מסקרן אותי לדעת מה היו אומרים היום על אבא שזרק את בתו אל בריכה עמוקה והמתין כמה שניות, רק כי חבר טיפש אמר לו שתינוק בן שנתיים עוד זוכר איך להתנהל בתוך מים, הרי הוא למוד ניסיון מרחם אמו. מעניין אותי אם היה קורה היום המקרה ההוא, באחת מהשבתות של 1992, שבו אבא שלי הרים אותי בידיו הגדולות, הייתי אז רק בת שנתיים, ספר בקול מתמשך ודוחה את הקץ "א־ח־ת, ש־ת־י־י־ם ו־ש־ל־ו־ש" וזרק אותי אל המים. הייתי בבת עינו, הילדה הראשונה מנישואיו השניים. כשהניסיונות להרות לא צלחו, אף חזר בתשובה קיצונית ונשבע לשוכן מרומים שאם יעבר את אשתו, ישמור את השבת לנצח.
לא הייתה לו כוונה לפגוע בי, אני בטוחה, בטח שלא להטביע אותי או לגרום למותי, אבל כשעפתי בעל כורחי אל המים ולא עליתי מעלה חזרה, צרח “מרסל! הילדה! הילדה! היא לא שוחה!" וקפץ אל המים למשות אותי מהם. בשלב ההוא כבר לא הייתי כל כך בהכרה, בלעתי המון מים והתחלתי להכחיל. “הילדה הולכת לי! הרגתי את הילדה!", הוא צרח והרביץ לעצמו, המון אנשים התגודדו סביבנו, כך סיפרו לי אמי ודודותיי שבאו גם הן וצרחו אל השמיים. מציל צעיר אחד לחץ על בטני ועל חזי ולאט־לאט יצאו ממני כל המים ושבתי להכרה. מספרים שאפילו חייכתי, הושטתי ידיי לאבי ואמרתי “ארטיק". אני לא יודעת אם להאמין לזה או לחשוב שאבא מנסה להקליל לעצמו את זיכרון היום הכי מפחיד בחייו. מאידך, הגיוני שרגע אחרי שהרפה מלאך המוות את אחיזתו בי אבקש אוכל, אופייני.
לא פעם, במריבות שלו ושל אמי, הזכירה לו את זה והטיחה זאת בפניו. “חסר אחריות", אמרה לו, “כמעט הרגת את הילדה! את יודעת שהוא כמעט הרג אותך?", שאלה אותי עוד בקטנותי. אני זוכרת שהייתי צוחקת ומסתכלת עליו, הוא היה מחייך אליי חזרה והשלמנו עוד לפני שרבנו. אהבה גדולה שררה ביני לבין אבי, אהבת עולם.
לפני כמה שבועות, בעיצומה של הקורונה, נסעתי אליו. “אבא", קראתי אל חלונו, “קניתי לך שניצלונים בצורת דינוזאור!". הוא אוהב לחמם אותם ולאכול מול משחק הפריסל במחשב. כשיצא אל חלונו, חבוש כיפה לבנה ומעט מלוכלכת, הסתכל מטה וחייך אליי: “אבל למה נסעת את כל המרחק הזה? עוד נשארו לי מהפעם הקודמת!".
“היה מבצע", שיקרתי, “והנה, אני עם מסיכה וכפפות!".
“משעמם לי, אני לבד, משעמם לי", אמר פתאום ופרץ בבכי. “רק עוד קצת, אל תבכה", ביקשתי ממנו והתחלתי לרקוד עם אגני הגדול, זה תמיד מצחיק אותו. “מסכן בעלך, את משוגעת", אמר וצחקנו שנינו, נרגעתי והנחתי את שקית השניצלונים המשפחתית ליד דלתו. הקפדתי לשוחח איתו ועם אמי בכל יום, להקפיץ להם מצרכים (הם גרים בנפרד) ולדאוג לכל מחסורם. היא מצאה לעצמה תחביבים במהירות, תפרה, רקמה, אפתה, אבל הוא, תחביביו היחידים הם בית הכנסת וקריאה. בית התפילה הצפוף נלקח ממנו בנסיבות מובנות, אף אחד לא רצה מנת קורונה לעצמו, והקריאה - הסיפורים שאני שולחת לו, הטורים שלי שלהם הוא מצפה, ההלכות והמשניות שהוא לומד ו"ספר הזוהר" שאל דפיו הוא לוחש את כל בקשותיו - גם היא החלה להילקח ממנו אט־אט. אם לפני שבע שנים כתבתי לכם שראייתו דועכת, הרי שעכשיו עין אחת נעצמה לעד והעין השנייה החלה מדשדשת. “משעמם לי", בכה אל הטלפון בכל ערב, “משעמם לי כל כך", הקליט לי הודעה קולית בוואטסאפ, “אבל אני אהיה בסדר, אל תצאי מהבית, טוב?", המשיך.
כשהסתיים העוצר הנורא, החלטתי שאני לוקחת אותו לרופא עיניים פרטי, אולי זה יציל את קרני האור האחרונות שהוא רואה. ערכנו מגבית קטנה, אני ואחיותיי. ביקשתי ממנו להכין את כל החומר הרפואי וחיכיתי לו במכוניתי תחת ביתו. כשיצא אל החוץ הביט מעלה ולחש “שהחיינו וקיימנו והגיענו אל הזמן הזה, תגידי אמן!", צעק לכיווני. “אמן", עניתי. “יאללה כנס, אנחנו מאחרים". הבחנתי בבגדיו, חולצתו הייתה מוכתמת מעט וקרע קטן ניכר בנעליו, אבי איש נקי, תמיד היה, אני בטוחה שאין סיכוי שהצליח לראות את הכתמים האלו. החלטתי להחריש, לא להלבין את פניו.
בדרך לרופא לחצתי פליי על פלייליסט מוכן מראש, גבי ברלין במחרוזת שירי להקות צבאיות שר את “טנגו תורנות". פתחתי את החלונות, הגברתי את הווליום ושנינו יחד שרנו “תורנות בבסיס, בקבוקים של עסיס, וטרנזיסטור קטן, פה מגיש את הטנגו. ואל תתפלא, אם באור לא מלא, או־טו־טו המורל כבר עולה".
את ה"עולה" האחרון צעקנו שנינו בזמן שחניתי את הרכב בחניון. בכניסה למרפאה כיווץ את אישוניו ושאל: "אני לא רואה, יש פה מדרגה?". שילבתי את ידי בידו וליוויתי אותו. "אני לא עיוור, אל תחזיקי לי ככה את היד, אני רואה", התעקש. התמונה הבאה תישאר צרובה בזיכרוני עוד שנים ארוכות קדימה. "מר מוסרי", ביקש הרופא, "קח את המשקפיים האלו והקרא לי את המספרים שאתה רואה. "אני לא רואה", התנצל אבי.
"ואת אלו?", שאל הרופא.
"לא".
"ואת אלו?", הגדיל את המספרים. פה הצליח אבא לראות שלוש ספרות.
הרופא התיישב ולפני ששלח אותנו אל חדר הרנטגן, הקליט כמה דברים במחשב. הסתכלתי על אבא שלי, הוא ישב על כיסא חסר משענת, נשען קדימה, ידיו עטויות כפפות ועל סנטרו המסיכה, חולצתו המוכתמת נצמדה לגופו ופניו נפולות ועצובות. איך זה ייתכן? הוא צנחן! צניחתו הראשונה ב־1967 היא גם טיסתו הראשונה! הוא גיבור, את כל התורה יודע, את שירי ארץ ישראל על בוריים, עיניו הירוקות והגדולות בשילוב עם שפתו המפולפלת שבו את לבן של כל כך הרבה נשים. ועכשיו איש זקן ועצוב יושב אל מולי, איפה אתה, אבא? תתעורר! לא לך היא הזקנה, וגם אם כן, טרם הגיע תורך, אל תיעתר לנדנודיה.
אחרי יום גדוש בצילומים, בדיקות וחומרים שהוכנסו לו לעין, ישבנו שנינו באוטו. "נו, זריקות פעם בחודש, הרופא אמר שזה ישפר".
"תודה שבאת איתי, את נותנת לי ביטחון", אמר ושוב דמע. איזה לא פייריות העיניים, לראות לא, אבל לבכות כן?
"מרסל?", אמר האיש שחוץ משניצלוני דינוזאור לא מבקש כלום.
"כן, אבא?".
"תוכלי לבוא איתי לבדיקות? אני מפחד", ביקש.
"אתה לא צריך לשאול, בטח שאבוא", עניתי. "נלך עכשיו לאכול שווארמה?", הצעתי.
"כן", חייך.
בדרך לדוכן השווארמה עמדה חנות בגדי גברים. קנינו חולצות חדשות, לבנות לבית הכנסת וצבעוניות לימי החול ונעליים בלי אף קרע. אחר כך, כשאכלנו את השווארמה, שאלתי. "תגיד, אבא, באמת ניסית להרוג אותי שם בימית 2000?".
"לא! אמרו לי שאת בטח תדעי לשחות אז זרקתי אותך אל המים", תירץ.
"תישבע!", ביקשתי.
"נשבע!", ענה.
"במה?".
"נו", התעצבן, "במה שאני תמיד נשבע, בעיניים שלי, בסדר?".
הסתכלתי עליו והתפוצצנו מצחוק.
כשאבא שלי צוחק, עיניו הירוקות מחייכות, וכשעיניו מחייכות מחייך לי העולם. תשאיר אותן פקוחות, אבא, יש עוד כל כך הרבה לראות.