בשנים האחרונות הפריפריה חווה פריחה: הסכמי גג הזרימו משאבים רבים לפיתוח הערים, החזרי מס משכו אוכלוסיות צעירות חזקות, בוצעו השקעות בתשתיות ובתחבורה והוקמו מפעלים רבים ואזורי תעשייה, שהורידו את שיעור האבטלה לנמוך ביותר מאז קום המדינה. ישנם כמובן עוד אתגרים רבים על השולחן, בהם נושאי חינוך ובריאות והמשך צמצום הפערים מהמרכז, אך הכיוון היה חיובי. לכן הצביעו תושבי הדרום בפער ניכר בשלוש מערכות הבחירות האחרונות לליכוד ולבנימין נתניהו. אך מהפרסומים על הממשלה החדשה המסתמנת עולה החשש כי הפריפריה הוקרבה על מזבח המו"מ הקואליציוני.
ראשי רשויות ששוחחתי עמם השבוע דיברו על מכירת חיסול ועל כך שעל אף התמיכה הגורפת שלה זכתה הליכוד, המפלגה בחרה לוותר על השמירה על האינטרסים של הפריפריה ולהעביר את המשימה לידיים אחרות.
אחד האתגרים האסטרטגיים המעסיקים את קברניטי הנגב הוא נושא הסדרת התיישבות הבדואים. בשנים האחרונות נפרם בגסות הקשר העדין בין האוכלוסיות היהודיות למגזר הבדואי. אחוזי הגיוס לצה"ל בקרב הבדואים ירדו, ובמקביל חלה עלייה משמעותית במעורבות בפשיעה ובטרור. המציאות הפכה למורכבת ומתוחה יותר ככל שתחושת השייכות של המגזר למדינה נשחק. ברור לכולם שעתיד הנגב תלוי ביכולת לשקם את מערכת היחסים, והדרך לשם עוברת בהסדרת היישובים הבלתי חוקיים.
בדרום תמהו השבוע על ההחלטה להפקיד בידיו של עמיר פרץ את הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב. פרץ זוכה להערכה רבה בדרום, אך יש מי שחושש מגישתו הפשרנית ומהפיכת הרשות לכלי פוליטי, שבעזרתו ינסה לבנות מחדש את מפלגת העבודה בקרב המגזר. במערכת הבחירות האחרונה הכריז פרץ כי יפעל למנות לשר את פרופ' עליאן אלקרינאוי, יליד רהט, איש ראוי ומוכשר, דבר שהתפרש כניסיון לחזר אחר קולות הבדואים והערבים. בנגב חוששים לחזור לימים של מפקדי הארגזים במפלגת העבודה, שהובילו בעבר להלבנה שיטתית של אלפי מבנים לא חוקיים בפזורה, בניגוד לעמדתם של גורמי המקצוע.
לטענתם של ראשי הרשויות בדרום, בימים שבהם הריבונות בנגב מופרת מדי יום אסור היה להעביר את הטיפול בנושא למפלגה אחרת, ולכל הפחות היה צריך להשאיר אותה בידי מפלגת ימין.
בפריפריה חוששים גם מהעברת תיק השיכון המורחב לידיו של יעקב ליצמן, שמבקש להותיר בו את מינהל התכנון ואת השליטה ברשות מקרקעי ישראל, שעברו בקדנציה הקודמת ממשרד הפנים.
ליצמן נשלח בשם חסידות גור למצוא פתרון למצוקת הדיור הבוערת של המגזר החרדי, ובפריפריה חוששים להיות הפתרון לבעיה. כבר כיום יש שכונות חרדיות רבות בערי הפריפריה, והעובדה כי רבים מהחרדים אינם משתלבים בשוק העבודה הופכת אותם לנטל על הרשויות, מחלישה את הערים ודוחקת מהן אוכלוסיות ותיקות וחזקות. כך קרה בשנים האחרונות בבית שמש, בצפת, בטבריה ובערים נוספות. ראשי הרשויות בדרום חוששים למצוא את עצמם מנהלים מאבק על צביון העיר עם מי שאמור להיות אמון על השאלטר ולאשר את תקציבי התכנון והבנייה.
אם לשפוט לפי המאבקים שהתנהלו בערד, הדאגה מוצדקת. העיר שבמשך שנים הייתה מזוהה עם פסטיבל המוזיקה הפכה בשנים האחרונות לעיר שמסמלת את פסטיבל המאבק בחסידות גור. ראש העירייה ניסן בן חמו נלחם לשמור על האיזון הדמוגרפי של ערד, ושילם לא אחת מחיר כבד על כך. לטענת בן חמו, מי שהיה אחראי על עצירת התקציבים לעיר היה ליצמן עצמו, ששימש אז כשר הבריאות.
לדברי בן חמו, ליצמן הפעיל לחץ על שר השיכון דאז יואב גלנט ועצר תקציב של 250 מיליון שקל שיועד לפיתוח העיר, לאחר שבן חמו לא הסכים להיענות לדרישתו ולאשר בתמורה בניית 500 דירות לחסידות גור, בניגוד לחוק. בפריפריה חוששים שאחרי שנים של פריחה ופיתוח, עצירת ההגירה השלילית והחזרת הצעירים הביתה, התחרדות הערים תעצור את התנופה ותמחק את ההישגים.
אין ספק שמדינת ישראל צריכה לספק פתרונות דיור לחרדים, אבל חייבת להיות הקפדה על מדיניות תכנון שתמנע מאבקים בין חרדים לאוכלוסיות אחרות, תשמור על האיזון הדמוגרפי ולא תהפוך את הפריפריה לפתרון הקל והמהיר.
היכולת ללחוץ על הממשה ירדה
ראשי רשויות בפריפריה מודעים לכך שבהינתן ממשלה רחבה היכולת שלהם ליצור לחץ פוליטי ירדה משמעותית, ועמה היכולת להשפיע על סדרי העדיפויות של הממשלה, בייחוד בעידן שאחרי הקורונה. כעת הם מקווים שההבטחות וההתחייבויות של הממשלה הקודמת לא יבוטלו בשל מאות המיליארדים שיצאו מקופת המדינה. אותן התחייבויות כוללות בין היתר את החזרי המס והסכמי גג, הקמת בית חולים שני בנגב שיצמצם משמעותית את פערי הבריאות בין המרכז לפריפריה, וקידומו של הפרויקט הלאומי החשוב של העברת יחידות המודיעין לצומת ליקית - מנוע צמיחה שאמור להזרים לנגב פעילות כלכלית בהיקף של כ־60 מיליארד שקל במשך 20 שנה.
קברניטי הפריפריה תולים תקווה בכך שיש מי שמבין שגורלו של הימין קשור באופן הדוק לעתידה של הפריפריה, ושוויתור על הבטחות ונושאים מהותיים לפיתוחה יחזיר גם את הימין שנים אחורנית.
בשבוע שבו חגגנו את יום העצמאות חשוב שנזכור ששגשוגה של המדינה כולה תלוי בפיתוח הפריפריה, ושהשאיפה לתת חיים טובים יותר ושוויון הזדמנויות לכלל האזרחים צריכה להיות חובתנו המוסרית כחברה, לתפארת מדינת הפריפריה.
[email protected]