קשה לטעון שדברים לא נעשים בצורה יסודית בממשלת ישראל, משום שבכל מה שקשור למעמד השר דווקא נעשתה עבודת הזניה יסודית מאוד. האם פסחו על סעיף כלשהו בתהליך ריסוק התפקיד המכובד (לשעבר)? כבר שנים שיש העדפה ברורה של כמות על איכות, ושל נראות על מהות. כשיש 34 שרים, זה כבר לא כבוד גדול להיות שר, בטח שלא במשרדים הזויים כמו ההשכלה הגבוהה והמים.
פעם שר לא ראוי היה חריג ובולט לעין, היום יוצאי הדופן הם המתאימים למשרתם. על פני השטח, השרים מצד הכלה של כחול לבן נראים כנים, כמהים לשרת את הציבור ומתאימים לתפקידם, אבל לרובם ככולם אין ניסיון פרלמנטרי או מיניסטריאלי. לחלקם, לעומת זאת, יש ניסיון אינסטגרם לא מבוטל.
שר התיירות אסף זמיר, למשל, שמצטייר כבחור חיובי ואמביציוזי, כבר נכנס למיני־סערה סביב התמונה שהעלתה אשתו היפה, בפוזת צחוקים עם הדגל במשרד החדש. הקומיקאי תם אהרון מיד התלונן שאילו רגב או אמסלם היו מעלים תמונה כזו, כולם היו אומרים שזה ״שכונה״, אבל לאשכנזים מותר. זמיר התייצב להגנת אשתו בהצהרת אהבה מרגשת, והנה נוצר לו עוד שיח ציבורי טפל כשברקע מדמם לו בשקט ענף שזקוק לנס כדי שלישראל ייכנס בקרוב איזשהו תייר.
אז כן, צריך לתת לזמיר ימי חסד, אבל גם להזכיר שהתנחמדות והתייחצנות לא שוות הרבה אם אין מאחוריהן עבודה אמיתית. נמאס מהקידום האישי של נבחרי ציבור, רענן ושונה ככל שיהיה. השינוי האמיתי בעבודה מיניסטריאלית יגיע מעשייה, לא מאינסטגרפיקציה של התפקיד.
מצד החתן של הליכוד דווקא קיים המון ניסיון מיניסטריאלי מצטבר, אבל כבר אין שום ניסיון להתאים את האדם הנכון לתפקיד הנכון. נהפוך הוא - לבעלי הכישורים נותרו פירורי תפקידים, אם בכלל. הריקבון הערכי הוא שמניע את היצירתיות, וכישורים הפסיקו לגמרי להיות פקטור במלאכת המחשבת העסקנית הזאת.
למשרדים מומצאים כמו ״חיזוק וקידום קהילתי״ או ״המקשר בין הממשלה לכנסת״ לא רק שאין מהות - גם אין תקציב, וגם לא יהיה עד 2021. זה כמובן לא ימנע מהשרים המכובדים וסגניהם להתראיין מצאת החמה עד צאת הנשמה של המאזינים. האם בתקשורת יצליחו לכבוש את היצר ולא להעניק במה רחבה לשרים לכלום ושום דבר? או לפחות להביך אותם שוב ושוב לגבי מהות תפקידם, במקום לאפשר להם להתראיין לגבי דברים שאינם קשורים לעשייה וללהג את דעתם?
לצד חוסר ההתאמה לתפקיד, רוסק גם כל עניין האחריות המיניסטריאלית. זוכרים שפעם היה מונח כזה? מגיע ח״ח על המשימה שהושלמה: אנחנו אפילו כבר לא מצפים ששרים ייקחו אחריות על משרדם. הגדיל לעשות השבוע יעקב ליצמן, שיצא בצורה מכוערת נגד מנכ״ל משרד הבריאות היוצא משה בר סימן טוב - שהוא עצמו מינה. אם לא הספיקה התנהלותו ההזויה של ליצמן במהלך משבר הקורונה - החל מהתנגדות לסגור בתי כנסת שהוכחו כמוקד הדבקה, דרך התעלמות משיעור תחלואה מפחיד במגזר שהוא מייצג, וכלה בזלזול בהנחיות ובהידבקות במחלה בעצמו - עכשיו הוא בא בטענות לאלה שעשו את העבודה במקומו.
בחוכמה מרשימה שבדיעבד הוא טען שהוא ״כל הזמן חשב שיש פאניקה מוגזמת״ ונתניהו לא הקשיב לו. ובאמת - למה שיקשיב לו? ליצמן לא בדיוק משאיר מאחוריו ניחוח של מקצועיות, ויוצא מהמשרד המרוט כשהוא מוכתם בפרשיות מכוערות ובהמלצה לשני כתבי אישום. אולי מפריע לו שזכה לדירוג הגרוע ביותר מבין כל השרים שניהלו את משבר הקורונה, בעוד שבר סימן טוב החצוף זכה ללא מעט אהדה. אבל קשה להימנע מהמסקנה שהערכה מקצועית אינה פרמטר בהחלטה למנותו לשר השיכון. קשה גם להימנע מלתהות מי יהיה האידיוט שינהל עבורו את המשרד כדי לספוג אחר כך את ההאשמות.
איך ישוקם מעמד השר עם שרים שבאים לתפקידם כשקידום התחום שעליו הם מופקדים הוא הדבר האחרון באג׳נדה שלהם? הם מתבכיינים על תיאוריות דיפ־סטייט, וכשיש כישלון מיד מתחבאים מאחורי הדרג הפקידותי שאחראי על הכל מבחינתם. הם רוצים כוח, ויאחזו בכל תקציב ומיקרופון כשעבודה ומהות אינן מעניינם. הם רוצים כבוד, אבל רוקנו מתוכן את כל מה שיכול להביא אותו. 34 שרים ו־16 סגנים, לך תזכור את כל המשרדים המומצאים ומי עושה מה.
מועדונים אקסקלוסיביים כמו הקבינט, שיכלול לא פחות מ־20 חברים, כבר מזמן אינם אקסקלוסיביים. מרוב כבוד כבר אין כבוד. מרוב רצון לכוח כבר אין באמת השפעה. הם פשוט שכחו שכבוד מגיע מהישגים אמיתיים, לא מהתנערות מכישלונות וגם לא מהצלחות שלקחת עליהן קרדיט שמגיע לאחרים. אלה הם הקווים לדמותה של האחריות המיניסטריאלית המסואבת ב־2020.
לא בני, בנימין
הראיון של בני גנץ אצל אילנה דיין השבוע היה שונה בתכלית מהופעותיו המשומנות של נתניהו, שיודע למרוח כל שאלה עם שקר שרמנטי כלשהו. דווקא בשל כך גנץ יצר אמפתיה, וגם את ההבנה שמעוותת ככל שתהיה - יש ממשלה, וגם יש אופוזיציה. עברו חודשיים מאז פירוק כחול לבן, ואולי הגיע הזמן שגם ביש עתיד יניחו קצת לזעם על גנץ. העקיצות הארסיות מדברות אולי אל שיירי השמאל המבוצר בעיתון ״הארץ״, אבל פחות אל המרכז.
האכזבה מכך שגנץ ואשכנזי בחרו לחבור לליכוד ולנתניהו מוצדקת, אבל אמורה לשכוך עם הזמן, ולפנות מקום למהלכים חכמים יותר. משפטו של נתניהו יתחיל בקרוב, הקורונה נרמסה תחת גל החום ומחאת המכנסונים החדשה, והאופוזיציה המפולגת טומנת בחובה הזדמנויות. בנט נזרק בבוז מהממשלה רק הרגע, וכבר חבר לליברמן מתוך אינטרס משותף. איך אמרתם? חייבים להתקדם.
יש להניח שכחול לבן הרזה והטירונית תאכל לא מעט מרורים משועלי הליכוד ועסקני החרדים, ואם שותפיה לשעבר ימשיכו את הברוגז - זה רק יקרב אותה יותר לשותפיה החדשים. להיות אלטרנטיבה זה לא רק להתריס. עדיף לפעול נגד הציניות הרקובה בליכוד ולא נגד גנץ, ולשתף פעולה גם עם ליברמן ובנט, ובנושאים מסוימים גם עם המשותפת. ככה זה להיות מרכז.
כדי להילחם נגד ריקבון שלטוני צריך לאפשר לגנצייה לשתף פעולה, גם אם זה ייקח זמן. מתישהו, מן הסתם, היא תמאס בשטיקים ובטריקים שעוד יגיעו, ואפשר יהיה להעביר איתה מהלכים מסוימים. הכי נכון להתחיל ליזום תשתית לשינוי שיטת הממשל. אומנם חוק להגבלת קדנציות יהיה קשה כרגע להעביר, אבל אפילו חוק שיסדיר מיהו המנצח הברור בבחירות יהיה הישג, כדי להימנע מפלונטר נוסף בעתיד. אם לפיד חכם, הוא לא יתמקד רק בהתרסות אלא יחכה עם חוקים אמיתיים לרגע הנכון. יירד מבני ויחזור לתקוף את בנימין.