בעוד ראשינו מלאים בדאגות קורונה, פספסנו את קרן האור שמאירה מתוך המשבר העולמי: המגיפה מוכיחה עד כמה מדינת ישראל מגשימה בצורה מזהירה את תפקידה כמפלט הבטוח של העם היהודי.
מדינת היהודים שלחה רכבות אוויריות להחזיר את הישראלים שהיו בטיול או בשליחות ברחבי העולם. אפילו כאלו שעזבו את הארץ. אלו נאחזו בחזרה לארץ הקטנה שנטועה עמוק באזור המטורלל והאלים שלנו, כהגעה לחוף מבטחים. הם נמלטו מהעולם שמספרים לנו כל השנים עד כמה הוא מתוקן, במיוחד ברחו מאירופה הקלאסית ומארה"ב של האפשרויות הבלתי מוגבלות. הכל כדי להגיע לבית הבטוח והמתוקן ביותר - מדינת ישראל. לכן כיום, בין יום השואה ליום הזיכרון והעצמאות, כדאי להזכיר לעצמנו עד כמה הקורבן והקוממיות לא היו לשווא, להמחיש עד כמה הצליח הפרויקט הציוני.
לפי נתוני משרד הפנים, מאז תחילת המשבר חזרו לישראל למעלה מחצי מיליון ישראלים. מתוכם לפחות 15% הגיעו ממה שמוגדר כ"שהות ממושכת", ורבים מהם למעשה יורדים. כמובן שגם המטיילים שאחרי הצבא חזרו בהמוניהם, מייחלים לבדל טיסה כדי לברוח משלל הסכנות שנחשפו בכל רחבי העולם. מדינת ישראל, כפי שמתחייב מהאמנה החברתית הלא כתובה שלה, עשתה מאמצים דרמטיים לשלח מטוסים לכל יעד מרוחק, כולל קוסטה ריקה ואוסטרליה. מטיסה את הישראלים שגילו עד כמה הפינה המיוסרת הזו, המוקפת באויבים, נחשלות ודיקטטורות, הפכה במו ידינו למחוז מקלט פורח ושפוי בעולם שנהפך על ראשו.
אם לא די בכך, ההערכה היא שיהיה זינוק בעלייה בגלל משבר הקורונה. פשוט מכיוון שישראל נתפסת כמי שניהלה בהצלחה רבה את סיכוני המגיפה, בניגוד למרבית המדינות "המתקדמות". והאמת, כמי שנמצא בקשר יומיומי עם יהודים ולא יהודים מארצות הברית, קשה שלא להבחין בעיניים הנישאות בהערכה לעבר ארץ הקודש.
קרובים שלנו בניו יורק, בהם ישראלים לשעבר שגרים עשרות שנים בבירת העולם הבלתי נלאית, לא יוצאים מהבתים כבר חודש וחצי. מרגישים אבודים וללא משען. בפעם הראשונה בחייהם התחילו לחשוב על חזרה לכאן, למה שפתאום הפך בעיניהם לאי השפיות.
חברים אחרים מפלורידה, יהודים ולא יהודים, משווים את הדיווחים מישראל למה שמתחולל אצלם ומביעים הערצה כלפינו. מעבר להצלחה הרפואית, הם חשים בצדק שבמחוזות "המתוקנים" - מניו יורק ועד לונדון, פריז ומילאנו - אין באמת מי שדואג לך. לא כך בירושלים ובתל אביב.
לכל זה צריך להוסיף את נחשול האכפתיות והתמיכה ההדדית שמתנשא אצלנו, עכשיו במיוחד. אנשים שלוקחים שכנים מבוגרים תחת אחריותם. אזרחים שנחלצים לתמוך בחקלאים ובסוחרים שנתקעו עם יבול או סחורה וצריכים עזרה. מדינה שלמה שמתנהגת כמו משפחה אחת.
אז אנחנו מלאים בטענות כלפי עצמנו, רבות מהן מוצדקות. אבל כאשר משווים בין כלל המדינות, ישראל והמיזם של תיאודור הרצל עושים את זה בגדול.
הנתיב לכישלון
בקדנציה האחרונה של ממשלת נתניהו, לפני שלוש מערכות בחירות, התחילה לנשב רוח חדשה. עד תחילת הקדנציה, הליכוד ובנימין נתניהו היו בשלטון הרבה שנים, אבל לא שלטו. רק בכהונה האחרונה הימין התחיל לשלוט. בלחצם ובהובלתם של השותפים הקואליציוניים איילת שקד ונפתלי בנט, אבל גם מתוך רוח חזקה ואותנטית שנשבה בפנים הליכוד עצמה, החלה ממשלת הימין להיות ראויה לשמה.
היא הפסיקה להתנצל ולהתכופף בפני שלטון הפקידים, היועצים המשפטיים, הפרשנים וכמובן אנשי המחנה השני. היא התחילה לעשות את מה שלא עשתה מאז 1977 - לעצב את המדינה על פי תפיסת העולם והדרך שלה, דרכו של רוב העם.
חברי הממשלה והקואליציה פצחו במגוון פעולות שלטוניות ויוזמות חקיקה. ראשית, נקראה לסדר מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה. זו שכוננה מעין מרד של יועצים משפטיים, שהחליטו על דעת עצמם מהי עמדת המדינה בפני בג"ץ, גם כשזו סתרה החלטות ממשלה מפורשות.
בכלל, הממשלה והרוב בכנסת התחילו לקחת אחריות על העמדה שלהם. בין היתר, החלו לאזן את הרכב בית המשפט העליון, עברו לחקיקה נדרשת, כמו חוק הלאום וחוק ההסדרה, והיד הייתה נטויה. אחרי ארבע שנות שלטון מוצלחות, הכלבים אומנם נבחו נביחות שווא בדבר הרס הדמוקרטיה, אבל השיירה המשיכה לנוע ליעד הנכון.
אלא שהמלאכה הייתה בראשיתה, ועדיין נדרש לתקן מהיסוד את מערכת היחסים המעוותת שבין נציגי העם לשופטים וליועצים המשפטיים. עדיין הכרחי למחות את תוצאות הטעויות הפטאליות של אוסלו וההתנתקות וליישב את ארץ ישראל. וכמובן, מבנה המשק והכלכלה ממתינים לשינוי שישחרר אותנו מהלפיתה הנצלנית של הוועדים הגדולים ושאריות הסוציאליזם.
בשלוש מערכות הבחירות עשה נתניהו שימוש מאסיבי בהישגים שהממשלה האחרונה שלו הניבה, שלא ביוזמתו. הוא אפילו ניצל את הסנטימנט שחש קהל הבוחרים שלו נגד ההפיכה השיפוטית של אהרן ברק ותלמידיו, כדי לקומם את התומכים שלו נגד מערכת המשפט והחוק. הכל בגלל העניינים האישיים־הפליליים שלו. במקביל התחזה נתניהו לימין טורפני, ובכל ערב הליכה לקלפי חילק סוכריות ימין לקהל הבוחרים, מעוור בהצלחה עיני רבים.
אבל הדרך למטה הייתה ברורה. כבר לפני למעלה משנתיים הזהרתי שבנתיב הזה יגרור נתניהו את המחנה כולו, במיוחד ימוטט את הדרך והאידיאולוגיה, וזה בדיוק מה שקרה. בשלושה ניסיונות כושלים, נתניהו לא הצליח להקים ממשלה אידיאולוגית הומוגנית, רק בגלל ההסתבכות האישית שלו. אבל במקום להודות בכישלונו ולפרוש, הוא גרר את המחנה כולו לאובדן דרך. הוביל לתוך ממשלה שמבטיחה דרך ללא מוצא, נתיב הסותר את כל עמדות הימין.
זו ממשלה שנועדה רק להחזיק את משפחת נתניהו בשלטון, תוך ניסיון לחלץ אותו מהדין ואולי מהכלא. וכמובן, להבטיח שאשת נתניהו תוכל להמשיך בתחביב המועדף עליה - התגוננות מתביעות בבית הדין לעבודה. כי אל דאגה, המעון הרשמי והכיבודים יבטיחו שמנגינת התביעות, הלא מוצדקות כמובן, תמשיך להתנגן. זו גם ממשלה שאיבדה את העצמאות של מדינת ישראל ועיגנה את השעבוד שלנו לתכתיב אמריקאי בתוך קווי היסוד שלה.
בדרך לאובדן הדרך של הימין רשם בני גנץ הישג פוליטי מזהיר על חשבון מחנה הימין, השיג חצי מלכות עם מעט קלפים. וכמובן צודקים כל המבקרים באשר לאופי המושחת של ממשלה מנופחת ללא תקדים. ממשלה שאפילו לא תבצע את התפקיד היחיד שיכול היה לייחד אותה - לשנות סדרי עולם מול החרדים, הערבים והוועדים הגדולים. כך, בדרך לשירות המנהיג הגדול מכולם איבד הימין הישראלי את דרכו. מעכשיו הוא יידרש לתור אותה מחדש.
זמן לקיצוץ
מקור תקציבי טבעי ומוצדק למימון התמיכה ההכרחית של המדינה במובטלים ובבעלי העסקים שנפגעו מהמשבר, הוא משכורות עובדי המדינה והחברות הממשלתיות. שרים, ח"כים, שופטים, ראשי ועדים, עובדי הממשלה, חברת החשמל, הנמלים ומקורות - מכולם חייבים לקצץ לפחות 20% מהשכר.
לא ייתכן שחלק מהציבור יפשוט את הרגל בהוראת הממשלה ולחלק לא ידוגדג קצה השפם. ואם נדרש חוק לשם כך, בבקשה. הנה המשימה הראשונה החיובית של הכנסת החדשה.