בשבוע האחרון מצאתי את עצמי שחקן משנה בסכסוך טעון בין שני משטרים ערביים. כעיתונאי, זהו מעמד המספק לבעליו הצצה רגעית לעולם מוסתר מן הציבור, רווי תככים מתחת לפני השטח. מדובר באיחוד האמירויות ומרוקו. שתי המדינות האלה, שכל אחת מהן שוכנת בפינה אחרת של העולם הערבי, מתקוטטות ביניהן זה כמה שנים. אחת לזמן מה חושף הסכסוך ביניהן את מעיו. כך קרה גם הפעם. לא רק אני, גם ממשלת ישראל שורבבה לפרשה. ואולי בעצם שרבבה את עצמה.
25 ישראלים תקועים במרוקו בלי יכולת להיחלץ, בעקבות סגר שהוטל על הממלכה. אל־על איננה טסה לשם, מאחר שבין רבאט לירושלים מתקיימים יחסים בלתי רשמיים. הארמון אינו מאפשר ולו טיסה אחת, אף לפנים משורת הדין, ייתכן גם בגלל מה שיתואר להלן. חברת תעופה זרה הייתה שמחה לבצע את המשימה, אבל מי יממן. ממשלת ישראל איננה משלמת על טיסות החילוץ הללו. אפשר שהאזרחים התקועים עצמם ישלמו, אבל העלות גבוהה. מחירה של טיסה קרוב ל־100 אלף דולר. הלכו וחיפשו תורם יהודי בעל כיס תפוח ולב חם, אבל אז נחתה הפתעה.
לעזרת ממשלת ישראל נחלצה ידידתה איחוד האמירויות. היא התנדבה לשלוח מטוס מטעמה לאסוף את אזרחיה שנתקעו, ואיתם לקחת את הישראלים. במרוקו 74 אמירותים שאיחרו לטיסת חילוץ קודמת. החילוץ המשותף סוכם לשביעות רצונן של ירושלים ואבו דאבי, ואז פנו הישראלים לעמיתיהם במרוקו עם הסיכום. בתגובה, יצא קצפם של המארחים. המרוקאים זעמו על כך שאיחוד האמירויות לא פנתה אליהם ישירות, אלא דרך צד שלישי, אף שהמטוס הוא שלה, ואף רוב הנוסעים. רבאט מנעה את טיסת החילוץ, ועד עכשיו תקועים הישראלים שם. כל הזמן הזה נמשכה הרכבת האווירית מן הממלכה החוצה. עד כה המריאו ממנה יותר מ־500 טיסות, ובהן כ־80 אלף זרים שנתקעו.
ישראל מצאה את עצמה במרכז עיסה שבישלו אחרים, אבל הנקודה הישראלית היא נתח קטן בסיפור. פרסום הטיסה שלא הייתה בגלי צה"ל הוליד סערה ברשתות החברתיות, רובה ביוזמת איחוד האמירויות. הכל בהפעלה מרחוק, לכאורה ללא מעורבות רשמית. גולשים מאיחוד האמירויות טענו כי טיפולה של מרוקו בקורונה כושל, כלכלתה בפני ריסוק, ואזרחיה מצויים על סף רעב. ערוץ אל־ערבייה, המצוי בבעלות סעודית ואולפניו שוכנים בדובאי, בירת העסקים של האמירויות, פרסם נתונים על היקף התחלואה במרוקו, הגבוהים במכוון מאלה של רבאט.
הדלפת הסיפור אף האיצה את קמפיין ההשמצות הערבי נגד ד"ר סעד אלדין עות'מאני, ראש ממשלת מרוקו. גולשים מאיחוד האמירויות האשימו כי הוא וחבריו ינצלו את חולשת הארמון וידיחו את המלך. עות'מאני, פסיכיאטר, ראש הממשלה הראשון בממלכה שמוצאו ברברי, עומד בראש מפלגת הצדק והפיתוח האסלאמית, שנבחרה פעמיים בקלפיות. איחוד האמירויות ידועה באיבתה לכל חיבור בין אסלאם לשלטון.
שתי נחירות בוז
רבאט ואבו דאבי חלוקות ביניהן כמעט בכל סוגיה המפלגת את העולם הערבי. לפני חמש שנים הקימה סעודיה את הקואליציה הצבאית לתקיפה בתימן. מטרתה הייתה להביס את המיליציה השיעית, שפעלה בדחיפת איראן, ולחסלה. מרוקו הצטרפה, ויחד עם ירדן, מצרים, האמירויות ושכנות נוספות, כתשו חילות האוויר הערביים את אחותם המסכנה ללא רחם. תימן הוחרבה, ואזרחים רבים נהרגו בשוגג. המיליציה השיעית ספגה מהלומות, אבל שרדה.
המפלה בתימן באה אחרי שאיחוד האמירויות וסעודיה כבר ניגפו בפני אסד וחבריו בסוריה. במהלך התקיפות איבדה מרוקו טייס, ובלחץ הציבור וידידתה קטאר, וגם כי מאסה בעמידתה כחייל תחת פיקודם של אחרים, החליטה לפרוש מן הקואליציה. ריאד ואבו דאבי נחרו עליה בבוז, אבל לכל ברור כיום שהן יהיו האחרונות לכבות את האור במערכה הזו. בעיצומה של המלחמה בתימן הכריזו שתיהן חרם מדיני על קטאר. הן ניתקו את היחסים עמה, סגרו את המרחב האווירי שלהן בפני מטוסים קטאריים, ואסרו על מגע מסחרי איתה. מרוקו היא ידידתה המסורתית של קטאר עוד מימי מלכה חסן השני. בין שני הארמונות שררו יחסים חמים, ולאורך שנים אף העניקה רבאט לדוחא ייעוץ ביטחוני. דוחא גמלה על כך בנדיבות. בכסף, בדיפלומטיה ובתמיכה תקשורתית. אל ג'זירה, הזרוע התקשורתית של משרד החוץ הקטארי, מחבקת את מרוקו באורח קבע, ובמיוחד בעתות מחאה ומרד נגד הארמון. כאשר מרוקו התמודדה על אירוח המונדיאל ב־2026 (והפסידה לאמריקה), הצביעה קטאר בעד ידידתה הערבית. עם ההכרזה על החרם, ביוני 2017, סירבה מרוקו להצטרף אליו, ואף שלחה לידידתה מטוסים עם ציוד חיוני.
נוסף על תימן וקטאר, גם בלוב המדממת מתגוששות מרוקו ואיחוד האמירויות. טריפולי מונהגת בידי ממשלה שברירית בראשות פאיז אלסראג', פוליטיקאי ותיק, אדריכל בהשכלתו. היא אומנם זכתה לגושפנקא מן האו"ם, אבל מעצמות במערב, כמו ארה"ב, רוסיה וצרפת, רואות בה ממשלת אסלאם לייט, וכדרכן, לוטשות עיניים למאגרי הנפט האיכותי שלה. סראג' אומנם חילוני, אבל שר החוץ הפעלתן שלו אסלאמיסט, וממשלתו נתמכת בידי ארדואן. בתמיכתה בממשלת סראג' הצטרפה אנקרה לקטאר ולמרוקו, אבל גם עשתה לביתה. הקירבה לטריפולי נועדה לחזק את אחיזתה בים. ארדואן, כידוע, רואה בים התיכון מחוז ממחוזותיה של קיסרותו.
במזרח קם לסראג' אויב מר, כוח לוחם בפיקודו של ח'ליפה חפתר, גנרל לשעבר בצבא קדאפי. חפתר נתמך בידי מעצמות המערב, אבל לא פחות מהן, תומכות בו מצרים השכנה ואיחוד האמירויות הרחוקה. תמיכה צבאית, מודיעינית, מדינית וכספית. מטרתן העיקרית להבטיח שלטון חילוני בטריפולי, ואם יוכלו לקבל גישה למאגרי הנפט, מה טוב. מרוקו מסרבת לפחוד מעננת הקיצוניות שמרחפת מעל ראשו של סראג', ותובעת מכל השאר להסיר את ידיהן מענייני לוב. בעיני רבאט, יציבות המגרב תלויה בממשלה חזקה בטריפולי, והמערכה בהובלת חפתר היא הפיכה נגד הלגיטימציה. מאמצי הקואליציה למען חפתר השתלמו בינתיים. צבאו השתלט על רוב שדות הנפט בלוב, והוא רעב לכבוש את טריפולי.
מחלוקת על השיטה
רבאט ואבו דאבי אינן חלוקות באוסף סוגיות מקרי. זו מחלוקת על השיטה. האם להביס את האסלאם הפוליטי או להכילו. מוחמד בן זאיד, האיש החזק באמירויות, הכריז עליו מלחמה. מוחמד השישי אימץ את ההכלה. האסלאם הפוליטי במרוקו רחוק מן הג'יהאד הרצחני שלכם, הוא אומר למשטרים במפרץ, וחוץ מזה, אל תתערבו בענייניי. הם מצדם מתייחסים לאסלאם הפוליטי כאל שד ממאיר, וסבורים כי צריך להרגו בעודו קטן. לעולם אין לדעת מה יעשו הדתיים הללו ביום פקודה. אין זה מקרה שסעודיה והאמירויות תומכות במאבק החורמה של א־סיסי נגד האחים המוסלמים, ורוחשות יחס של תיעוב כלפי התנועה. הן מבינות דבר או שניים בקיצוניות דתית. במיוחד סעודיה. במשך שנים היא טיפחה את הג'יהאד כמכשיר פוליטי, עד שהחרב התהפכה עליה מבית.
זקני ערב זוכרים את המשורר הסורי סלימאן עיסא. 1957 הייתה שנה אופטימית אצל הערבים. על גדת הנילוס ישב מנהיג כריזמטי, גמאל עבד אל־נאצר, ובטרם חלפו שנים בודדות וגם הוא אכזב, חשבו אז כולם כי העולם הערבי, שאך נפטר מן הקולוניאליזם, בדרכו להיות ישות אחודה, חזקה ומשפיעה. מהר מאוד החלו להתגלות בקיעים בנאצריזם, ומאז ידוע כי חולל נזקים לדורות, אבל לפחות נותרה להם פואמה, זכר לאותם ימים. הפואמה הזו, "המנון המדינה הערבית", הפכה לשירו הידוע ביותר של עיסא, ונפתחה במילים הללו: "מן האוקיינוס למפרץ / מן האוקיינוס הרוחש למפרץ הגועש / לפקודתך, עבד אלנאצר".
"מן האוקיינוס הרוחש למפרץ הגועש" היה מאז מטבע לשון לתיאור האחדות הערבית, או, תלוי בהקשר, ללגלוג עליה. היחסים העכורים בין מרוקו, השוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי, לאמירויות, שם בעומק המפרץ, ממחישים מה קרה לפואמה של עיסא. במקום שתהיה בבואה למציאות, היא הפכה למשאלת לב.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל