מגיפה קטלנית או רק שפעת חריפה? האם קריסת מערכת הבריאות באיטליה הייתה מתרחשת בכל מקרה, כי היא פשוט גרועה?
האם שיעור התמותה בכל מדינה תלוי בשיעור האוכלוסייה המבוגרת, ולכן ישראל חווה תמותה נמוכה יחסית? בעידן פוסט־האמת, על הרבה שאלות אין עדיין תשובות ברורות, כולל על השאלה מי באמת יזם את ה״דירוג״ שמערכת "פורבס" התנערה ממנו, ושלכאורה קבע שישראל היא המקום הבטוח ביותר בעולם בימים אלו.
מציאות הקורונה הבהירה כמה קל לאמץ סיפור שאינו בהכרח נכון, ולשטוף בו את מוחו של הציבור. התודעה הציבורית מתעצבת בעיקר על ידי ההנהגה ותקשורת ההמונים, אבל בשני המקומות האלה טרם הפנימו שעכשיו, יותר מתמיד, הציבור צמא להגינות בסיסית.
ההנהגה מרבה בהפחדות אימה על ״המשבר הנורא ביותר מאז ימי הביניים״, אבל ממשיכה במשחקים הפוליטיים כאילו לא קרה דבר, ומדהירה אותנו לבחירות רביעיות - שבעת חירום אין יכולת טכנית לקיים.
מילא המשחקים הפוליטיים, אבל נבחרי הציבור הפכו למפירים סדרתיים של ההוראות שהם עצמם נותנים. התחלנו בליצמן, המשכנו בנתניהו, ריבלין, ליברמן, גלנט - כולם הפרו את ההנחיות ובקושי טרחו להתנצל. פלא שהישראלים קלטו את הסאבטקסט, והתחילו לחזור בעצמם לרחובות בניגוד להנחיות?
גם גורמים רבים בתקשורת לא שינו גישה. חירום־שמא־חירום - אבל בודדים נטשו את הפריזמה הפוליטית שלהם לטובת המשבר. נכון שתפקידה של העיתונות לבקר, אבל ביקורתיות יתר מעולם לא הייתה עיתונות טובה, והתעקשות לצלוב אשמים צורמת במיוחד בעת הזאת.
כן, יש כאוס כי אנחנו במצב כאוטי. הציבור צמא לתשובות ובצדק, ומצד שני, הוא צמא לשפיות. זה דורש עיתונות יותר מידתית, פחות כעוסה ויותר מסייעת להבנה. הרי גם עיתונאים אחראים לעיצוב התודעה.
לכן בולטים לטובה דווקא אלה שדיווחיהם על המשבר מנותקים לגמרי מהפוזיציה, ושנכנסו לקדחת של חיפוש עובדות. עיתונאים כמו נדב איל, אלעד שמחיוב ויונה לייבזון עוקבים בעיקשות אחרי פרסומים מדעיים, מסכמים נתונים וגילויים מכל המדינות ממש מדי יום, ושופכים אור אמיתי על מצב מבולבל שרובנו לא מצליחים להבין.
מנגד, בולט לרעה באופן מיוחד הטרנד החדש של ״עיתונות ימין״ שפשט בארצנו סביב מערכת הבחירות הבלתי נגמרת, שהוא הדבר הגרוע ביותר שקרה בתקשורת מאז אג׳נדת השמאל ההזוי.
זו אינה באמת עיתונות וגם לא באמת ימין, אלא תעמולה שלוקחת את צביעות השמאל הבלתי נסבלת בהליכה. כל מטרתה היא ״להוכיח״ שוב ושוב מדוע עיתונאים אחרים טועים, כשאין בה אפילו שביב שאיפה לעשות עיתונות אמיתית בעצמה.
לא אמרנו די?
לפני כמה שנים טרנד ״עיתונות הימין״ היה כמו משב רוח רענן, כי מרבית התקשורת דיברה בקול אחד. אבל אלה שיצאו בזמנו נגד הזרם, לא שמו לב שעם הזמן הם הפכו לזרם גדול בעצמם, ושמעבר לפוזיציית ה״נגד״ אין להם מה לומר.
הרי מי שיוצא נגד עיתונות מוטה, אמור מתישהו לתת דוגמה לעיתונות שאינה מוטה. האם עיתונות אמיתית מתמצה בשבחים לראש הממשלה? בהפצת סרטוני תדמית? בהתעלמות מכל פאלטה כדי להתמקד באלה שהעזו לכנות פאלטה במילה ״מחדל״?
דווקא על רקע משבר הקורונה והרצון העז להבין מה קורה, פשוט אי אפשר לשמוע את הז׳אנר הזה יותר. ממשב רוח רענן ומעניין, כוכביו הפכו לטורנדו של אבק. ה״איזון״ שלכאורה נוצר על ידם, הפך לטרלול תעמולתי בלתי נסבל בפני עצמו, שלא לומר תת־רמה.
ברור שלא כל עיתונאי בעל עמדות ימניות שייך לז׳אנר ה״נגד״ הזה. מה שמבדיל בין עיתונאים רציניים לבין הז׳אנר המדובר הוא בעיקר חוסר ההגינות. הרי אנחנו בעיצומה של מגיפה, שנכנסנו אליה מתוך פלונטר פוליטי שבו שתי המפלגות הגדולות לא השיגו רוב. בשל המצב קמה זעקה להניח לפוליטיקה ולהקים ממשלת חירום.
כל צד אמור היה לוותר על האידיאולוגיה ולדחות אותה לזמנים טובים יותר. אבל צד אחד הניח את נשקו עד כדי ויתור על מפלגתו, ואילו ״עיתונאי הימין״ הללו רק מדרבנים את הצד השני לנצל את הסיטואציה כדי לשדל עריקים שאין להם מנדט מהציבור, ולנסות לסחוט עוד ועוד.
כחול לבן התפרקה למען פתרון שאיכשהו מזכיר אחדות. זה לא באמת רלוונטי אם פוליטית זה היה נכון או שזו הייתה שגיאה איומה - זה היה הסיכום שבעקבותיו כחול לבן עשתה צעד מרחיק לכת למורת רוחם של רוב המצביעים שלה. אבל זה רק גרם לליכוד לומר - אה, רגע, אם אתם מסכימים, אז אולי זה זמן טוב לשפר עמדות.
מי שיש בו גרם של הגינות אינו יכול להתעלם מכך, ואפילו בעיתונות החרדית הביעו מורת רוח מהעניין. אבל בקרב ז׳אנר הימין המדובר לא נשמע אפילו קול אחד שיגיד - עצרו, חבר׳ה, לא אמרנו שעושים אחדות ומפסיקים את זה?
מדהים שאלה אותם אנשים שמבכים בכל הזדמנות את הסכמי אוסלו שעברו ברוב דחוק, והתעלמו מרצון רבים במיינסטרים. 25 שנה חלפו והפצע שלהם לא נרפא, מה שלא גורם להם לחשוב שהם צריכים לנהוג במינימום הגינות בעצמם. כמה פרשנויות שמענו על ״הזעם בישראל השנייה על שמתעלמים מבחירתה הדמוקרטית״, וכמה אדישות שוררת שם נוכח הרמיסה המוחלטת של רוב בעלי זכות הבחירה בישראל.
יש להם מושג כמה זעם מצטבר בקרב מחצית מהעם, ומה תהיה תגובת הנגד? איך יוכלו לבוא בטענות אם המצב יהיה הפוך אי־פעם? הם ממשיכים לדקלם את ״חשיבות האידיאולוגיה״, ולא קולטים שאין באמת אידיאולוגיה במקום שבו אין שום הגינות, ואין שום הגינות אם השיח הפוליטי הרעיל נמשך בניגוד להסכמות.
עם כל הכבוד לשאיפתם הנעלה ״להטריף את השמאלנים״, מתישהו צריך לדעת לקחת את היד שהושטה אליך, ולא לנצל את ההזדמנות כדי לכופף אותה. חוסר ההגינות המשווע הזה מבדיל היום בין עיתונאים לבין מי שבאו ליצור תודעת פייק במניפולציות זולות, ואין להם מקום אמיתי באמצעי התקשורת המהוגנים.