לפני כעשר שנים הועבר בסין תיקון לחוק, שחייב אזרחים לבקר את הוריהם המבוגרים בתכיפות סבירה, אחרת יעמדו בפני תביעה משפטית. ביפן, הארץ עם תוחלת החיים הגבוהה בעולם, אחד מכל ארבעה קשישים מת לבדו בביתו ללא קרובים או חברים. בתרבות היפנית לא נהוג לשכן את הקשישים במוסדות ייעודיים, כי זה נתפס כנטישה. אבל מצד שני, הילדים לא יכולים להקדיש את הזמן הראוי לסייע להוריהם, מאחר שרובם נמצאים במצוקה קיומית.
עשרת הדיברות שהוריד משה מהר סיני הן רשימה של ציוויים דתיים ומוסריים, וביניהם הדיבר החמישי: "כבד את אביך ואת אימך למען יאריכון ימיך". אם ראה הקב"ה לנכון לעגן את הדיבר הזה בחוקיו, מן הסתם אין זה מובן מאליו שכך ינהגו בני אנוש, והאדם צריך שיורידו עליו פקודה מלמעלה, אם גם זו הומתקה בהבטחה לאריכות ימים.
תקופת הסגר בזמן קורונה הדגישה בעוצמה רבה את בעיית הבדידות שעל חומרתה לא רבים נותנים את הדעת. בדידות היא נחלתם של קשישים רבים באחרית ימיהם. אצל חלקם, באופן בלתי מודע, מוחמרות התלונות והמצוקות, מצב שמביא לתקשורת תכופה יותר מצד משפחתם.
כאשר הקשיש מרגיש טוב ואין לו תלונות, ממעטים להתקשר אליו כדי לדרוש בשלומו. ככל שמתרבות תלונותיו ומצוקותיו, ירבו להתקשר אליו על מנת להתעדכן במצבו ולבדוק אם נטל את כל תרופותיו. למעשה, במקרים אלה כל התקשורת בין הקשיש למשפחתו היא על רקע תלונותיו ומצבו.
בדידות עלולה להחמיר בעקבות שינוי במצב הכלכלי, הבריאותי או החברתי, כפי שקרה עכשיו כאשר נכפה הסגר על האוכלוסייה. קשרים וירטואליים דרך הטלפון או בשיחת זום אינם יכולים להוות תחליף לקרבה גופנית, מגע וחיבוק, אשר להם כמהים הקשישים, אבל הם טובים מלא כלום.
תוצאת הבדידות, בהרבה מקרים היא דיכאון, ודיכאון הוא גורם סיכון גדול אולי יותר מכל מחלות הרקע של הקשישים. הדיכאון עלול להחמיר כל מחלה פיזית קיימת, וכשלעצמו יכול להתבטא בתסמינים גופניים רבים ושונים כמו כאב ראש, כאבי בטן, כאבי גב, הפרעות בשינה, חוסר תיאבון, ירידה במשקל ועוד.
אז אל תשכחו את ההורים המבוגרים, את הסבתא ואת הסבא. "תטרידו" אותם בשיחות טלפון, בשיחות ווטסאפ, בשיחות מהנכדים ובביקורים במסגרת המותר.