כמדי בוקר פתחתי את מכשיר הנייד שלי כדי לראות מה מתרחש בעולם. יותר נכון, כדי להתעדכן בחדשות החמות שמתנהלות בסטורי של "ערב טוב עם גיא פינס", "מאקו סלבס" ושאר כתבי הרכילות והברנז'ה. צורך בלתי מוסבר הניע את אצבעותיי לפשפש בסכסוך המדמם והפומבי בין זמר מוכר לזוגתו. איזו שנאה יש ביניהם! השם ישמור! אי אפשר להפסיק להסתקרן! בנשימה עצורה ביקשתי לקבל גם מידע עדכני על משבר הרקדנים המלווים של הזמרת נועה קירל ומפקד בכיר בצה"ל, וקינחתי בתגובות הזועמות לתמונת ההנקה שכוכבת נודעת העלתה. 

אבל אז, כהרף עין, העולם חרב. חשבון האינסטגרם שלי סירב למלא אחר בקשותיי להיפתח, ונשאר חתום. עולם תוכן מלא בהפתעות וקסם זוהר נסגר. בתחילה נדהמתי ואפילו התייפחתי מעט. איך אשרוד את הבידוד החברתי שנכפה עליי? הכל מסביב מלא חיים, ורק אני תקוע במציאות הקורונה, בלי טיפת יכולת לחמוק לעולם אסקפיסטי ובועתי. בתום השבר הראשוני התעשתי וחיפשתי פתרון. ניסיתי את כל הססמאות הידועות לבני האנוש, הפעלתי מאות שחזורים דרך מיילים ישנים ונושנים וביליתי שעות ארוכות כשאני מבולבל ואובד עצות, רק כדי לגלות שמישהו חטף לי את העמוד על 41 אלף עוקביו. 

בכל פעם שהפעלתי תכסיס כזה או אחר, אלוהי האינסטגרם לא התרשם והשיב לי שוב ושוב ובלקוניות מבהילה שהחשבון המדובר, שבקצהו מתנוססת תמונתי, אינו שלי. למרות הפורטרט שדומה לי בול והעובדה שזו עבודה שלי, דבר ממנו אינו בשליטתי.

כדי להכעיס וכמעשה שטן של ממש, חשבון אחר, שדיוקן נוסף שלי התנוסס בו, נענה לפקודתי. אומנם העמוד ברשותי, אבל הלכה למעשה הכל שם היה הפוך. הקוד אחר, ושמי נכתב באופן מוזר ומעורר אימה. בנוסף, לא הייתה שם תמונה ולא היה עוקב אחד לרפואה. משמע שלא רק שמישהו חמד לצון וגנב את הפרויקט שעמלתי שנים רבות להקימו, אלא שכדי לדחוף אצבע לעיני, להשפילני ולהבהיר נקודה, אותו בן בליעל הקים חשבון מתחזה, נטול משמעות והשפעה ובכך הבהיר את דעתו עליי. 

בקיצור, קיבלתי זובור מלא ויפה. ייתכן שהאקר מתוחכם התלבש על חיי, ואולי מדובר בילד מחוצ'קן ומשועמם? בכל מקרה החליטו ללמדני לקח. במי מדובר? למרבה הצער, המקצוע שלי, בתוספת הכעס הכללי שקיים במדינת ישראל, מייצר רשימה ארוכה וכמעט אינסופית של חשודים פוטנציאליים. בתום מחשבה זריזה על פרסונות שיש לחקור, שבתי למציאות העגומה שבה נותרתי בלי אינסטוש ועם פחד עמוק שעכשיו בעל הבית החדש יפרסם דברים איומים ונוראיים ואצטרך לנקות אחריו ולהסביר לציבור שאין זה אני ושרמאי מקצועי עשה לי מהלך מט שהותירני שדוד ונטול רכוש וירטואלי. 

עד עכשיו מסתובב ביקום אדם שמפשפש בתמונותיי ומשנה ומוסיף לחשבון האהוב כרצונו. הכל לכאורה בשמי. שלחתי בקשות עזרה לכל גוף רשמי וחצי רשמי שחשבתי שיוכל לסייע. המשטרה, FBI ,CIA ומטה פייסבוק ואינסטגרם. בנוסף, פניתי לחברים ומקורבים לבקש עצה טובה, ואלו הבהירו לי שהטפסים והבקשות ששלחתי למשרדים ששוכנים אי־שם באמריקה הרחוקה ייענו בקצב של משרד הדואר בישראל בגלל הקורונה והעומס הכללי, וכי אינני היחיד בגלובוס שמשכו לו את השטיח מתחת לרגליים. 

***

אחרי שהתסכול שכך, התחלתי להתרגל למציאות נטולת סטורי ופיד. בהמשך נגמלתי מההרגל לזנק בכל שנייה לכיוון הנייד על מנת לצפות בעוד צילום של דוגמנית, שרירן, מתאגרף זר וכוכב אינסטגרם שכלל איני מכיר. אחרי יומיים הרגשתי שהסיפור לא ממש חסר לי. במקביל הפסקתי לתעד בקצב סילון כל רגע בחיי. להעלות ולהמתין בחשש ללייקים ולתגובות. 

פתאום זה הכה בי: למה הציבור חייב להיות שותף לצמיחת השן של בתי, לטיול שעשיתי לצפון ולמאפה שאשתי הכינה לסוף השבוע? אין לי מושג מה התשובה, אבל כבר קרוב ל־14 שנה זו המציאות של כולנו: מתעדים, משתפים ומשתתפים בחייהם של אחרים שאנחנו לא מכירים כלל. בינתיים אני מסתדר בלי זה מצוין. 

תודה לאל שיש לי את הטוויטר. כלי חשוב בהרבה, שבמסגרתו אני יכול להיחשף לדעות של אנשים שאינני מכיר כלל, שמבלבלים את המוח ומטרחנים לא פעם על שטויות גמורות ולעתים גם רבים כמו מטורפים על הבלים. מי יודע, אולי אם יהיה לי קצת מזל, מישהו יפרוץ לטוויטר שלי ויפטור אותי גם מהעונש הזה.