בין שלל הסערות שפקדו אותנו השבוע, הצטייר אירוע אחד כשולי. ככזה שלא משנה את התמונה הגדולה. אלא שמאחורי הודעתו של השר יעקב ליצמן על עזיבתו את משרד הבריאות לטובת משרד השיכון - מסתתרת דרמה גדולה.
בעת פרסום החלטתו של ליצמן - או ליתר דיוק, החלטת האדמו"ר מגור, שאותה קיבל שר הבריאות ופרסם כהודעתו הרשמית - נעו התגובות בהתאם למיקום על הסקאלה הפוליטית של המגיב. בעיני המתנגדים לנתניהו, מעבר של פוליטיקאי חרדי ממוקד כוח אחד לשני הוא עוד הוכחה לכך שנתניהו מוכן למכור הכל לחרדים תמורת המשך שלטונו. תומכי ראש הממשלה שמחו שהחרדים קיבלו את שלהם, העיקר שבג"ץ לא יפסול את ראש הממשלה ביום ראשון ואת ההסכם הקואליציוני ביום שני.
אבל ההשלכות הפוליטיות של ההודעה הזאת משמעותיות. שחרור תיק הבריאות פתח מחדש את פאזל התיקים שכמעט הושלם בבלפור. רשמית, משרד הבריאות עדיין נמצא במגרש של כחול לבן. מספיק שגבי אשכנזי או מי מחבריו יזרקו שהם מעוניינים, כדי שהתיק יעבור לידי המבקש. אך נכון לרגע כתיבת שורות אלו, איש מבין חברי כחול לבן לא הביע עניין בתיק זה.
השחקן היחיד בזירה הפוליטית שרוצה להיכנס למשרד, שבחודשים האחרונים הפך לאחד החשובים והמרכזיים במדינה, הוא יו"ר מפלגת ימינה נפתלי בנט. אם לא מעורבות בניהול המדינה באמצעות משרד הביטחון, אז לכל הפחות תיק משמעותי כמו הבריאות, שיאפשר לו להוכיח את יכולותיו.
נכון לעכשיו לא ברור אם הפאזל הקואליציוני שיכלול את ימינה יסתדר לנתניהו. מבחינת נפתלי בנט ואיילת שקד, אין משמעות לתיק הבריאות עבורו ללא תפקיד מיניסטריאלי עבורה. אך אם בסופו של דבר יעבור התיק לידיו, לא יהיה מועמד הראוי ממנו לקבל את התפקיד.
התפקוד של בנט לאורך משבר הקורונה ראוי לשבח. שר הביטחון הוכיח את עצמו כביצועיסט מעולה, פוליטיקאי שאפתן, בעל ניסיון וחזון. הוא בהחלט יוכל להביא בשורה בתחום הבריאות גם אחרי עידן הקורונה, כאשר משרד הבריאות יחזור להיות משרד לא מרכזי אבל משמעותי.
ובחזרה לליצמן, האיש שבזכותו משרד הבריאות הפך בעשור האחרון למשמעותי. לא תיק שנחשב כסוג של עונש בזמן חלוקת תיקים בדרך להקמת ממשלה חדשה.
ב־2009, כאשר הרכיב בנימין נתניהו את הממשלה השנייה בחייו, תפקיד שר הבריאות נשאר אצלו. הסיבה ידועה: ח"כ מיהדות התורה לא יכול להתמנות לשר בממשלה, על פי הוראת ההנהגה הרוחנית. ליצמן קיבל את התפקיד, במידה רבה משום שאף אחד אחר לא היה מעוניין בו.
לפני שהתיק הוצע למפלגה החרדית־אשכנזית, ניסה נתניהו לשווק את המשרד בקרב אנשי סיעתו. הציע - וקיבל סירוב מנומס. "לא, תודה", ענו פה אחד משה כחלון, גלעד ארדן וחברי ליכוד נוספים. כולם ראו במשרד הבריאות כאב ראש גדול, ללא רווח פוליטי או יכולת השפעה משמעותית.
"הזקנה במסדרון" עוד הייתה זיכרון טרי יחסית. המשרד סבל ממחסור תקציבי כמעט קבוע, עם הרבה בעיות ומעט הישגים. כאשר הדרג המקצועי פגש לראשונה את הבוס החדש שלהם, היו כאלה שכמעט בכו מרוב ייאוש. כאילו לא היו חסרות למשרד בעיות כדי שהנה תבוא על ראשם עוד אחת בדמות חרדי מזוקן, שלא בטוח ששמע בחייו את צמד המילים "מדעי הרפואה".
עם הזמן התברר שלא כדאי להסיק מסקנות חפוזות ומרחיקות לכת ממראה חיצוני בלבד. ליצמן חולל שינוי בדרכו שלו: ללא קסמים מיידיים, ללא אפקטים גדולים, לאט־לאט.
שר הבריאות, פיקח וכוחני מספיק כדי לקדם ולהתקדם, ניצל את כוחו להשגת תקציבים ולקידום מהלכים שהביאו תועלת לכלל לציבור. בניגוד לסטיגמה שדבקה בו, בתפקידו זה לא היה אפשר להאשים אותו בסקטוריאליות יתרה. התקציבים של משרד הבריאות גדלו. תוכנית טיפולי שיניים לילדים בחינם התקבלה ויושמה. סל הבריאות גדל. תיק הבריאות הפך למכובד. כזה שלא בושה להציעו במשא ומתן קואליציוני.
ואז הגיעה 2020, ואיתה הקורונה. הנגיף קידם את משרד הבריאות לחזית, והביא בסופו של דבר לעזיבתו של ליצמן. ההחלטה לא התקבלה בחלל ריק. הנסיבות הצטברו. במהלך שלוש מערכות הבחירות הרצופות הפך ליצמן מחרדי מחמד בתפקיד שר - תדמית ששירתה לא רק אותו, אלא את כל המגזר החרדי - למטרה עבור חצי מחנה השמאל־מרכז.
בקמפיין הבחירות של כחול לבן, "תיק 5000", הוקדש חלק נכבד לליצמן, אף שמטרת הקמפיין הייתה הפלת נתניהו. אנשי הקמפיין ידעו על מה הם מדברים ושלטו היטב בחומר. אם "הזקנה במסדרון" עבדה לאהוד ברק ב־1999, למה שהיא לא תעבוד לגנץ ולפיד ב־2020? הרי מצוקת תקציבים, משרות, תנאים, מיטות אשפוז - כל הצרות האלה לא חלפו מהעולם. ואם השר הוא גם חרדי שמדי פעם מופיע מול המצלמות חבוש שטריימל, אז האפקט יהיה כפול. לא בכדי טענו בכחול לבן כבדרך אגב שהמצב במערכת הבריאות הוא על הפנים משום שיושב שם שר חרדי שלא למד לימודי ליב"ה.
פרשיית הפדופילית מלכה לייפר ומניעת סגירת מסעדה השייכת למקורבו הכשילו את ליצמן עוד יותר. קל להדוף טענות פופוליסטיות המבוססות על שנאת חרדים, קשה להתכחש לכתבי אישום. ואז באה הקורונה והשלימה את המלאכה.
עד הטלת הסגר על בני ברק הייתה הביקורת חיצונית. הסגר ואי־התנגדותו של ליצמן גררו ביקורת מאסיבית בתוך המגזר, גם בעיתונות החרדית ובפרט בביטאון הרשמי של חסידות גור. "הסגר הפך את הציבור החרדי למפיצי המגיפה ולמרעילי הבארות", כתבו בכלי תקשורת חרדיים. וגרוע מכל: האדמו"ר מגור לא אהב את הסגר ואת תפקודו של שר הבריאות בפרשה.
ליצמן המותש מעבודה מסביב לשעון, מביקורת פנימית וממחלת הקורונה שבה נדבק, הפנים שהפור נפל ושאין דרך חזרה. ההחלטה הסופית התקבלה לפני שבוע, כאשר האדמו"ר מגור הזמין את ליצמן לשיחה במעונו ובישר לו: לא ממשיכים במשרד הבריאות, עליך לבקש את תיק השיכון.
גורמים המעורים בפרטים יודעים לספר כי נתניהו הופתע מהודעתו של שר הבריאות. הוא לא ציפה להחלטה כה דרמטית, מהירה וחד־משמעית.
אם השבוע הבא לא יביא בשורות רעות לנתניהו, וממשלתו קום תקום עד יום חמישי הבא, סביר להניח שליצמן ייכנס למשרד השיכון כפי שביקש. זה, כמובן, לא יפסיק את הביקורת.
הוא, כמובן, יעשה הכל כדי לטפל במצוקת הדיור של בוחריו. לא מדובר בפרוטקציות ולא ב"תנאי לוקסוס עבור החרדים", כפי שכבר ממהרים להציג את המעבר באופוזיציה. ליצמן, תושב ירושלים, מכיר היטב את מצוקת הדיור החמורה בציבור החרדי, שרק מחמירה עם הזמן.
"אפשר להיות רגועים ולא להיסחף", אומרים אנשים שמכירים את האיש ואת גישתו. "אין לו דרך אחרת פרט לדרך החוק. אם יקדם פרויקטים שיאפשרו למעוטי יכולת לקבל דירה, זה לא יהיה לחרדים בלבד. הוא יחפש פתרונות, ורוב הסיכויים שגם ימצא אותם, לטובת כלל האוכלוסייה".