שבועות הוא חג מתן תורה. יש בו מתן, יש בו תורה. הם קשורים זה בזה, המתן והתורה, אבל הקשר ניתן להתרה. יש יהודים המפקפקים במתן, ועודם לומדים את התורה. יש המאמינים במתן, אך מזניחים את לימוד התורה.

מי אלה ומי אלה? אפשר לפתוח בזה: נוצרים באמריקה מעיינים בתנ"ך הרבה יותר מיהודים בישראל. גם יותר מיהודים באמריקה. כשליש מהאמריקאים קוראים בכתבי הקודש, שלנו ושלהם, פעם בשבוע. מקרב המורמונים מדובר בשיעור גבוה מאוד. כמעט שמונה מכל עשרה. למורמונים יש התנ"ך שלנו, הברית החדשה הנוצרית, וגם ספר מורמון - שכתב, על פי המסורת, נביא המורמונים ג'וזף סמית. מקרב האוונגליסטים, בערך שניים מכל שלושה קוראים בתנ"ך ובברית החדשה. בקרב הקתולים השיעור נמוך: כרבע. והשיעור הנמוך ביותר הוא זה של היהודים באמריקה: פחות מאחד מחמישה. היהודים בישראל קוראים קצת יותר, אבל לא הרבה יותר.

צריך להגדיר קריאה בכתבי הקודש. ישנה קריאה שבועית בבית הכנסת. מי שהולך לבית הכנסת בשבת בבוקר נחשף אליה, גם אם רוב הזמן הוא עסוק בשיחה עם שכנו לספסל. ישנה גם קריאה במסגרת שיעור, או חוג, או מעקב אחר הפרק היומי של 929. אבל צריך לומר, אולי בצער: מי שלומד הוא גם מי שהולך. כלומר, יש מעט מאוד יהודים בישראל שאינם מבאי בית הכנסת הקוראים בכתבי הקודש, או לומדים מהם, פעם בשבוע.

שיעור ניכר מאוד מיהודי ישראל סבור שחשוב ללמוד "תנ"ך, תלמוד ומקורות יהודיים אחרים". אבל שיעור קטן מהם מביא את החשיבות הזאת לביטוי מעשי בחיי היומיום שלהם. הנה המצב לאשורו: שיעור החילונים המעידים על עצמם שהם לומדים פעם בשבוע תנ"ך, או משנה, או תלמוד, או "זוהר", או מסילת ישרים, או מורה נבוכים, או מה שזה לא יהיה, הוא אחוז אחד. חוזר: אחוז אחד. ואם תרצו: אחד ממאה. רוב גדול של חרדים, ורוב די גדול של דתיים, קוראים או לומדים פעם בשבוע.

מכאן נובע פער בלתי נמנע של ידע. פער עמוק של היכרות עם ההיסטוריה היהודית, עם המסורת היהודית, עם קורפוס הטקסטים היהודי. ישראל היא חממה מצוינת של פרקטיקה יהודית. רוב תושביה - רוב גדול מאוד (82%) - יישבו הערב סביב שולחן החג ויאכלו מאכלי חלב. ברוב החגים, החוגגים הישראלים מבשלים ואוכלים את מאכלי החג. אבל רק מיעוט, כרבע מהיהודים, ילכו לממש את החג בלימוד תורה. מיעוט שרובו חרדי ודתי.

בעשורים האחרונים אומנם רבו מאוד בישראל תיקוני ליל שבועות אופנתיים (שהשנה עברו לזום, חלקם הערב, חלקם כבר אתמול בערב), המיועדים לכלל האוכלוסייה. אבל האמת ביחס לתיקוני ליל שבועות פשוטה: גם הקהל שלהם, בחלקו הגדול, דתי. ובכל מקרה, מדובר על קהל לא גדול. חמישה מכל מאה יהודים משתתפים בתיקון ליל שבועות שאיננו בבית כנסת.
# # #
ייתכן שהתנ"ך קצת משעמם את הישראלים, או מרתיע אותם, מחשש להדתה. עבור לא מעט ישראלים בקוטב החילוני לימוד התורה נקשר לכפייה דתית, שהם נרתעים ממנה. ומלבד זאת, ייתכן בהחלט שקשה יותר ללמוד באדיקות וברציפות את מה שאין לו ערך ממשי בקידום הקריירה, ואין לו אפליקציה ברורה בחיי המעשה, ולעתים נראה כטקסט שאין לו קשר לעולם המודרני (הקריירה חשובה יותר לחילונים מאשר לדתיים, בממוצע כמובן).

ועוד, הלימוד בוודאי קשה יותר לאותו שליש מיהודי ישראל שאינם סבורים שהתורה היא דבר האלוהים. ומזה אפשר ללמוד ששני שלישים מהיהודים דווקא כן סבורים שהתורה היא דבר האל. ובעניין זה ניכר פער ממשי בין היהודים בשתי הקהילות הגדולות בעולם - ישראל וארה"ב. שיעור יהודי ארה"ב הסבורים שהתורה מבטאת את דבר האל הוא כמחצית משיעור יהודי ישראל הסבורים כך.

ומצד שני, במבחני ידע, גם היהודים באמריקה יודעים דבר או שניים על התנ"ך. אף על פי שהם קוראים בו מעט, הם יודעים עליו יותר מרוב האמריקאים האחרים. אולי משום שליהודים יש בממוצע השכלה נרחבת. אולי משום שרף הידע הנדרש הוצב במקום נמוך. כ־90% מהיהודים ידעו שמשה הוציא את בני ישראל ממצרים. כמעט 80% מהם ידעו שדוד הרג את גוליית באבן. שני שלישים מהם ידעו מה עשתה אסתר המלכה. למעשה, שאלת אסתר היא זו שסייעה להם להצטיין ביחס לקבוצות אחרות, כי רוב גדול של האמריקאים שאינם יהודים לא מכירים את אסתר.

בישראל מתוודעים למרדכי ואסתר כבר בגיל הגן, ומוסיפים להכירם בבתי הספר. את סיפור דוד וגוליית אפשר ללמוד בהופעה של שירי להקת כוורת. את התנ"ך קוראים בשפת המקור. וגם נותנים כשי בשפת המקור. כמעט אין בית יהודי בישראל שאין בו ספר תנ"ך. אפשר להניח שרבים הישראלים שפשוט קיבלו אותו בטקס סיום כזה או אחר, בבית הספר או בצבא. קיבלו - ושמרו. אבל לפתוח? זה כבר עניין אחר.

אחד הגרפים שצירפנו מלמד על הפער בין בעלות על הספר לבין שימוש בספר. הבעלות על הספר כמעט זהה בכל הקבוצות, השימוש בספר נגזר, במידה רבה, מסולם המסורת. בממוצע, מי ששומר יותר מסורת, פותח את התנ"ך יותר. והנה, כבר אפשר להעלות שאלה פילוסופית על משמעותה של "בעלות". האם בעליו של התנ"ך הוא מי שמחזיק בספר? האם בעליו הוא מי שמחשיב אותו לספר שלו, או שמא בעליו הוא רק מי שקורא בו? תוכלו להתווכח על זה על פרוסה של עוגת גבינה.

סטיית תקן

1. לא תמיד קל לשפוט מה חושב הציבור הישראלי - בעיקר היהודי - על תוכנית הסיפוח בשטחים. לא קל, קודם כל משום שלא ברור מה יש בתוכנית. האם תסופח הבקעה, האם יסופחו יישובים, ואילו יישובים, קרובים, רחוקים, גדולים, קטנים, גושים, מבודדים. בלי מידע קשה לגבש עמדה נחרצת. בסקר מינואר, כשליש אמרו שאינם יודעים. בסקר מהחודש שעבר, כרבע אמרו שאינם יודעים. בינואר, בסקר אחד, כשליש תמכו בסיפוח. בסקר אחר, יותר ממחצית. גם בחודש שעבר תמכו בסיפוח יותר ממחצית היהודים. במקרים רבים, המפתח הוא בשאלה. נוסח השאלה קובע את התשובה. אבל מבט על כלל הסקרים לא מותיר מקום רב לספק. כנראה שיש רוב לסיפוח. בוודאי לסיפוח חלקי, מוגבל. בוודאי ובוודאי לסיפוח מתואם ומוסכם עם הממשל האמריקאי.

2. ובאותו הקשר, בדקתי השבוע באתר התנועה "מפקדים למען ביטחון ישראל" אם המפקדים טרחו לתקן את הרושם המוטעה שהותיר הסקר שלהם, כאילו היהודים בישראל מתנגדים לסיפוח. קלמן ליבסקינד כתב כאן על הסקר הזה בשבוע שעבר. לטעמי, הוא היה עדין מדי בביקורתו על התנועה. לטעמי, מה שכתב מחייב את התנועה לתיקון, וגם להתנצלות. באתר לא מצאתי תיקון כזה. אולי לא חיפשתי טוב. אולי יתקנו בשבוע הבא.

3. אז מה שיעור התמותה מקורונה בקרב נדבקים? המרכז האמריקאי למניעת מחלות הציע השבוע אפשרות מעודדת: 0.26%. זה בערך כפול משיעור התמותה משפעת עונתית, אבל נמוך הרבה יותר מאפשרויות מפחידות שהועלו בחודשים האחרונים.

4. ניתוח מעניין הציע השבוע את האפשרות שג'ו ביידן יהיה הנשיא הליברלי ביותר בתולדות אמריקה. כמובן, אם ייבחר. הניתוח, בקצרה, הולך בערך כך: ביידן תמיד מיקם את עצמו במרכז המפה הדמוקרטית. המפה הדמוקרטית זזה שמאלה. ביידן זז איתה. עד כדי כך, שייתכן שימצא את עצמו משמאל לכל קודמיו בבית הלבן. בסקרים, אגב (ובניגוד למה שכתבו כמה פרשנים חשובים בישראל בשבוע שעבר), ביידן עודו מוביל, ובפער ממשי. 5% בממוצע ארצי. וכן בכל מדינות המפתח מלבד קרוליינה הצפונית.

השבוע עשינו שימוש בנתונים של המכון למדיניות העם היהודי, פיו, סקרי גוטמן־אביחי, גאלופ, וואלה, המכון לדמוקרטיה, ערוץ 13, מעריב, פייב־ת'ירתי־אייט, ריל קליר פוליטיקס.