בפגישתם ביום רביעי חצו הבנימינים את הרוביקון. יממה לפני הדד־ליין (חמישי בחצות) הבינו נתניהו וגנץ שהם תלויים עכשיו זה בזה ואם תתרחש תקלה, הם עלולים למצוא את עצמם תלויים זה ליד זה. אנשים שנחשפו לתוכן השיחה מוכנים להישבע שבמהלכה החל להירקם מרקם עדין של אמון ושותפות גורל בין השניים. היד רעדה, המחט חישבה להישבר, אבל מעשה הרקמה קרם עור וגידים. לפחות למראית עין זמנית. 

עד אותו רגע, הם המשיכו לחשוד זה בזה. נתניהו חשד, כי כזה הוא. גנץ חשד, כי כזה הוא נתניהו. ביום רביעי, כשהחליטו להאריך את כהונת הכנסת (וכהונתם) וגנץ הורה לכחול לבן לחתום לנתניהו על הרכבת ממשלה, הם החלו לחשוד שאולי בכל זאת זה יקרה: נתניהו, לראשונה בחייו, יקיים הבטחה כלשהי, ואילו גנץ, לראשונה בחיי האומה, יחליף את נתניהו ויישאר בחיים. כאן מגיע תורה של הערת האזהרה הקבועה: זה לא נגמר עד שזה נגמר, וגם אז זה רחוק מלהיות גמור, כי בכל מה שקשור לנתניהו, אתם כבר יודעים להמשיך את המשפט הזה לבד.

ממעוף הציפור קרה כאן דבר פשוט. בני גנץ החליט להמיר את החלום להחליף את נתניהו בשלטון, באפשרות היותר מציאותית: להצטרף לנתניהו בשלטון. הוא הגיע למסקנה שהסיכויים לנצח לא רק קלושים אלא גם מקלישים והולכים. במצב הדברים הזה, במקום להמשיך לדפוק את הראש בקיר, עדיף להיכנס דרך הדלת. נכון, הוא מכשיר את נתניהו. נכון, הוא בוגד בהבטחות ובערכים הבסיסיים ביותר שעליהם קמה כחול לבן. אבל הוא יחליף את נתניהו בעוד פחות משנתיים וזו הפעם הראשונה בזמן החדש שיסתובב כאן אדם שיענה לתואר "ראש הממשלה" ולא יקראו לו נתניהו. 

בחירתו של גנץ הייתה קשה. הוא אולץ לבחור בין דבר לכולרע. מה לא אמרו עליו: חובבן פוליטי, לא אפוי, לא נחוש, לא מהענף ולא בעניינים. אז כמאמר השלטים הישנים ההם שהיו משתרבבים מאחוריה של מכונית ישנה: טרנטה, אבל לפניך. אם גנץ אכן יהפוך לראש ממשלת ישראל בעוד פחות משנתיים, ויצליח במה שניגפו לפניו שמעון פרס, ציפי לבני, שלי יחימוביץ', יאיר לפיד, אבי גבאי, בוז'י ועוד כמה, הוא יהיה זה שיצחק אחרון, ולא זה שיצחק הרצוג.

הרעיון לחזור בהם מכוונתם המקורית לקצר את כהונת הכנסת לשלוש שנים (ולהאריך לעצמם את זמן הכהונה כראשי ממשלה) הגיע אחרי הביקורת שהשמיעו שופטי בג"ץ על המהלך הזה ביום שני. הראשון שהעלה את זה היה אחד מאנשי נתניהו. ביבי זרם מיד. למה להסתפק בשנה וחצי אם אפשר ללכת על שנתיים ורבע בשתי "נגלות"? זה יאריך את תוחלת חייו כראש ממשלה עמוק לתוך המשפט וירחיב את מוטת התמרון שלו. מה שנשאר זה לשכנע את הגנצייה. היא השתכנעה די בקלות ודי בצדק: החילופים הכפולים הם תעודת ביטוח נוספת של גנץ לקיום הרוטציה, לפחות בפעם הראשונה: אם יהיה לנתניהו עוד לאן לחזור (כהונה נוספת של תשעה חודשים), לא תהיה לו סיבה לפוצץ את המסיבה אחרי השנה וחצי הראשונות. בקיצור, חתונת הכסף הזו התעלתה על עצמה לקראת חתימת הכתובה, על חשבוננו. אבל העיקר שיש ממשלה.

הטור המלא מתפרסם היום ב"מעריב סופהשבוע"