גיליתי שיש הבדלים בין המסלולים שעוברות שתי מחשבות במוח: מחשבה תועה ומחשבה פרקטית. במבט מלמעלה על המסלולים שעושות השתיים, אפשר לראות שהם נראים כמו שני קווים של רכבות שנוסעות בכיוונים שונים, ולעולם לא ייפגשו. המחשבה הפרקטית מניעה לפעולה. היא תגרום לך להפסיק לבהות בקיר ולהתחיל לחפש בו פגמים. לראות את הטיח המתקלף ולקלל את השיפוצניק שעשה עבודה לא טובה באיטום, לקח את הכסף וברח והשאיר אותך עם נתחי קרפצ'יו קיר בצד השמאלי של המיטה.
היא תפמפם בך המחשבה הפרקטית במשך דקות ארוכות, ותבעיר בתוכך את מערכת העצבים. הדופק יעלה, האצבע תהיה קלה ובשעת לילה מאוחרת תנסחי הודעה מפורטת לשיפוצניק הרמאי, שבו תבהירי לו שאת חושבת שהוא רמאי בן רמאי ועוד כמה דברים שהשתיקה יפה להם.
אבל את תספרי עד עשר, כי בכל זאת בפרקטיקה עסקינן ולא בביטוי רגשות חסר כל רסן ותחליטי שבבוקר תלכי לטמבורייה הקרובה שסוף־סוף פתחו, כדי לקנות שפכטל ולטפל בעצמך בסיוט הזה אחת ולתמיד. אם אין אני לי, מי לי.
מחשבה תועה, לעומת זאת, תהפוך את הבהייה בקיר לדרייב־אין של הקרנות ללא הפסקה. הסרט "פחדים וחרדות 2" ישודר מיד אחרי הסרט "נוקטורנו, אלכוהוליזם בעידן קורונה", וקצת לפני השינה יחשוק המוח שאיבד את מפת מסלולי הנסיעה הקבועים של חייו בצפייה חוזרת ב"גברים אוהבים ביצ'יות?" עם סימן שאלה כפול ומכופל כמובן. אגב, את התשובה על השאלה לא הבנתי.
בהייה בקיר היא כמו ישיבה מול מסך לבן ריק כשאת עוסקת בכתיבה. מסות, שירים, סיפורים ותובנות נכתבו על אימת הדף הלבן, מה שנקרא "מחסום הכתיבה" של האנשים שמושכים בעט או באצבעות על המקלדת. כל היצירות, אגב, החלו בדף ריק. ישנן כל מיני טכניקות להתגבר על האימה הזאת, אני למשל אוהבת להקליד כל מיני אותיות חסרות פשר על קובץ פתוח, רק כדי לא לראות דף לבן מול העיניים. רק כדי לעבוד על המוח המאולף והלא מרוסן שלי, שנבהל כשצריך לחשב מסלול מחדש. ואליום מדומה עבור נפש שכותבת.
עכשיו כולם אומרים לנו שהחיים לא יהיו כמו שהכרנו אותם ושהכל ישתנה. קצת כמו בשירים מוודסטוק על אהבה אינסופית והתרת גבולות בין מדינות וקיום קוסמי ושינוי מצב צבירה. אותם בני אדם, רק עם מסיכות וכפפות ותרבות טייק אוויי וריחוק חברתי. ועם אפשרות להפגין ולצעוק מבעד לפיסת בד שחוסמת את הפה, כי בין כה וכה אף אחד כבר לא מקשיב, בין כה וכה אף אחד כבר לא שומע.
כולנו נצטרך לחשב מסלול מחדש, הם אומרים בטון סמכותי בטלוויזיה, בחיתוך דיבור שמשתק כל רגש שהוא לא אימה, משתק כל מחשבה חופשית. כי אי אפשר לחשוב כמו שרוצים כשנוזפים בך בטלוויזיה מדי ערב על כך שאת לא בסדר ולמה לא חישבת כבר מסלול מחדש.
איפה את חיה, העולם השתנה. הוא לא אותו מקום שהכרת לפני שעלית למעבורת חלל אטומה שמכונה בית ולא יצאת ממנה כמעט חודש. ואם הכל השתנה, אז למה בעצם את עדיין עומדת בתור ארוך של חייך הישנים? עם ההרגלים של פעם, עם הקניות המוגזמות, עם הלחץ הזה והרדיפה אחרי דברים פיקטיביים שבני אדם המציאו ואותם בני אדם בעצמם לא יכולים באמת להשיג. רגע, אבל את לא יכולה לשתות את הקפה שלך בבית? את באמת זקוקה לעמידה בתור של שעה מכוסה בתכריכים מודרניים רק כדי להיאחז במציאות המוכרת, רק כדי לא להשתנות?
יש הבדלים בין המסלולים שעוברות המחשבה הפרקטית והמחשבה התועה במוח. אולי בסריקה אפשר יהיה להבחין שמחשבה פרקטית עושה מסלול מסובך יותר ממחשבה תועה, אבל הנזקים של המחשבה התועה יהיו תמיד חמורים יותר, מהירים יותר.
מחשבות תועות שמקורן אינו ידוע עוברות שטיפת מוח, כזו שמחסלת כל אפשרות עבורן ליכולת חשיבה עצמונית, להתפתחות חופשית. מחשבות תועות לעולם לא יהפכו למחשבות פרקטיות ומועילות, כי זרעו בהן אימה, הן משותקות מפחד ומבקשות להפיץ אותו ברבים כדי להדביק את כולם. כי פחד רבים כמו צרות, הוא חצי נחמה.
מחשבות תועות כמו אנשים אומללים, לא רוצות למצוא את עצמן היחידות שתקועות בבית מול קיר לבן, סופרות קווי בטון שנחשפו, ואוספות את השאריות הלא מוצלחות של השיפוץ האחרון שעברה האנושות.