ההליך היה קצר. פרלמנט הבוקר של השבורים ברחוב טאגור מינה אותי כנציגו בקולקציית האפסים, והוחלט שאהיה ל"השר לענייני". רוב השבורים מתעוררים מוקדם מאוד, זה עניין של כדורת מאזנת ומתן שתן כמה פעמים בלילה. בכל זאת מדובר במשלמי מסים בעשורים השישי והשביעי לחייהם. קולקציית האפסים חפצה בהם, כי הם משלמים ה־ר־ב־ה מסים. מעניין שדווקא בלקבל משהו מהמדינ'ע, הם לא בספירה כלל; ובגילם הם מקבלים את הדין ומבסוטים שהם בכלל מתעוררים בבוקר, בלי כאבים.
אז כאשר הגעתי לקפה, הודיעו לי על הבחירה הייצוגית, ואחרי הכוס הראשונה של לימון סחוט במים עם קרח הסכמתי לקבל עליי את השליחות. הוחלט שאפרסם מיד הודעה לטיפשורת, שתופץ באמצעות הרשתות החברתיות. אצלנו לא מעסיקים מאכערים שמתחפשים לאסטרטגים כדי שיהיו לנו לפה, אנחנו יודעים לכתוב ולדבר באופן עצמוני. חשבונית על 70 אלף זוזים בחודש למאכער זה יפה כשמקבלים את זה, לא כשמשלמים על זה. אז מחזיק תיק החינוך אצלנו, שלומי, ביקש שאכתוב טקסט קצר, שלא יפגע באף אחד. הסכמתי מיד.
"מודה אני על המינוי לשר/סמרטוט. בכוונתי להותיר חותם כ"השר לענייני": חלאות, טינופות, גזלנים, שקרנים, רמאים, שרלטנים, עבריינים ואגו־מניאקים. אני מתחייב בזאת לפעול ללא לשכה, אוטו, מאכערים כיועצים. שכרי יהיה שקל יחיד בשנה, וישולם בכל 1 בינואר בכל שנה, בידי ניסים הזמיר הטורקי. הוא נבחר על ידי כמחזיק תיק האוצר, מאחר שלעולם אינו עצוב. אני מתחייב לשרת את הציבור. תודה לכם על המינוי".
נדרשתי לשתי דקות לניסוח ההודעה, ואז נוצר בלגן גדול. שלומי אמר שזה טקסט פוגעני, שעלול לפגוע באנשים ישרי דרך. "אל תעלה את זה לרשתות, אני צריך לדבר איתך על זה", הוא דרש.
פולו טען, ובצדק: "מה אתם רוצים מהקוף? זה שימפנזה, ואתם חושבים שאם תשימו עליו עניבה, זה יהיה חילי טרופר. לא, ממש לא, זה יהיה רק שימפנזה עם עניבה".
כדי למנוע השפעות זרות עתידיות, בדמות לבישת מדי ייצוג, עניבות ושאר תחפושות, דרשתי מיד היתר להמשיך ללבוש מכנסיים קצרים ולנעול כפכפייאת, או שאני מתפטר לאלתר. הפרלמנט הסכים מיד, בכפוף להצגת מסמכים רפואיים שלפיהם איני יכול אחרת.
רוברט ניסה להסתייג, אפילו הרים ראש ממשחק הטניס בסלולרי. "אתם לא רואים שהוא עושה זבל מהסחורה? לפחות תחייבו אותו ללבוש ג'ינס ולנעול סניקרס לישיבות, ושלא יניח רגליים יחפות על כיסא ממול. הבנאדם ברברי ברמות".
למזלי לא התחשבו בדעתו. תמיד הוא נגד, לא משנה על מה מדברים. בשבת הראיתי לו צילומים של חורשה בוואדי ערה שעולה באש, ומטוסי כיבוי שחגים מעל. אז הוא השיב לי: "איזה יופי, קוף. רק חבל לי שזה לא קורה אצלנו ברמת אביב. אני גר במגדל, מתאים לי קצת סצינות של פינוי מקומות גבוהות באמצעות מסוקים. תקשיב לי, חייבים אקשן, שלושה חודשים אני מושבת מעבודה בגלל הקורונה. חסר לי אדרנלין".
חגי, שהוא היועמ"ש שלנו, ממש נחרד מהכיוון בשיחה. "ממך אין לי ציפיות. אני יודע שמכל דבר אתה עושה בדיחה. אבל אני מתרשם שרוברט באמת מחפש אקשן כזה. הוא לא בריא, הוא חייב לפנות לאבחון". צחקנו, ושכחנו.
אבל עכשיו ציפו ממני לנהל ישיבה מסודרת. שאלתי מה הנושא הראשון שהפרלמנט רוצה לפתוח איתו. כולם צעקו: "המחירון של דני". כן, נושא כאוב, כשהבעלים של הקפה לא מתחשב באסון הכלכלי שנחת על הקליינטים. דני התפוצץ מצחוק ואמר: "אם אתם רוצים לדון על זה כאן, אני מחייב כל אחד ב־20 שקל. זה לא הייד־פארק פה ולא בית בושת. זה מקום מכובד שפועל הרבה שנים".
זיהיתי את מצוקתו לנוכח ההתקפה המשולבת, וכ"השר לענייני" הצעתי שכל טיפוס ישלם 50 שקל ליום - כולל הכל - והכסף ישולם לו בכל יום ראשון. שוב הוא צחק בקול.
"אתם נוכלים. מילא הקוף בא רק בבוקר, אבל השאר באים שלוש פעמים ביום. מה אני, משרד הרווחה? רק אריק לבד עושה כאן נזק של 150 שקל בשעה. הוא נותן ביס בכל מוצר, וזורק לפח. אני כבר לא מדבר על העלויות של חומרי הניקוי לכיסא שלו. כל רבע שעה הוא מתיז ספריי, ומבזבז חצי גליל של נייר סופג על הייבוש. הלו, אני לא בית תמחוי, זה עסק עם הוצאות".נ אז ניסים, כשר האוצר, אמר שהוא יחשוב על מספר הוגן, ויודיע בקרוב.
# # #
ניסיתי להסיט את הדיון לנושא רציני וכאוב, האלימות נגד נשים ומקרי הרצח בשבועות האחרונים. אף אחד מהנוכחים לא הבין מה גרם לצעיר בן 21 לרצוח את חברתו בת ה־22, ולנסות לרצוח את אמו. אני לא מתרגש מהשבלונה של "בן טובים, משפחה נורמטיבית". מיטב העבריינים בכתריאליבקה גדלו במשפחות נורמטיביות, ועוד לא שמעתי פינגווין שאומר שלקוחו הוא "בן רעים". אבל הייתה הסכמה מקיר לקיר שבית המשפט יגזור עונש מקל על הרוצח, בגין אי־שפיות זמנית או קבועה. לך תדע.
רוברט, שבעברו היה פינגווין, בהשכלתו תואר שני במשפטים בין עוד תארים, ואף שקל לכהן כשופט, אמר פתאום: "לא יודע מה קרה במקרה הזה ברמת גן. אבל בגדול, דברים לא קורים סתם, אין דבר כזה. זוכרים את המקרה שבו אישה נרצחה רק בגלל שסירבה לשתות קפה עם בעלה? כך לפחות פורסם. מה קרה שם? מה הוא ביקש? בסך הכל לשתות כוס קפה. למה לא? אני לא מצליח להבין".
ואז כולם קפצו עליו, ואני איבדתי שליטה על האירוע. יתרה מזאת, אורחים בקפה התחילו להתלונן שאנחנו עושים רעש חזק מדי. אבל נרשמה התעלמות מצד חברי הפרלמנט, שצרחו על רוברט: "תגיד, אתה נורמלי? לא בא לה קפה, אז על זה להרוג אותה? שיכין לעצמו לבד, או שיירד לפיצוצייה ויקנה קפה. מה נסגר איתך?".
והוא, כרגיל, לא הרים את הראש מהטלפון ואמר: "איזו פיצוצייה, רבותיי? היא נרצחה בזמן הסגר".
אז היה צחוק גדול, וסוכם שטוב עשה הגאון כשוויתר על רעיון השיפוט.
את הנושא הבא אני יזמתי. "רבותיי, מאחר והמדינה במצב כלכלי אנוש - נכון לעכשיו אנחנו בגירעון של 150 מיליארד שקל - אני מעלה רעיון להחזיר קצת גוזלים הביתה, לקופה. חובה לבטל לאלתר את תקנת המס שלפיה ספורטאים זרים משלמים כאן 25% מס מרבי על הכנסתם, ואם הם משתכרים 108 אלף דולר בשנה, הם פטורים מתשלום מס. זה שווה לאוצר בערך 50 מיליון שקל בשנה. מה־אתם־לגיד?".
כולם צעקו ביחד, אבל רק את שאגתו של פולו שמעו ברור: "לך על זה. לך דבר עם ישראל כ"ץ. מה זה זה? כל טומטום שמגיע מחו"ל כי אין לו עבודה כספורטאי בשומקום, צריך לקבל כאן פרס? שלא יבואו. שילכו לאלף עזאזל, שיהיו כפרה על הרצועה בברך של גולסה". התחייבתי להביא את הנושא החשוב, שמפלה לרעה דווקא את הכחול לבן שגדל כאן, בפני הראיסים של האוצר.
# # #
פתאום, ללא התרעה מוקדמת, שמענו ויכוח בין בני זוג צעירים בפינת הקפה. התברר שהיא קעקעה את שמו על ירכה, אבל הוא לא רוצה לקעקע את שמה על גופו, כי יש לו פחד ממחטים. מיד תפסתי את הצד שלו, מתוך אמפתיה לפחדיו. היא ראתה שאני מקשיב, ושאלה לדעתי.
"תראי, הוא פוחד מדקירות, אני ממש מבין אותו", אמרתי לה. "מה זה משנה לך? הרי לך אני רואה שיש הרבה קעקועים, והוא אין עליו כלום. תני לו אוויר, דחילק. למה לריב?".
אבל היא לא נראית כמו אחת שעשו אותה ממים מוגזים באחריות חברי, השר זאב אלקין. "הוא הבטיח לי", היא אמרה, "וזה לא כואב, אני יודעת. ימרחו עליו אמלה, שזה מאלחש. אתה יודע מה? אם זו הבעיה, אני מביאה רופא שירדים לו את היד או הרגל. יש לו מזל שלא ביקשתי שיעשה קעקוע בצלעות, שזה ממש כואב".
וואו, בשבילה רמזור אדום זו המלצה בלתי מחייבת, והיא בחיים לא תיקח שבויים. הבטתי בו, הוא נראה טרוד מהסצינה וגלש בסלולרי. "תגיד לי רגע, הרדמה זה בסדר איתך?", שאלתי אותו, "או שיש לך עוד חששות? כי הג'מעה פה מינתה אותי הבוקר ל'השר לענייני', אני פותר לך את זה צ'יק־צ'ק. אבל תדבר".
הוא קם, מתח את איבריו וחייך. "אני לא אוהב קעקועים. לא מתאים לי שאיזה מסטול שדפוק על גאנג'ה מהטיול האחרון להודו יתחיל לצייר עליי עם מחט ודיו. זה לא היגייני, אין לי מושג מתי הוא ניקה את הציוד; אין לי מושג אם הוא החליף סדין על המיטה בשנה האחרונה; כשאני רואה ראסטות, אני נבהל. לא מבין מה היא רוצה ממני, דבר איתה, קוף, סדר לי ת'פינה הזו". אריק אמר מיד שהוא צודק בטיעונים, ובת זוגו אשמה.
המצב העדין חייב התערבות מהירה. "תקשיבי לי, יקירתי, בואי נהיה הגיוניים", ביקשתי, "נגיד תיפרדו מתישהו. את נראית לי שאטרה. את מורידה את השם שלו בלייזר בתוך שעה, ושוכחת שהוא לקח לך זמן מהחיים. אבל הוא, מה יהיה איתו? איך הוא יוריד? הוא הרי פוחד. אי לכך ובהתאם לזאת, אני ממליץ לו שלא להתקעקע. שיהיה לכם יומטוף, שמרו על נתק".
רק סיימתי את נאום התוכחה והגיע טלפון מכיפוש. סיפרתי לה שאני כבר "השר לענייני", ואף קיבלתי החלטות חשובות, כמו העזרה לזוג הצעיר. "מאמי, אולי גם אתה תעשה קעקוע? מה אתה אומר? זה מתאים לך, על היד או הרגל", היא הציעה.
חשבתי שהיא כבר מכירה אותי אחרי שמונה שנים. אני לבדיקת דם הולך עם אסיוול 5 מ"ג, ושואל את הקשישה שלוקחת דמים אם במשפחה שלה יש פרקינסון. אז להתנדב למיליון דקירות?
"לא מתאים, כיפוש, זה לא זמן", עניתי לה. אבל היא הרי מולטי־טסקינג, אז על מסך הטלפון הופיעו כל מיני ציורים שהיא אוהבת.
"את מאבדת את זה, כיפוש. נראה לך אני מתאים לארבעה צבעים? זה ייקח שעות".
אבל היא לא ויתרה. "זה כלום, אני נשבעת לך. כמו שאני מכירה אותך, אתה נרדם תוך כדי, ולא מרגיש כלום".
כן, בטח. עם שקית של מורפיום לווריד, אני נרדם ועף גבוה. אבל סאחי? אין מצב. "בסדר, כפרע, אני אחשוב על זה", הבטחתי, "אני אהיה חיובי בחשיבה, אני נשבע לך".
בראש כבר ידעתי שזה לא יקרה, ואני אשחק על זמן כמה שנים. נגיד כשהילדות יתחתנו, או שהילד יחגוג בר מצווה, אז נחזור לדון בזה.
# # #
הג'מעה של הפרלמנט התחילה להתפזר, ונקבעה ישיבה נוספת לאחר הצהריים, אבל בהיעדרותי. התפניתי לבדוק מה קורה בטהרן־זה־כאן, שפתחה סניף בבית הספר "אלון" ברעננה. על התלמידות נאסר להגיע ללימודים במכנסיים קצרים. הטמפרטורה היא 39 מעלות בצל, ומישהו ב"בראס" של הבצפר הזה, לקה במכת חום שגרמה לו להיות דביל. ההסברים המטופשים שלפיהם רגליים חשופות של נערות ידליקו את הנערים ויגרמו להם לחוסר שקט, הם שיא חדש בטמטום. כאילו שבחורף אם נערה תגיע בסקיני ג'ינס, הכל סבבה, ואין מערכת הורמונלית לנערים - היא נדלקת אצלם רק בקיץ.
אז יש לי פתרון שירצה את כל המעורבים, אני הרי "השר לענייני": תחדשו את הלימודים בזום. ואז יהיה לכולם סבבה. הנערים יהיו בלי חולצות, והנערות ילבשו מה שבא להן. לא מקובל? אוקיי. יש לי עוד אחד. הבנות והבנים יופיעו ללימודים בגלביות, שיטשטשו את קווי המתאר בגופם. זה חשוב גם לבנים, כדי להגן עליהם מחשודים בפדופיליה, כמו המחנך שאחראי על שיגור משלחות הנוער לפולין. כי יאנוש קורצ'ק שלנו הגיע למקום המפגש עם הקטין, אחרי שהציע לו לקלח אותו. אם הקטין היה לבוש בגלבייה, עבאיה ועאקל, זה לא היה קורה.
מדינה קרקס. המורים דואגים למערכת ההורמונלית של התלמידים והתלמידות, אבל טרם נמצא פתרון לסטיות של הדרג המחנך.
הילדה בת ה־7 מפתח תקווה, זה בכלל מפגע חינוכי. באיזו זכות מצווה מורה על ילדה בגיל הזה לפשוט את שמלתה, ולשבת בכיתה בתחתונים וחולצה? אם אני אביה, אני לא מתלונן במשטרה, אני עושה רמונט בבצפר, עם פטיש חמישה ק"ג. למורה כבר יש פינגווין שמאשים את הילדה, למנהלת יש את הסתדרות המורים מאחוריה, ולילדה יש אמא שהיא עולה חדשה, ומתקשה להתמודד עם המערכת. כ"השר לענייני", הייתי מגייס את ועד ההורים בבצפר ואת ארגון ההורים הארצי לשלוח נציגות קטנה של הורים לסטאלג החינוכי בפתח תקווה, נגיד 400 הורים ליום הראשון, עד שהמנהלת והמורה לא יוצאות לחופשה (בתשלום כמובן, לא יפה לפגוע בפרנסה) והצבה מחדש בספטמבר, אנחנו לא עוזבים.
הא, עוד דבר קטן. משרד החינוך יישא בכל ההוצאות הכרוכות בשיקום הנפשי של הילדה הזו. אמירה של פינגווין שלפיה "כלום לא קרה. הילדה עושה מהומה על לא מאומה", מקבילה בעיניי לנפיחה. עוד לא פגשתי פינגווין שלא מסתמך על "אמת לשעתה, לדקתה, לשנייתה".
# # #
אתמול היה אמור להתקיים דיון בוועדת ההיתרים בבקשתו של רה"מ בנימין נתניהו, לקבל סכום פעוט של שני מיליון דולר, למימון הוצאות המשפט שלו. סכום צנוע, אין ספק. השאלה שעולה במוחי, כ"השר לענייני", מתבססת על התשואה למיליארדר ספנסר פרטרידג' על התרומה הקטנה הזו. סתם בא בנאדם ונותן למנהיג יהודי שני מיליון דולר? מילא הוא קנה לו חליפות במתנה, בסדר, הוא רוצה לראות את ראש הממשלה שלנו לבוש יפה. אגב, אני אודה לספנסר הפטרון הנדיב, אם יממן לי את הסמרטוטים השחורים שאני קונה בביג־מן. בכל זאת 100 שקל לחולצה, ובקיץ אני נדרש להחליף שלוש ביום, לפחות. ואם הוא יוסיף גם דגמ"ח קצרים, אני אהיה אסיר תודה. את כל הגרדרובה לקיץ הוא מסיים ב־2,000 שקל.
אבל מה התמורה שספנסר מקבל מביבי שלנו? זו לא שאלה שנדרשת עליה תשובה? אנחנו באמת צריכים פה עוד תיק חקירה על שוחד, מרמה והפרת אמונים? תיק חקירה, שלדבריו של נתניהו עלול לעלות לציבור 250 מיליון שקל? זה באמת זמן לזה?
אני מעריך בזהירות שממש לא. ראש ממשלה אינו נתמך סעד, ואם לא רכש פוליסת סיכון מקצועי בחברת ביטוח, אז נורא חבל - אבל חייבים לאסור תרומות ממיליארדרים. חשוב גם להציג בפני ועדת ההיתרים את החזר ההלוואה הקודמת מהבנדוד נתן מיליקובסקי בסך 300 אלף דולר, שניתנה בפתיחת ההליכים הפליליים.
כ"השר לענייני", אני מאוד חרד לאיתנותו הפיננסית של ראש הממשלה. איני רוצה שיגיע לחדלות פירעון, מציאות שעלולה להטיל דופי בניהול המדינה על ידיו. וחשוב לזכור שאם רה"מ יורשע, ויעבור לגור באופן זמני באגף 10 במעשיהו, הוא יתקשה לעמוד בהחזר ההלוואות לנושים. ואז תהיינה תביעות, ויהיה סלט. לא טוב, באמת לא טוב.
ביום ראשון לא אקבל קהל. אלך ליוסי לבריכה כדי להיות נינוח, לקראת פתיחת המשפט במחוזי בירושלים בצהריים. ככה זה כשאתה "השר לענייני", יש לך יום יום חג.
בהצלחה, ביבי. תן להם בראש.