1. רבות נאמר על חוסר הניסיון הפוליטי של בני גנץ וחבורתו מול ניסיונו העשיר של בנימין נתניהו. רק שניסיון עשיר בפוליטיקה אינו בהכרח דבר טוב, ותמימות אינה בהכרח מידה רעה. השאלה היא המידתיות - עד כמה הפוליטיקה היא חזות הכל, ועד כמה התמימות מהווה מכשול. קצת כמו בני זוג שנהיים דומים זה לזה עם השנים, השאלה היא עד כמה הצדדים הפריטטיים ישפיעו זה על זה לכשתקום סוף סוף ממשלה. מצדה האחד של הממשלה החדשה נמצאים אלה שעודף הניסיון הפוליטי הפך אותם למכונות תעמולה נטולות ערכים, ומצדה השני נמצאים נטולי הניסיון - מכונות ערכים שקשה לממשם בשל תמימות פוליטית.
קווי היסוד האוטופיים מתעלמים באלגנטיות מחוסר האמון בין הצדדים, ומפער עצום לא בהכרח בין תפיסות, כמו בין אופני התנהלות וסדרי עדיפויות. בעלי הניסיון הגדירו לעצמם מטרות וימעכו כל משוכה כדי להשיגן, והתמימים כמהים לשנות אך מונעים ללא גיבוש או תוכנית ברורה. מנגד - הערכיים ויתרו על משרות שרים כדי לחסוך בהוצאות ולתת דוגמה, בעוד השועלים הוותיקים סוחטים את האתנן, מפצלים סמכויות עד זרא, ממציאים משרות וממנים אנשים שאינם יודעים אנגלית לשרי חוץ ולשגרירים. ככל שהם ישפיעו זה על זה במהלך הדרך, נרוויח. לא יזיק אם אלה יקבלו קצת ערמומיות ואלה יקבלו קצת תמימות בתמורה.
2. לא משנה עד כמה הדבר הוכחש, ימינה הייתה החוליה החלשה בבלוק. מפלגת הציונות הדתית פשוט נלכדה בו, לא לבלוע ולא להקיא. חוסר ההתאמה נבע לא רק מהיחסים העכורים בין בנט ושקד לנתניהו, אלא גם מכך שבניגוד לש"ס, הליכוד ויהדות התורה, בימינה לא מרחפת עננת חקירות וכתבי אישום מעל אף אחד.
בניגוד לאינטרסים האישיים שמתדלקים את האחרות, בימינה יש אנשים שבאמת באו לעבוד. אין מה להשוות בין העבודה הסיסטמטית שעשתה שקד במשרד המשפטים לבין הבלגן והפרובוקציות של אמיר אוחנה. גם בנט, על אף נטייתו הילדותית להתרברב, בא קודם כל לעשות, ורק אחר כך להרוויח אישית. אפילו בצלאל סמוטריץ׳, חובב מדינת ההלכה, התיישב על כיסא שר התחבורה כשמטרתו הראשונית היא לא תעמולה ויאללה בלגן, אלא לתרום ולעבוד.
להבדלים הללו יש משקל לא קטן, שגורם לחוסר איזון אינהרנטי ביחסים. ביחסי נתניהו וראשי המפלגות החרדיות יש נדיבות, כבוד והערכה, בעוד בימינה הוא מתעלל בכל הזדמנות. הוא ממדר ומפטר אותם, משדל אותם להתאחד עם פרץ ואחר כך משדל את פרץ להתפצל מהם תמורת מינויו לשר לענייני כלום, והם בתמורה חותמים לו על עוד הצהרת נאמנות. לקח זמן, אבל טוב שבימינה החליטו שלא להצטרף לממשלה.
החדשות הטובות הן שנפטרנו מהבלוק הכשר אך מסריח - שבגללו הלכנו שוב ושוב לבחירות. הרי כל הרעיון בדמוקרטיה פרלמנטרית הוא לקבל את התוצאות וליצור קואליציה עם מה שיש. בשנה האחרונה, במקום להבין שאין מנדט ל"ממשלת החלומות" הצרה שלהם, חברי הבלוק התבצרו בעקשנותם וסירבו לכל מבנה אחר של ממשלה.
פירוק הבלוק יהיה גם פירוק סופי של הבלוף. הרי זה מעולם לא היה בלוק ימין, אלא בלוק ליכוד־חרדים. מי שקנו את הפרופגנדה על ליברמן ה"שמאלני", כבר לא יקנו אמירות כמו "מצער שימינה חוברת לשמאל עם יזבק". עם ליברמן וימינה באופוזיציה, אופיו האמיתי של בלוק הליכוד־חרדים נחשף סופית, וכבר לא נותר שום עלה תאנה.
3. המערכת הפוליטית דהיום נותנת תגמול על תרבות רעה. ישראל כ"ץ יֵשב על כיסא שר האוצר בגלל עסקנות ולא בגלל ידע או הישגים. למירי רגב, שישבה במשרד התרבות חמש שנים, אין שום הישג מעבר למריבות קולניות עם אומנים. בכל זאת, שניהם מקבלים שדרוג למשרד שדורש כישורים אמיתיים.
לעומתם - ניר ברקת לא מונה לשר אוצר למרות הצורך בשר מוכשר בעת הקשה הזו ולמרות ההבטחות. ארדן כלל לא קיבל תפקיד שר, וגדעון סער נודה לגמרי לאחר שהעז לקרוא תיגר. לאוחנה דווקא יש כישורים, אבל עד כה הוא העדיף להשתמש בהם לקידום תעמולה ותו לא, ומיד הוקפץ לביטחון הפנים. המפתח ברור: לא הכישורים מעניינים את יו"ר הליכוד, אלא עד כמה חברי מפלגתו יתגייסו להפיץ תעמולה במסירות ויתעקשו להשאירו בתפקידו. מצד שני, אין לארדן, ברקת או סער על מי להלין חוץ מעל עצמם. הם בחרו להרכין ראש במקום לאחד כוחות ולשנות את הנורמה שהתקלקלה לא רק בגלל נתניהו, אלא גם בגללם.
בממשלה החדשה יהיה קשה להסתיר את ההבדלים העמוקים באיכות השרים. האם אפשר בכלל להשוות בין יועז הנדל כשר תקשורת לבין דודי אמסלם? ואם רגב לא הייתה מספיק גרוטסקית כשרת תרבות חסרת השכלה, מינויו של חילי טרופר לתפקיד רק יעצים בדיעבד את חוסר התאמתה. אם היא אכן תמונה לשרת חוץ אחרי אשכנזי למשך חצי כהונה, הבדלי הנראות ואופן הדיבור ביניהם יצרמו גם לעיוורים וחירשים. לא רק עבור מדינת ישראל, גם עבור הליכוד זאת תהיה מבוכה גדולה.
מה שכן, משיטת התגמול העקומה של הליכוד נולד גם מינוי אחד ראוי. ארדן הוא אדם מוכשר, יודע להתבטא, אמביציוזי ונותן עבודה. אנחנו צריכים מישהו כזה באו"ם, במקום מינויו המגוחך של דני דנון, שהיה בגדר הפקרת הזירה. מזל שכמו שעון מקולקל שצודק פעמיים ביום, כך צודקת לפעמים גם מערכת פוליטית רקובה. רק מדוע הסכים ארדן לקחת על עצמו גם את תפקיד השגריר בוושינגטון? "שניים במחיר אחד" זה לא בהכרח משתלם במשרות כל כך תובעניות. גם כשמתפלק מינוי ראוי, הוא נעשה באופן עקום.
4. למרות החסרונות הזועקים והעיכובים המתישים, נצטרך צריך לתת מאה ימי חסד ולקוות לטוב, במיוחד נוכח הסיבה העיקרית של כחול לבן לוויתורים הענקיים - הרצון לאחות את הקרעים בעם. האם הם יצליחו במשימה? רק אם הממשלה המשולבת תחזור לחינוך הציבור בממלכתיות ותמגר את התעמולה הרעה.
בינתיים, סקר חדש של אוניברסיטת בר־אילן משקף את תוצאות התעמולה: כמעט מחצית מהנשאלים הימניים חושבים שלשמאלנים לא מגיעות זכויות, וכשליש מהשמאלנים חושבים שלימניים לא מגיע חופש ביטוי בתקשורת. החרדים שנואים מתמיד בגלל הקורונה, והיועמ"ש התלונן במשטרה על הטרדות מאורגנות ואיומים על חייו.
הסכסוך עם הפלסטינים הפך לקטנה שבבעיותנו, ולא משום שהוא נפתר, אלא משום שבעיות אחרות קיבלו ממד מפלצתי. זה כבר מזמן לא קשור לתפיסות עולם, לאידיאולוגיה או לפוליטיקה. השאלה היא מה יעשה "קבינט הפיוס" בממשלה החדשה, מעבר לדיבורים מתייפייפים. הדבר הראשון שהוא צריך לעשות הוא להשליט חוקים חדשים ורגולציה מגבילה על רפש התעמולה.