ביום שלישי בבוקר היו לא מעט סקרנים שהתפלאו לאן נעלמו שני המיועדים לתפקידי שרים בממשלת בנימין נתניהו ובני גנץ - עמיר פרץ (שר הכלכלה) ואיציק שמולי (שר הרווחה).

כותרות העיתונים ומהדורות החדשות באמצעי התקשורת האלקטרוניים לא פסקו מלעסוק בנושאים הקשורים לשני המשרדים האלו: מיליון מובטלים, הקצבות מקוצצות לנכים, קשישים וחד־הוריות, מפעלים קורסים, עצמאים מתמוטטים.

מי שציפה לשמוע את שני הסוציאליסטים פרץ ושמולי, התאכזב. הם שותקים, הם נעלמו, אין להם דעה, אין להם תוכניות. ובעיקר אין להם אומץ להראות את פרצופם, כי כאשר יצטטו להם את מה שאמרו בעבר הלא רחוק על השתתפות בממשלה של הנאשם בשוחד, הם יגמגמו ולא יוכלו להתחמק מהעובדה שכל מה שאמרו היה מילים ריקות ותמורת כיסא עור צבי הם מכרו את נשמתם, דרכם וכבודם.

ראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו הוא קוסם פוליטי בעל שם עולמי, שאין לו מתחרים באף מדינה בעולם. הוא הצליח לרכז לקראת כינון ממשלתו המנופחת חבורה גדולה של אומרי הן אוטומטי לכל מה שהוא מוציא מפיו, וחבורה נוספת של אנשים, זיקיות פוליטיות ששינו צבעים ודרך כדי לקבל משרה נחשקת, תוך שהם רומסים מושגי יסוד כמו הגינות, יושר, אמירת אמת וקיום הבטחות.

בראש הזיקיות עומדים שני רמטכ"לים לשעבר בני גנץ וגבי אשכנזי, שנבחרו על ידי יותר ממיליון איש שרצו לראות את המואשם בפלילים עוזב את בלפור עם אשתו וילדיו. ביום שלישי בבוקר הביאו בתקשורת את ההקלטה של גנץ אומר במאי 2019 שהקמת ממשלה מנופחת כמוה כשוחד פוליטי. "יש נותן, ויש מקבל", אמר גנץ, ותריסר חודשים אחר כך הוא הפך שותף להקמת הממשלה הגדולה ביותר ב־72 שנות המדינה - 36 שרים ועוד סגני שרים.

שמולי ופרץ נכנסים לממשלה תחת המטרייה של גנץ. תחת אותה מטרייה עומדים עוד שני צדיקים שישלימו את ל"ו חברי הממשלה: אורלי אבותכסיס ויועז הנדל, יפה הבלורית והטוהר (זו לא שגיאה), שרים לענייני משהו.

הנדל ועמיתו צבי האוזר החליטו לעשות בוכטה של מזומנים. הם פרשו מיש עתיד־כחול לבן־חוסן לישראל, והקימו רשימה עצמאית "כאילו". דרשו כמה מיליונים (וקיבלו). לרשימה קראו "דרך ארץ", והיה מי שהחליף להם את השם ל"דרך שרץ".

במקביל, תוך כדי משא ומתן, כמה צדיקים מהמפלגה המכונה ימינה, שבניגוד לשמולי, פרץ וגנץ אינם מפסיקים לברבר בתקשורת, הגישו דרישות מופרזות למרכיב הממשלה נתניהו, ורצו כמה תיקי שרים מהמעלה הראשונה, אף על פי שיש להם רק שישה חברי כנסת. ואם לא, הם יהיו אופוזיציה לוחמת נגד, שימו לב, "ממשלת השמאל של נתניהו, גנץ, פרץ ושמולי".

כמי שעוקב אחר כל הסחר־מכר הפוליטי, איני יכול שלא להתפעל מהפוליטיקאים הקטנים והמושתנים שמנהלים את מדינתו של העם הנבחר - עם הסגולה היושב בציון.

האמירה שהמצאתי ב־1990, "מושחתים, נמאסתם", בגין שחיתות פוליטית של אותם ימים, עולה בכמה דרגות והופכת ל"מלוכלכים, הסרחתם".
המדינה נמצאת במשבר נורא, שבו עסקים מתמוטטים, התיירות קרסה ואיתה ענפי התעופה, המסעדנים זועקים, חיי הלילה משותקים, בתי המלון על הפנים, ענף הבנייה צנח מהפיגומים, ומאות אלפי העובדים בתחום התרבות והבידור מחוסרי עבודה, וכולם נפגעו.

כולם, כמו שאומרים בסלנג, "אכלו אותה בגדול". כולם, חוץ מהשרים, חברי הכנסת, המנכ"לים, הקצינים הבכירים ונושאי המשרות הבכירות במגזר הציבורי. הם חוגגים. לא יירד שקל משכרם, ולא תרד רבע דרגה מרמת חייהם הגבוהה. ובעוד הזעקות נשמעות מכל עבר, מי שאמורים לפתור את הבעיות ממשיכים במרדף אחרי כורסאות עור הצבי. מרדף שמלווה באיומים, שקרים, שוחד, שקרים, כיסוחים, וכל זאת בזמן שמדינה שלמה נמצאת עדיין בטראומת הקורונה.

2. אלפי רופאים מתמחים נמצאים בסיטואציה בלתי אפשרית שבה הם עובדים ברצף 26 שעות. בשעות האלו נמצאים תחת אחריותם עשרות ולפעמים מאות מטופלים. הם צריכים לבדוק, לטפל, לתת תרופות, לנתח. כשהעייפות נותנת בהם אותותיה, הם לא יכולים לפרוש לשעה־שעתיים שינה ואכילת ארוחה נורמלית, כי אין מי שיתפוס את מקומם.

ד"ר אורי רוזן, רופא מתמחה במחלקה הפנימית בבית החולים וולפסון, סיפר השבוע: "היום, אחרי שכבר קרה לי כמה פעמים שנרדמתי וגלשתי לתוך הצומת, כשאני חוזר ברכב מתורנות לילה, אני כבר מרים את האמברקס בכל רמזור".

רופאים מתמחים אחרים מודים ביושר שטעו במתן תרופה, או טעו בטיפול כתוצאה מעייפות והצליחו לתקן בזמן, למזלם ולמזלו של החולה.
אני יכול להעיד על קטע שאירע לי עם מתמחה. הגעתי למיון איכילוב עם כאבי תופת בגב, בקושי יכולתי לקום ממצב ישיבה, בקושי יכולתי ללכת. שלחו אותי לאורתופד התורן. מחוץ לדלתו היה תור גדול, אנשים היו עצבניים, כולם סבלו מכאבים וחיכו בלי סבלנות להיכנס לרופא.

כשהגיע תורי, ישבתי מול הרופא האורתופד המתמחה. הוא היה שקוע בניירת, מהמיטה שמאחורי הווילון נשמעו גניחות כאב של חולה ששכב שם. הרופא התפנה אליי, שאל מה יש לי. הסברתי לו. הוא אמר לי שאלך לעשות סי־טי ואחזור עם התוצאות. "אני מתנצל שאין לי יכולת להקדיש לך יותר תשומת לב, אני כבר עובד ברצף יותר מ־20 שעות, לתור של החולים אין סוף, לא אכלתי ולא ישנתי, ואני מתגעגע לתינוק בן השנה שיש לי בבית", אמר. "באמת אני מתנצל על זה שאני לא סימפתי". הבנתי אותו.

בקושי קמתי מהכיסא. יצאתי למסדרון לכיוון הסי־טי. במערכת נורמלית היו מושיבים אותי על כיסא גלגלים ומובילים אותי לצילום, אבל אין מצבת כוח אדם לפינוק שכזה. אחרי שניים־שלושה מטרים במסדרון איבדתי את התחושה ברגל שמאל וקרסתי על הרצפה. היו צעקות. היו מי שזיהו אותי וצעקו "זהבי עצבני מת". למרות כאבי התופת ותחושת ההשפלה, עשיתי לצועקים אצבע משולשת ובקול ענות חלושה הצהרתי "תצטרכו לסבול אותי חי עוד הרבה זמן".

לצורך הפרוטוקול התברר שהיו לי שתי פריצות דיסק וכמה בלטים ודלקת בגב התחתון. שישו ושמחו. אני מטופל לא מעט בבתי חולים בגלל בעיות שונות ומגוונות. אני מעריך, מוקיר, ולעתים מעריץ את עבודתם המופלאה של הרופאים. לכן, כשפנו אליי בשנת 2011 וביקשו ממני לנאום בהפגנת הרופאים המתמחים ברחבת המוזיאון בתל אביב, עשיתי זאת בשמחה. אמרתי להם כבר אז ששר הבריאות ביבי נתניהו וסגנו הרב יעקב ליצמן לא ימלאו את דרישותיהם אלא אם ייאבקו מאבק שיפחיד אותם. במאבק כזה אולי תיפגעו, אולי תיעצרו, אבל אם תהיו נחושים כמו המפגינים בפריז (הסטודנט דני האדום) ובפולין (החשמלאי לך ולנסה), תסחפו אחריכם ציבור גדול של דפוקים ותנצחו.

ההפגנה הייתה שקטה ורגועה, והכיסוי העיתונאי היה צנוע. והנה, הגענו ל־2020, ושוב יוצאים הרופאים המתמחים לרחוב להפגין נגד העסקתם 26 שעות ברצף. הבוס הגדול של מערכת הבריאות הוא עדיין ביבי.

לפני כמה שנים הזמינו אותי להרצות באוניברסיטת תל אביב, בטקס חלוקת חלוק לבן לסטודנטים לרפואה. בין השאר סיפרתי לסטודנטים על ההפגנה של הרופאים המתמחים, והזהרתי אותם שאם לא ייאבקו על תנאי עבודה נורמליים, חייהם בתקופת ההתמחות יהיו גיהינום.
אני לא יודע כמה מהסטודנטים שהיו בטקס חלוקת החלוק הלבן הפכו לרופאים מתמחים והבינו שכל מה שאמרתי להם היה נכון. אני מניח שאם הייתי הולך להפגנת המתמחים שנערכה בתחילת השבוע, היו ניגשים אליי כמה מהם ואומרים "צדקת". אני מניח שהייתי משיב להם שבהפגנה הבאה של המתמחים אולי אבוא להשתתף, רק כדי ליהנות מהרגע שבו אומר להם מעל הבמה - "אמרתי לכם".

3. לפני כמה שנים סיפרה לי ידידה על קרוב משפחה צעיר מעכו, אם אינני טועה, שכותב שירים ומבצע אותם, ושהוא כישרון גדול ושווה לתת לו צ'אנס. ביקשתי שישלח לי קלטת עם שיר שלו, ואם זה עובר שידור אשמיע.

הבחור, מרטי קרפל שמו, שלח. אהבתי והשמעתי. חלפו שנים והשבוע בגלל כל הבלגן המתרחש בארץ, נזכרתי בשיר והשמעתי אותו בתוכניתי ברדיו. לא מעט אנשים צלצלו והתעניינו ושאלו מי זה הבחור. לא הייתה לי תשובה, כי אינני בקשר איתו, אבל הנה מילות השיר. חלקכם בוודאי יבינו למה הוא מצא חן בעיני אנשים דווקא בימים אלו.

מדינה במצוקה
כמה זמן נמשיך ככה לחיות
בעולם ללא היגיון
מי שיש לו יהיה לו עוד יותר
ומי שאין לו מצבו ימשיך ויידרדר
אנשים מתים כבר מרעב
ופה לאף אחד לא אכפת
אני שואל האם זה אנושי
האם הדבר הזה מוחשי
תראו מי קובע ת'חוקים
תראו במי אנחנו בוחרים
נמאסתם, מושחתים

עוד צעקה, אלימות במשפחה
עוד תינוק רעב, אבא לא יכול לפרנס
בכביש עוד הרוג, אומרים שהוא נרדם על ההגה
והח"כים על הכיסא דואגים שהמשכורת שלהם
תעלה.