כבר כמה שנים אני מנסה להבין את המבנה הנפשי והמוסרי של נוכלים ורמאים. פגשתי והתעמתי עם מספר לא מבוטל מהם בשלל תוכניות טלוויזיה. ברגע האמת מעטים לוקחים אחריות. הרוב מתכחשים, מתעלמים מהעוול שגרמו, מתלהמים ולעתים ממשיכים באותה התנהלות ממש עם תום המפגש.
למרות התגובות מהסוג האחרון, נדמה לי שברור לאותם מקרבנים שהתנהגותם נלוזה והיא באה על חשבונו של אדם אחר, אבל הרצון לצבור רווח כל כך חזק, עד שהוא גובר על הכל.
השבוע מונו 34 שרים בממשלה החדשה. מספר אסטרונומי וחסר תקדים. יש שנכנסו לתפקידים נדרשים וחיוניים במשרדים ותיקים, כשיש זיקה אמיתית בין כישוריהם לעמדה החדשה. אחרים קיבלו תיק קיקיוני שרחוק שנות אור מתחום המומחיות שלהם. היו ביניהם אלו שהפגינו שביעות רצון פומבית והפריחו לתקשורת ססמאות של עשייה לטובת הציבור והעם, אף על פי שברור לכולנו כמה מופרך הג'וב שזכו לו והנזק שהוא מביא עמו.
ממש כמו אותם נוכלים שפגשתי בעשייתי הטלוויזיונית, גם כאן יש עושק וגניבה מהכיס. הדבר משול למעשיו של רמאי שמביט לאדם מן היישוב בעיניים ומסובב אותו בעבור בצע כסף. מיליוני שקלים נלקחים מנזקקים לצורך האדרת האגו ושאפתנות גדולה. ייתכן שמדובר באקט גרוע יותר מזה של אותם רמאים שנתפסים בשידור.
ראשית, מדובר בסכומי עתק שהיו יכולים להגיע למי שבאמת זקוקים להם. שנית, משליח ציבור תמיד נצפה להרבה יותר מאשר מאדם מהיישוב. ובנוסף, ההחצנה ושביעות הרצון הפומבית חסרת המעצורים מבשרות שהבושה פסה סופית מן העולם.
בחלומי אני מדמיין טיפול תקשורתי זהה לנוכלים ולדמויות נטולות העכבות שמאכלסות את הממשלה ה־35. פעם פגשתי קומבינטור שהתהדר בפיוטיות מול המצלמות שהוא שם קצוץ עליי, על המוסר ועל קורבנותיו. ההבדל היחיד בינו לבין מה שמתרחש כעת בממשלה הוא שאותם עשרות שרים מקבלים גם רכב מהודר, אבטחה ופנסיה מרשימה.
כשהוא מחייך למצלמות ומציין בהקלה עד כמה כיף לו לא להיות שר, סיים השבוע שר האוצר היוצא משה כחלון את אחת הקדנציות המגוחכות בתולדות המשרד.
האיש שכשל בגדול בהורדת מחירי הדירות והותיר אותנו עם בור ענק, נשא ביומו האחרון בתפקיד דברים מבולבלים וחסרי השראה. אוי לה למדינה שאדם כל כך לא מתאים ואגרסיבי ישב על קופתה לאורך שנים. רק נזכיר את הבזבוז המחריד ששטף את ארצנו עם תוכניות כמו "מחיר למשתכן" ו"כחלון נטו", ופיזור מזומנים משווע שמטרתו האדרת שמו ומעשיו ברשתות, בשלטי חוצות ובתשדירים כאלה ואחרים על חשבון משלם המסים, איך לא.
לא אתפלא אם בקרוב נתבשר על תפקיד מהמם ומעורר קנאה שכחלון קיבל אצל אחד הטייקונים, כשבמקביל חברי הכוורת שלו יזכו גם הם לעמדות מפתח שיחברו אותם למאגרי השומן של ישראל. כעת לציבור נותר רק להתמודד עם מה שנשאר, כל הדרך ללשכת התעסוקה.
הקומיקאי והזמר אורי קומאי, הידוע גם כ"דודו פארוק", הוציא לאחרונה שיר שמפוצץ את הרשתות. היצירה עוסקת באופן מרומז וקומי, לכאורה, בגודל איבר המין של כוכב הנוער, הרקדן והזמר, סטפן לגר.
המוזיקה של קומאי, על גסויותיה ושובבותה, דווקא טובה בעיניי. אומנם לעתים הטקסטים שלו נשמעים בוטים, אבל למרות זאת יש במוזיקה הזאת משהו כיפי, נועז ושונה מהמתרחש בעולם המוזיקלי השבלוני שבארצנו.
הבעיה לטעמי בשיר החדש של קומאי, שנקרא פשוט "סטפן לגר", היא הטונים הצורמים שבוקעים ממנו. סטפן הנאה והמוכשר הוא בן להורים מטוגו. בעזרת כישרון ויכולת מרשימה שבר קירות של גזענות וחושך. ילדים ובני נוער, בלי קשר לצבע עורם ומוצאם, מעריצים אותו. השיר המדובר מתעלם מהיכולות הללו ומתייחס לדבר אחד: איבר המין הגדול, לדברי היוצר, של סטפן.
הגישה הזו מזכירה סטריאוטיפ שהיה מקובל בדרום ארצות הברית לפני מאות שנים, שעל פיו כהי העור הם בעלי איבר מין ענק. לאורך השיר קומאי מתייחס לגודלו הבלתי סביר של איבר המין של לגר, הכל בעקיפין ובסלנג. הוא פונה לסטפן ומבקש ממנו שוב ושוב שיראה לו במה מדובר.
האנלוגיה בין השיר לתפיסות מהעבר אולי מקרית ואולי היא נעשתה בתום לב, אבל השלכותיה עלולות להיות קשות. חשבו על ההקנטות שעלול צעיר בישראל שצבע עורו שונה משל קומאי לחטוף בגלל השיר הזה.