ג'ון פריין. השנים החסרות

When I get to heaven
I’m gonna shake God’s hand
Thank him for his blessings
Than one man can stand
Then I’m gonna get a guitar
And start a Rock and Roll band
Check into a swell hotel
!Ain’t the ‘Afterlife’ grand

And then I’m gonna get a cocktail
Vodka and Ginger Ale
Yeah, I’m gonna smoke a cigarette 
That’s nine miles long
I’m gonna kiss the pretty girl
On the Tilt a Whirl
Cause this old man is going to town

ברוס ספרינגסטין: "ג'ון ואני היינו 'הדילנים החדשים' ביחד בתחילת שנות ה־70. הוא תמיד היה האיש המתוק ביותר בעולם. הוא כתב מוזיקה של חמלה אדירה בדייקנות שספק אם נשמעה קודם לכן ויצירתיות נדירה שהתבוננה ובדקה פרטים קטנים של חיים שגרתיים. הוא היה יוצר עם הומור גדול, משעשע, רגיש ואירוני. כל אלה עשו אותו כל כך מקורי". 

בוב דילן: "הכישרון של ג'ון ורוחו היו מתנה לעולם. התמזל מזלנו שראינו ושמענו אותו. הוא כתב שירים נפלאים. אני זוכר שקריס קריסטופרסון הביא אותו לסצינה בניו יורק. השירים שלו כמו 'סם סטון' החייל והאב הנרקומן ו'דונלד ולידיה', שבו אנשים עושים אהבה ממרחק של 10 מייל - אף אחד חוץ מג'ון פריין לא כתב כך". 

מייקל היגינס (ראש ממשלת אירלנד): "קול של סובלנות, הומור ומחאה, שקלט את החוויה של מי שחיים בשולי החברה". 

כתב "מעריב": האלבום הראשון של ג'ון פריין יצא ב־1971, ולא היה שום סיכוי להיתקל בו בישראל. מישהו צריך יהיה לחקור פעם את מדיניות ההפצה של חברות התקליטים הישראליות; את הקריטריונים שלהם לבחירה, את הסמרטוט עם הכותרות הזועקות בעברית על העטיפה, השרוול משקית סופרמרקט, הקרטון הדקיק והסאונד המזעזע. חלק מהאלבומים המכוננים בחיי שמעתי לראשונה בבית הוריה של חברתי בצהלה. הם עלו מאמריקה והביאו איתם תקליטים. כאשר ארוחת ערב שבת ירדה לפסים אינטימיים עם הרבה צחוקים פרטיים שלא הייתי שייך להם, פרשתי לסלון והאזנתי סדרתית עם אוזניות לתקליטים שלא הכרתי. כמובן דילן ובלוז, פולק וקאנטרי וגם רוק. 

להאזין לאלבום הראשון של פריין היה מרעיש. חוויה דתית עם אפשרות שיש חיים אחרי המוות. בדיעבד הבנתי שהצטרפתי לכת מחתרתית. לא משום שפריין היה סוד כמוס באמריקה, אלא משום שהקהל שלו התגנדר באינטימיות של היעדר מידע מודיעיני על אודותיו. אומרים את זה על כמה אלבומים אחרים, אבל השירים באלבום הראשון היו נפלאים באופן אחיד. הם המסד שעליו בניתי את אמריקה שמשכה אותי. "יש חור בזרועו של אבא שבו נעלם כל כספנו"; "אני אישה זקנה הנקראת על שם אמה, בעלי הוא עוד ילד שהזקין". 

ג'ון פריין: "ב־1966 גייסו אותי לצבא. במקום לווייטנאם שלחו אותי לשטוטגרט, גרמניה, שם עבדתי כמכונאי. כשהשתחררתי כתבתי את 'סם סטון', על חייל שחוזר מהמלחמה עם תסמונת פוסט־טראומטית ונעשה נרקומן. ניסיתי להגיד משהו על החיילים שנלחמו בווייטנאם והרגו אנשים בלי לדעת למה הם שם. חלק מהם חזרו מכורים לסמים קשים. הראש שלי הלך לבד ל'Jesus Christ died for nothin, I suppose'". 

כתב "מעריב": את זה כתב ושר בחור בן 24, שנשר מבית ספר תיכון. החיפוש אחרי דילן חדש היה בעיצומו, אבל זה קל מדי להשוות את פריין לדילן. פריין כתב פשוט, עם מילים מהחיים, הומור, אירוניה ומלודיות כובשות מבלי להיות אפיות. הוא לא המריא לגבהים דלילי החמצן של דילן. לא חשדת בו שהוא גאון של פעם בחיים, והוא לא שינה את האופן שבו הבנו מוזיקה. בסשנים הליליים ההם בצהלה התאהבתי במי שהייתה אשתי וקיצרתי דרמטית את הקדנציה בעולם הדייטינג. 

ג'ון פריין: "אחי הבכור המליץ לי להיות דוור. היה לי המסלול שלי. ידעתי אותו בעל פה והכנסתי מעטפות לתיבות דואר. באילינוי קר בחורף, וחיפשתי מקום להתחבא בו. היה לי הרבה זמן לחשוב ולכתוב שירים. חברים ששמעו אותי לחצו עליי לעשות אודישן במועדון בשיקגו בשם The Fifth Peg. שרתי שלושה שירים, ולאחריהם השתררה דממה גדולה. חלפו דקה או שתיים ופתאום רעם מחיאות כפיים. בעל הבית הציע לי להופיע. שאלתי כמה זמן, אמר שעה. אבל יש לי רק שלושה שירים. הלכתי וכתבתי שירים נוספים למלא שעה". 

קריס קריסטופרסון: "פול אנקה ואני הופענו במקרה באותו זמן בשיקגו. סטיב גודמן (זמר ומחבר השיר "The City of New Orleans" שמת ב־1984 - כ"מ) הופיע לילה אחד ואמר שאני חייב לשמוע חבר שלו שר. זה היה אמצע הלילה, והעיר הייתה חשוכה, אבל הצלחתי לגרור את אנקה. הכיסאות במועדון כבר היו מורמים, וג'ון פריין ישן על ספסל. הוא התעורר וניגן שלושה שירים. בסוף השיר הראשון הבנו שאנחנו שומעים משהו אחר. הכרחתי אותו לנגן את כל השירים שהכיר פעמיים. חשבתי שכך הרגיש מי ששמע פעם ראשונה את דילן בווילג'. הזמנתי אותו להופיע במועדון בניו יורק. למחרת החתים אותו ג'רי וקסלר מ'אטלנטיק' על חוזה של 25 אלף דולר. פול אנקה היה המנג'ר שלו".

ג'ון פריין: "בוב דילן היה בהופעה הראשונה שלי ב־Bitter End בווילג'. פגשתי אותו קודם עם קריסטופרסון בדירה של קרלי סיימון. דילן הגיע להופעה על האופנוע שלו עם כמה מפוחיות ואמר שהוא רוצה לנגן איתי. המפגש עם ניו יורק הפיל אותי, וזה היה סוריאליסטי לגמרי שדילן ניגן איתי". 

רוג'ר אברט (מבקר קולנוע): "באופן מקרי לגמרי וללא כל חוכמה וראיית הנולד נכנסתי לילה אחד ב־1970 למועדון בשיקגו בשם The Fifth Peg ושמעתי את הדוור מווסטצ'סטר שר. זה היה ג'ון פריין. הוא שר שלושה שירים שכתב: 'Sam Stone', אחד השירים הגדולים של זמננו, 'Angel from Montgomery' ואחרים. לא הייתי מבקר המוזיקה של ה'שיקגו סאן־טיימס' אבל חזרתי למערכת וכתבתי עליו. רצה הגורל וזאת הייתה הביקורת הראשונה שנכתבה על ג'ון פריין. 

"הוא ניצב על הבמה בכזאת צניעות, שנדמה שהוא נמוג אל הצללים. הוא שר בקול שקט, נגינת הגיטרה שלו טובה והוא אינו מתרברב בה. הוא מתחיל לאט, אבל אחרי שיר או שניים אפילו השיכורים בבר מתחילים להקשיב למילים. ואז הוא תופס אותך. זה לא שום דבר שדומה למוזיקה של יוצרים צעירים בעת הזאת, המתמחים בהוקרה נרקיסיסטית לעצמם. הוא קרוב יותר להנק וויליאמס, בוב דילן ופיל אוקס. השירים שלו כתובים בחסכנות פואטית, והוא מצייר דמות שלמה במילים מעטות. ב'מלאך ממונטגומרי' למשל, הוא מתאר בכמה דקות את מחשבותיה של אישה העושה את עבודות הבית וחושבת על בעלה: 'איך אדם יכול ללכת לעבודה בבוקר ולחזור בערב מבלי שיהיה לו משהו לומר?'".

בוני רייט: "העובדה שבחור כה צעיר יכול לכתוב בגוף ראשון על אישה מבוגרת ולעשות כך באופן ריאליסטי וקולנועי כל כך, נגעה בי עמוקות. מעולם לא הפסקתי להתפעם כאשר צפיתי בו מופיע; העירוב של פאתוס, הומור ואירוניה עם עין חדה ומפענחת איך אנשים הם באמת, הפיל אותי. והוא היה אותו אדם על הבמה ומחוץ לה. אני לא יכולה לחשוב על שנות ה־20 שלי בלעדיו. הרגשתי כמו בקי עם טום סוייר והאקלברי פין. מהרגע הראשון היינו כמו ילדים בשכונה על אופניים כאשר ההורים שלהם קוראים להם לארוחת ערב ולישון. ההתרגשות של להיות יחד".           

***

ג'ון פריין: "כשהייתי בצבא אבי שלח לי גזיר עיתון משום שידע כמה אהבתי לבקר בילדותי בפרדייז, קנטאקי, העיירה שממנה באו הוריי. הוא כתב לי: 'זהו, פרדייז איננה'. איזו חברה קנתה את העיר והרסה אותה כדי לכרות את כל האזור. כתבתי את 'פרדייז' לאבי. זאת הייתה הדרך שלי להראות לו שעשיתי משהו מעצמי. שאני זמר קאנטרי, מוזיקה שהוא ניגן ומאוד אהב. השמעתי לו את האלבום הראשון בטייפ, והשיר האחרון בו הוא 'פרדייז'. כאשר השיר התחיל, אבי קם והלך לחדר האוכל. היה חשוך שם. הוא ישב ליד השולחן כאשר 'פרדייז' התנגן. הוא חזר כשהאלבום נגמר. שאלתי אותו למה יצא מהחדר, והוא אמר שהוא רצה לדמיין שהוא שומע את השירים בתיבת נגינה. אני חושב שהוא לא רצה שאראה אותו עם דמעות בעיניו. שבועיים לאחר מכן הוא מת מדום לב כאשר ישב במרפסת הקדמית והביט במכוניות החולפות. הוא היה בן 55. אני הייתי בן 24".    

כתב "מעריב": כמו שלפעמים אני מודד את הקצב שבו מתקדמים חיי על פי האלבומים של דילן ומבין כיצד זה ייגמר, גם לפריין הייתה קריירה של כ־50 שנה. הוא לא היה פורה כמו דילן. תהליך היצירה שלו היה אטי יותר, והוא היה איש של שגרה ידועה. הוא ידע מה יאכל לארוחת בוקר, איפה יאכל צהריים והיכן יבלה שעות ארוכות בבטלה ובהתבוננות. הוא הקליט בקצב משלו, וכל אלבום התחרה בקודמו על תואר הטוב ביותר. כל זה התנהל בלי רעש וצלצולים. מה שקרה סביבו ריתק אותו: בדידות של אנשים מבוגרים, רציחות סדרתיות, קוף שאבד בחלל. הוא סיפר סיפורים שהטעו את המאזין בפשטנות המדומה שלהם והמגע ההזוי. 

הוא השפיע על דורות של זמרים. ספרינגסטין, טום פטי, בוני רייט, ג'וני קאש, ווילי נלסון, קייסי מסגרייב, איריס דהמינט, לוסינדה וויליאמס, ברנדי קרלייל, ג'ייסון איזבל ואמנדה שיירס. הם שרו שירים שלו ושרו וניגנו איתו. "The Missing Years" (1991) משך אליו רבים וטובים ששרו איתו. שיר הנושא היה "ישו, השנים החסרות", שבו ניסה למלא חור של 17 שנים בסיפורו של ישו, מגיל 12 עד 29: "It was raining, it was cold, West Bethlehem was no place for a 12 years old".

פיונה פריין (אשתו): "הוא חש צער על אמריקה. שזה הגיע לכדי כך: הניתוק הפוליטי ואחריו הריחוק הפיזי. הוא סיפר לי כיצד זה היה בילדותו, שלאף אחד לא היה אכפת אם אתה דמוקרט או רפובליקני. זה היה הדבר האחרון שחשבת עליו בבית הספר או כאשר ישבת עם חברים. זה שבר את לבו שאמריקה הייתה כה שסועה". 

ג'ון פריין: "פיל ספקטור לקח אותי לחדר עם שולחן ביליארד שהיו בו רמקולים ענקיים. הוא הגביר את הווליום למקסימום בסגנון ספקטור והשמיע לי את האלבום של לאונרד כהן שבדיוק גמר להפיק. הווליום היה כה חזק, עד שכדורי הביליארד התגלגלו על השולחן. לא הצלחתי לשמוע מילה של לאונרד כהן, כי המוזיקה הייתה מאוד רועשת. לא הכרתי את ספקטור ואת המוניטין שלו. היו לו תמיד שני שומרי ראש צמודים, שלא הניחו למשקה שלי לרדת פחות מחצי כוסית. אחד היה רזה וקטן, והשני נראה כמו צ'ובקה. פיל לבש חליפת שלושה חלקים עם אקדח בנרתיק כתף. כולם היו חמושים. זה היה ערב מטורף. באחת וחצי לפנות בוקר פיל ליווה אותי לדלת ועברנו ליד פסנתר. הוא התיישב ליד הפסנתר והגיש לי גיטרה. כתבנו יחד שיר בשם 'If You Don’t Want My Love' בחצי שעה". 

פיונה פריין: "במהלך הקלטת אלבום הדואטים הראשון שלו 'In Spite of Ourselves' עם איריס דהמנט, אמילו הריס, לוסינדה וויליאמס, פטי לאבלייס ואחרות, גילה ג'ון שמה שהפריע לו בצוואר היה גידול סרטני בדרגה 4". 

ג'ון פריין: "הרגשתי טוב. זה לא מכה בך, עד שאתה לא מגיע לבית החולים ורואה את המילה 'סרטן' באותיות גדולות ואתה הפציינט. אז הכל מתחבר. המנתח במרכז לסרטן אנדרסון ביוסטון הכין במיוחד משהו שיגן לי על מיתרי הקול במהלך הניתוח, כאילו הייתי פברוטי. הוא השקיע בזה הרבה מאמץ וכישרון, ובסוף לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו: שמעת אותי פעם שר?". 

כתב "מעריב": בינואר 1998 הסירו הרופאים גידול מצווארו של פריין. בשנה הראשונה הוא לא יכול היה לשיר ונעזר במומחה לאימון מיתרי הקול. קולו ירד בכמה אוקטבות והפך צרוד ועמום יותר אך שמר על ייחודו. השינוי המשמעותי היה בחזותו; נדמה היה שצווארו קרס, ראשו היה כאילו כבד מדי ונטה על צדו, הוא לא הצליח לעמוד ישר, והפרופורציות של גופו השתנו. המפגש הראשון עם מעריציו לא היה קל. אבל הוא לא הניח לשינוי להשפיע עליו. 

פיונה פריין: "אמרתי לאנשים שג'ון אינו לוקח את המחלה באופן אישי. אף פעם לא ראיתי אותו מתלונן, 'למה אני?' הגישה שלו הייתה 'מה עליי לעשות כדי לעבור את זה ולהמשיך הלאה'. שנתיים לאחר מכן גילו לו גידול סרטני בריאה. בניתוח הורידו לו חצי ריאה. היו לו קשיי נשימה, אבל הוא למד לשיר איתם. 

"טום הנקס, אספן ידוע של מכונות כתיבה, שמע שג'ון כותב את שיריו במכונת כתיבה ישנה ושלח לו מכונת כתיבה במתנה. ג'ון שמח בה כמו ילד. הכוכב האהוב עליו ביותר שלח לו מתנה בדואר. הוא עף מזה". 

ג'ון פריין: "אשתי היא המנג'ר שלי, והבן שלנו מנהל את חברת התקליטים המשפחתית. שניהם תפסו אותי בקיץ שעבר ואמרו 'אנחנו צריכים תקליט'. הם שכרו לי סוויטה לשבוע במלון בנאשוויל. כפי שוודאי ניכר בי אני בן 71 וכבר נראיתי והרגשתי טוב יותר בחיי, אבל עשיתי כמצוותם והסתגרתי בסוויטה עם ארבע גיטרות ועשר קופסאות מלאות במילים לשירים לא גמורים מקריירה של 50 שנה. הזמנתי שירות חדרים וכתבתי 12 שירים לאלבום חדש בשם 'The Tree of Forgiveness', ה־19 שלי". 

***

ג'ון פריין: "חליתי בסרטן פעם ראשונה לפני 25 שנה ועישנתי את הסיגריה האחרונה שלי בלילה לפני הניתוח. אני עדיין מתגעגע לסיגריות. אני רואה אותן בחלומות. כשאני רואה מישהו מדליק סיגריה מחוץ למסעדה, אני יוצא ועומד לידו כדי ליהנות מהשאיפה הראשונה. לכן כתבתי שכאשר אגיע לגן עדן אעשן סיגריה באורך תשעה מייל. גן עדן הוא המקום היחיד שמותר לעשן בו היום. אתה לא יכול לחטוף סרטן וכנראה שאין שלטים נגד עישון, מכיוון שאין בירוקרטיה בגן עדן. על הרקע הזה אני מעריך שכאשר אגיע לשמיים אוכל לעשן עם המשקה האהוב עליי".   

כתב "מעריב": בסוף מרץ התפתח אצל פריין שיעול קשה. הוא ופיונה עברו בדיקת קורונה. הבדיקה של פריין חזרה ללא אינדיקציה ברורה, בישר הרופא בטלפון. הבדיקה של פיונה הייתה חיובית. היא עזבה לבידוד בבית מלון וחזרה הביתה כשתוצאת הבדיקה הייתה שלילית. הם שמרו על הפרדה מוחלטת בבית. ב־27 במרץ אמר פריין לאשתו שהוא מותש ואינו מצליח להישאר ער. היא לקחה אותו למרכז הרפואי האוניברסיטאי ונדרבילט. 

פריין היה מאושפז עשרה ימים ומצבו הידרדר. אנשים בגילו ובמצבו הבריאותי הם רוב החללים של המגיפה. הרופאים אישרו לפיונה ביקור פרידה ממנו ביומו האחרון בטיפול נמרץ, משום שההשערה הייתה שהיא מחוסנת. פיונה דיברה אליו 15 שעות רצופות. היא השמיעה לו מוזיקה, כולל ביצועים של שיריו מאת אחרים. היא השמיעה לו דרישות שלום מוקלטות מילדיו ואחיו. ב־7 באפריל הוא מת. התגובה על מותו ברשתות החברתיות ובתקשורת הייתה מסיבית. מיטב האומנים התגודדו כדי לומר מילה אחרונה. בזמן מחלתו שרה לו ג'ואן באאז את שירו "Hello in There" ביו־טיוב, ובוני רייט שרה "Angel From Montgomery". 

ג'ייסון איזבל (זמר): "כשהייתי תינוק אמי בת ה־17 הניחה אותי על שמיכה על הרצפה של הקרוון שבו גרנו באלבמה והשמיעה לי אלבומים של ג'ון פריין בסטריאו. 40 שנה לאחר מכן בתי קראה לו דוד ג'ון בשעה שהקפיץ אותה על ברכו. אשתי (אמנדה שיירס - כ"מ) שרה איתו בהופעות ולפעמים בסלון. בקיץ אכלנו נקניקיות כשרגלינו משכשכות בבריכה. כעת הוא איננו ולבי נשבר. ג'ון פריין רקד מהבמה למקום הבא ואני מעדיף לחשוב עליו שהוא במקום טוב, חולק שיר ומשקה עם חבריו שהגיעו לשם לפניו". 

ג'ון פריין: "אני מתייחס למוות באופן שונה מאנשים אחרים. לדעת שלא תראה שוב מישהו שאתה אוהב זה תמיד הקטע הקשה. אבל אז התחושה הזאת שוקעת ואתה שמח שהאדם הזה היה בחייך. השמחה והעצב מתערבלים בך. בסוף אתה מרגיש כמו ממתק לא רע שמסתובב בנעליים חדשות". 
 
I’m going away to the last resort
,In a week or two real soon
Where the fish don’t bite but once a night
.By the cold light of the moon
,The horses scream, the nightmares dream
And the dead men all wear shoes 
‘Cause everybody’s dancin’
Those late John Garfield blues