עניינו של מאמר זה הוא ההחלטות שהתקבלו בנושא היציאה מלבנון. המאמר הבא יעסוק ביחסי הצבא עם אהוד ברק. אקדים ואומר את דעתי: היציאה של צה"ל מלבנון הייתה הישגו הגדול של ברק, שבשום פנים ואופן לא “ברח" מלבנון, ולעומת זאת הליכתו לקמפ דיוויד ביולי אותה שנה, הייתה הכישלון הגדול שלו.
ההחלטה על היציאה הייתה במקורה פוליטית, ערב הבחירות בקיץ 1999. אבל הייתה זאת גם פרי הערכה אישית־אסטרטגית של ברק, שעיקרה: צה"ל מקיז לשווא את דמו בלבנון, וזה בדיוק האינטרס של סוריה וחיזבאללה; ניתן להגן על יישובי הצפון בדרך אחרת, בלי לשהות בתוך לבנון. היה ברור לו שיש לצאת מלבנון בפעם אחת, בהחלטה אחת מחייבת, תוך כדי קביעת מועד מוגדר. התפיסה הייתה שהיציאה תהיה שקטה ונוחה כחלק מהסכם שלום עם סוריה שיביא באורח טבעי להסכם שלום עם לבנון, ויציאה מלבנון תהיה על כן חלק מההסכם שיחייב את חיזבאללה להיות “ילד טוב".
המציאות האכזרית הייתה שלא נחתם הסכם שלום עם סוריה, והיה ברור שתהיה יציאה ללא הסכם עם לבנון. יש הבדל תהומי בין יציאה בהסכם לבין יציאה ללא הסכם, ללא שלום. זה מצב אחר לגמרי המחייב תוכנית יציאה אחרת של צה"ל והיערכות אחרת בקו הגבול. השאלה הייתה: איך נצא מבחינה מדינית? וכאן נפלה החלטה נוספת שהייתה כולה פרי רעיונו של אורי לוברני, מתאם פעולות הממשלה בלבנון, ואומצה בהתלהבות בידי ברק. הרעיון היה זה: אם אנחנו יוצאים בלי הסכם עם סוריה ולבנון, אז בואו ונעשה “הסכם" עם הקהילה הבינלאומית, עם האו"ם, ונקבל את הלגיטימיות שלהם ליציאה מלבנון. איך? נבוא ונגיד שאנחנו יוצאים מלבנון על פי החלטה של מועצת הביטחון מספר 425 שהתקבלה ב־1978 לאחר כיבוש דרום לבנון על ידי צה"ל במבצע ליטני. החלטה זאת קבעה בין השאר שעל צה"ל לעזוב את לבנון כולה, וכי יש לכבד את הריבונות והשלמות של מדינת לבנון.
ברק ראה ביציאה על בסיס החלטה זאת משום יצירת חומה של לגיטימיות בינלאומית לעצם היציאה, ויותר מכך: לחיזבאללה לא תהיה לגיטימיות לתקוף את ישראל (מה שהייתה לו כשצה"ל היה בתוך שטחה הריבוני של לבנון). ואם בכל זאת יתקוף, אזי לישראל תהיה לגיטימיות להגיב בחוזקה. וכך, נפתח מסע מדיני על מנת לשכנע את ארצות הברית, מזכ"ל האו"ם, צרפת ואחרים להסכים להסדר כזה של יציאה מלבנון. ב־17 באפריל נמסר רשמית למזכ"ל האו"ם כי ישראל תסיג את כל כוחותיה מלבנון עד ה־9 ביולי 2000, בהתאמה מלאה להחלטת מועצת הביטחון 425. מועצת הביטחון הסכימה לכך והסמיכה את המזכ"ל לדאוג שישראל אכן תממש את החלטה 425 ותיסוג. כאן התעוררו שתי בעיות יסוד שחייבו החלטות: מה יהיה הקו שאליו ייסוג צה"ל וייערך אחריו, ומה יהיה עתיד צד"ל (שעל פי לשון החלטה 425, בדרום לבנון יש מקום רק לצבא לבנון). ברק החליט לגבי קו הנסיגה (“עד הסנטימטר האחרון") ולא החליט דבר לגבי צד"ל, ובכך פתח את השער לטרגדיה הגדולה של הפקרת צד"ל.
איך קיבל ברק את ההחלטה האחרונה על המועד ליציאה בליל 24־23 מאי? על כך במאמר הבא על אודות יחסיו עם הצבא ותרבות הניהול שלו.