רגע אחרי שנחתה על שולחנו של שופט בית המשפט העליון מני מזוז העתירה הדורשת לפנות פולשים בדואים, שהקימו מאות מבנים בלתי חוקיים על קרקע פרטית של יהודים בנגב, כינס מזוז את צוותו.
"תראו", אמר למתמחה ולעוזר המשפטי, "אני יודע שעוד לא קראתם את העתירה, גם אני לא הספקתי עדיין, אבל אף אחד מאיתנו לא צריך את הפרטים כדי לדעת שהעתירה הזו דינה להידחות. אף אחד מאיתנו לא מעלה בדמיונו תמונות של פקחים או של שוטרים שהורסים מבנים שאנשים גרים בהם, גם אם מדובר במבנים לא חוקיים וגם אם מדובר בשטח פרטי של מישהו שהם השתלטו עליו. זה לא אנושי. זה לא הגיוני. זה לא בא בחשבון".
"אבל כבודו", העיר העוזר המשפטי, "זה בדיוק מה שבית המשפט הזה עשה במגרון, בעמונה ובנתיב האבות". "לא רק זה", הוסיף המתמחה, "הרי כבר בתחילת הדיון יעמדו כאן עורכי הדין של אותם בעלי קרקע יהודים, ויצטטו את מה שאתה ועמיתיך פסקתם בעבר, על רקע פינוי יישובים יהודים ביהודה ושומרון. הם יזכירו את האמירה שלפיה 'האינטרס הציבורי באכיפת החוק צריך לבוא לידי ביטוי, וכך גם שלטון החוק וכיבוד החוק'. הם ידברו על הפסיקה שקובעת שבמקרים כאלה 'הקו המנחה הוא חובתה של המדינה לאכוף את חוקי התכנון והבנייה'. הם ידקלמו שוב את המשפט שלפיו 'לא ניתן עוד להשלים עם הפרת החוק המתמשכת', וגם את ההוא שמדבר על זה ש'יש לזכור כי הפגיעה בשלטון החוק הולכת וגדלה עם חלוף הזמן שבו אי־החוקיות נותרת על כנה'. יישובים שלמים הרסתם באמצעות הטקסטים האלה".
"יפה אמרתם", השיב להם השופט מזוז, "אין לי שום כוונה להתעלם מהמהמורות האלה, וזו בדיוק המשימה שלנו. למצוא את הדרך להסביר, בלשון גבוהה, ובטקסט מנומק היטב, למה זה לא אותו הדבר. קדימה, לכו לעבוד".
אני לא באמת יודע ששיחה כזו התנהלה, אני כן יודע שאם היא לא התנהלה בין השופט לאנשי צוותו - ומזוז הוא רק דוגמה כאן – היא התנהלה אין ספור פעמים בתוך ראשו של השופט, בינו לבין עצמו.
אפשר ללמוד את זה מקריאת שורה ארוכה של פסקי דין ופרוטוקולים של שופטי העליון. אפשר להבין את זה ממעקב אחר אוסף ההתפתלויות התלמודיות שבאמצעותן הם מצליחים לשכנע את עצמם בכל פעם מחדש שמגרון איננה כמו אלזרנוג, ובית של בדואי איננו כמו בית של מתנחל יהודי, והצורך לשמור על החוק ביהודה ושומרון איננו כמו הצורך לשמור עליו בנגב.
נכון שראינו כבר את העליון פוסק בהתאם לעמדותיהם הפוליטיות של שופטיו בתחומים שונים ומגוונים, אבל נדמה שאין כמו תחום אכיפת החוק על בנייה בלתי חוקית כדי להראות עד כמה פוליטי בית המשפט ועד כמה פסיקותיו בסוגיות הללו אינן אלא בדיחה אחת גדולה.
רק תנו תאריך
סיפרתי כאן בעבר את סיפורם של אשר אורנשטיין ושל אריה ואברהם גולובנצ'יץ', שיחד עם אחרים רכשו לפני 49 שנה שטח של כ־2,000 דונם בנגב. רכשו ממש. לא כמו פלסטינים, שמגישים עתירות נגד יישובים יהודיים ביהודה ושומרון, ואין להם מסמכים, ואין להם הוכחות, ואין להם קושאן, וצריך לנהל ויכוח עד כמה באמת השטח הזה קשור אליהם.
האדמה של אורנשטיין וגולובנצ'יץ' רשומה על שמם בטאבו. אין על כך ויכוח. אין בדואי אחד שטוען אחרת. כך או כך, באמצע שנות ה־90 התיישב באזורם שבט בדואי, ובשנת 2003 החליטה הממשלה להקים עבורו את ביר הדאג', יישוב חוקי למהדרין. עשרות מיליוני שקלים השקיעה עד היום המדינה בפיתוח תשתיות ומגרשים ביישוב החדש הזה, מה שלא הפריע לבדואים לפלוש במקביל לעוד ועוד אדמות באזור, בהן אלה של אורנשטיין וגולובנצ'יץ', ולבנות עליהן מאות מבנים בלתי חוקיים.
לפני שמונה שנים פנו בעלי הקרקע לרשויות וביקשו שאלה יאכפו את החוק. אל תדאגו, השיבה להם היחידה הארצית לפיקוח על הבנייה, אנחנו מבצעים במקום "אכיפה נחושה ואינטנסיבית". זה היה קשקוש. שום אכיפה אמיתית לא נעשתה שם מעולם, מה שאילץ את בעלי הקרקע לעתור לבית המשפט ולבקש עזרה.
בקשה קטנה הייתה להם - שבית המשפט יציב למדינה מועד שעד אליו היא תהיה מחויבת לאכוף את החוק על העבריינים. בעוד שנה, בעוד שלוש שנים, בעוד חמש שנים, בעוד שמונה שנים. אנחנו נמתין, הבטיחו בעלי הקרקע, רק תנו תאריך. אל דאגה, הרגיעה אותם המדינה בתגובה, אנשינו המצוינים עומדים לפני סיום פיתוח היישוב החדש של הבדואים, בסמוך לקרקע שלכם. כשהיישוב הזה יעמוד על רגליו, הוא יהיה כל כך אטרקטיבי, שהבדואים יעזבו את השטח שלכם מרצונם החופשי וירוצו אליו.
מתי זה יקרה, תהו בעלי הקרקע. "לא ניתן להצביע, לעת הזו, על מועד סופי", כתבה השופטת שרה דברת בפסק הדין שדחה את העתירה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. אורנשטיין וגולובנצ'יץ', שראו את בית המשפט מפנה יישובים ושכונות של יהודים ביהודה ושומרון, ולא הבינו למה אצלם זה צריך להיות אחרת, ערערו לבית המשפט העליון בעזרת תנועת רגבים.
נשיאת העליון אז, מרים נאור, עשתה כל שביכולתה להסביר להם שמה שנראה להם כל כך מובן וטבעי – בקשה שהמדינה תסייע באכיפת החוק על העבריינים – הופך לעניין לגמרי לא פשוט כשמדובר בבדואים. שזה שהיא פסקה בעניין שכונת נתיב האבות, ש"הפגיעה בשלטון החוק הולכת וגדלה עם חלוף הזמן שבו אי־החוקיות נותרת על כנה", לא באמת מחייב גם במקומות אחרים, עם אנשים אחרים.
השופט מזוז, מצדו, התאמץ להסביר בדיון ההוא לעו"ד עמיר פישר, בא כוחם של אורנשטיין וגולובנצ'יץ', שאי אפשר לגשת סתם ככה אל הבדואים שכבשו מהלקוחות שלו את השטח ולהרוס להם את הבתים. "יש מתווה מוגדר של הסדרה שהמדינה לא יודעת להגיד ולהתחייב לזמן", הסביר. "לא ניתן לקחת את קרקע העותרים", המשיכה נאור לשפוך מים קרים על ראשם של אורנשטיין וגולובנצ'יץ', "ולשים אותה, עם כל הכבוד, במרכז החיים".
"אני מציעה לאדוני למחוק את הערעור", סיימה, לפני שמזוז הבהיר סופית, "זה מאבק סיזיפי שלא ייפתר בדרך של אכיפה בלבד". בואו נחכה, סיכם בית המשפט, עד שתסתיים הסדרת היישוב הסמוך ביר הדאג', ועד שהבדואים יעברו בדרכי שלום אל מקומם החדש, ויפנו מרצונם החופשי את השטח. למה להרוס וליצור עימות, אם לא חייבים? האמת, זה לא רעיון מופרך.
המדינה מרימה ידיים
בינתיים, בשטח עצמו הבדואים לא התרשמו מהתוכניות של נאור ומזוז להעביר אותם ליישוב חדש, והמשיכו במלוא העוז לבנות מבנים בלתי חוקיים על השטח של אורנשטיין וגולובנצ'יץ', שטח שעליו לא צריך לשלם ארנונה והיטלים ומסים ושאר הניג'וסים שיישוב חוקי מביא איתו.
אבל לא רק זה. לפני כשנתיים וחצי התברר שגם החלומות להעביר אותם ליישוב חדש עלו בתוהו. "נכון למועד זה לא הצטרף אף תושב להליך ההתיישבות", כתב מנכ"ל רשות הסדרת התיישבות הבדואים, יאיר מעיין, במחצית 2017. לכן, "לאור חוסר שיתוף הפעולה מצד התושבים, וחוסר רצונם להגיע להסדר, הסתיימה פעילות ההסדרה של הרשות". במילים אחרות, זהו. נגמר. המדינה הציעה הצעות, הבדואים דחו אותן, והמדינה מרימה ידיים.
אורנשטיין וגולובנצ'יץ' הבינו שעכשיו זה הזמן שלהם לחזור לבית המשפט. הרי השופטים הסבירו להם כל הזמן שהם דוחים את העתירה שלהם לפינוי הפולשים הבדואים, כי הם מאמינים שהמדינה תצליח לסיים את הסדרת היישוב הבדואי החדש ותפנה אליו בהסכמה את העבריינים. "הסיכויים לכך הינם ממשיים", ניבאה אז הנשיאה נאור, לפני שהמציאות טפחה על פני תחזיותיה.
בעלי הקרקע מיהרו כאמור שוב למחוזי בבאר שבע, ושוב נפלו על האף. פעם נוספת ציטטה השופטת דברת מכל מיני מקורות טקסטים על חשיבות השמירה על החוק, ועל חשיבות האכיפה, ועל כמה היעדרה "פוגע קשות בשלטון החוק ומערער את הסדר החברתי". היא אפילו מתחה ביקורת על המשטרה, שסגרה את תיק התלונה שהגישו בעלי הקרקע בלי לבדוק כלום "מחוסר עניין לציבור", אבל בסופו של דבר דחתה את העתירה.
למה? גורמי המדינה, הסבירה, "אינם מתנערים מחובתם לאכוף את החוק, או פועלים באופן בלתי סביר, אך בשל הקשיים בביצוע וכמות הבנייה הלא חוקית, הקצב מוכתב על ידי המציאות בשטח, ולא הוכח כשל בקביעת סדרי העדיפויות". כלומר, למדינה יש קצב משלה, וכשהיא תתפנה מעיסוקיה, היא בטח תמצא זמן לאכוף את החוק גם אצלכם בשטח.
רגבים ובעלי הקרקע לא התייאשו והמשיכו לעליון. משפטית, היה להם ביד תיק מבטון יצוק. אין ויכוח על כך שהקרקע שייכת להם. אין ויכוח על כך שפולשים עבריינים נכנסו לקרקע הזו ובנו עליה מאות בתים לא חוקיים. אין ויכוח על כך שפסקי הדין של בג"ץ במגרון ובעמונה ובנתיב האבות הציבו רף חד־משמעי באשר לחובה לאכוף את החוק על עברייני בנייה, ובמיוחד על כאלה שעושים את זה בשטח פרטי של מישהו אחר.
אבל זה באמת לא היה הטיעון החשוב. הטיעון החשוב ביותר שלהם היה שבסיבוב הקודם בית המשפט מנע את ההריסה רק משום שהמדינה סיפרה לו שהבדואים אוטוטו מגיעים להסדרה ביישוב חדש שמוקם עבורם. והנה עכשיו, מדינת ישראל בכבודה ובעצמה בישרה בכתובים שאין הסדרה, ולא תהיה הסדרה, ואין למה לחכות, ואין למה לצפות. קדימה, ביקש עו"ד פישר, לכו עם הנימוקים שאתם עצמכם קבעתם, ותקבעו מועד להריסה.
מבנה חדש בכל שבועיים
אם פרוטוקול הדיון שהתנהל בשבוע שעבר לא היה עצוב כל כך, הוא היה יכול לשעשע. השופטים מני מזוז ועופר גרוסקופף הגיעו אליו בהחלטה אחת ברורה. לא משנה מה קורה, לא משנה מה אומר החוק, אנחנו לא מפנים את הבדואים מהשטח בשום מקרה.
עם תחילת הדיון הציג עו"ד עמיר פישר את הנתונים. מאז שפנינו למדינה בדרישה לאכיפה ועד להגשת העתירה הנוכחית, עדכן, "הוקמו בחלקה הפרטית 244 מבנים חדשים ו־46 תוספות למבנים, כך שמספר המבנים בחלקה הפרטית הוכפל...".
ולא רק זה. בין לבין, נסלל במימון מדינת ישראל על השטח הפרטי, בלי היתרים ובניגוד לחוק, כביש באורך של למעלה מקילומטר וחצי לטובת הפולשים. ומה עם האכיפה? ובכן, בשנים 2015־2018, סיפר עוד בא כוח בעלי הקרקע, פתחה המדינה בסך הכל ארבעה תיקי אכיפה בחלקה המדוברת, כשבמקביל נבנו בתקופה הזו 107 מבנים חדשים ועוד 27 תוספות למבנים קיימים.
בקיצור, בערך בכל שבועיים שעוברים, שבהם בית המשפט נמנע מלהורות על אכיפת החוק, קם מבנה חדש. "אני מבקש שבית המשפט יורה למדינה לבצע אכיפה", סיכם. "המדינה אומרת שהיא פועלת על פי סדר הקדימויות", השיב השופט גרוסקופף. "בהינתן הבעיה והפתרונות לאוכלוסייה הבדואית, האם אנו נורה למדינה, לגבי האוכלוסייה הבדואית, לפעול באכיפה מלאה?".
פישר ביקש להזכיר לשופטים שביהודה ושומרון לא הייתה להם בעיה עם אכיפה מלאה ועם הריסת בתים, כשמדובר היה ביהודים, אבל קודם לכן הדגיש שללקוחות שלו יש בקשה יותר צנועה: לקבוע מועד להריסת הבתים, בהתאם לשיקול דעתם של השופטים, יהיה מתי שיהיה.
"מה נעשה?", תהה גרוסקופף, כאילו מדובר בבקשה בלתי סבירה, "נורה למדינה ששם היא תגיע לרמת אכיפה של 100%?". "כן, זה מה שאני רוצה", השיב פישר. בשלב הזה הצטרף גם מזוז. "הפזורה הבדואית בנגב זה יותר מעשרות אלפי מבנים, והיו אינסוף הליכים", אמר, "תפנה אותי בבקשה לפעם אחת שבית המשפט נתן צו למדינה להרוס תוך זמן קצוב את כלל המבנים באזור מסוים של הפזורה הבדואית".
זו הערה שצריך לקרוא פעם נוספת. לא די בכך שבית המשפט לא אפשר מעולם לפנות עברייני בנייה בדואים שהתיישבו על קרקע פרטית, כשבמקביל הוא עושה את זה פעם אחר פעם כשמדובר במתנחלים, עכשיו מבקש מזוז להשתמש במחדל הזה כקולב להיתלות בו.
פישר הזכיר למזוז עתירה נוספת שהגיש, על אודות קרקע אחרת של יהודים בנגב, שעליה השתלטו בדואים משבט אבו קווידר. השופט יצחק עמית דחה שם את העתירה של בעלי הקרקע, שדרשו גם הם קביעת לוחות זמנים בטענה שהמדינה הוכיחה שהיא פועלת להסדיר את הבדואים במקום אחר, כשבמקביל היא גם מבצעת במקום אכיפה של בנייה בלתי חוקית חדשה.
אצלנו, הזכיר פישר להרכב השופטים, אין לא את זה ולא את זה. גם כי המדינה הודיעה שלא תהיה הסדרה, וגם כי הבנייה הבלתי חוקית נמשכת בכל הכוח. די להישען על הקווים שהתווה השופט עמית בתיק ההוא, כדי להכריע שצריך לאכוף אצל אורנשטיין וגולובנצ'יץ' את החוק ולהרוס מה שלא חוקי. "האם זה ברמה שלמדינה אין שיקול דעת באכיפה?", המשיך גרוסקופף לחפש תירוצים. "על פי הפסיקה בעשר השנים האחרונות", השיב לו פישר, "התשובה היא שלמדינה אין שיקול דעת. ניתנו פסיקות לפנות יישובים בטענה שמדובר בקרקע פרטית. כך בעניין נתיב האבות, מגרון ועמונה".
פישר ניסה שוב ושוב להסביר את מה שהיה אמור להיות פשוט ומובן. "אדם רכש חלקה, והמדינה מקיימת מציאות שלא מאפשרת לו להשתמש בה". השופטים לא אהבו את הדוגמאות שהביא מיו"ש. גרוסקופף ניסה להסביר שביו"ש הכללים שונים. פישר ניסה להסביר, בתשובה, שהדיון כאן איננו על ההבדל בין יו"ש לנגב, אלא על ההבדל הלא ברור בכללי הסבירות בין שני המקומות. אם בית המשפט החליט להתערב ולהורות למדינה לפנות מאחזים שהוקמו על קרקע פרטית ביו"ש, מדוע שבנגב המצב יהיה שונה?
"יכול להיות שבמצבים שונים יש מקום לאנלוגיה ויש מקרים שלא", השיב מזוז בתשובה לא מאוד מנומקת, שיכולה להתאים לכל נושא ובכל מצב. במילים אחרות: זה לא אותו הדבר. למה? ככה. כאן התערבה בדיון גם השופטת השלישית, יעל וילנר, שהזכירה לנציגי המדינה שכבר שמונה שנים בעלי הקרקע מתחננים לעזרה, והמדינה לא עושה כלום. "למה כאן לא ובמקרים אחרים בית המשפט צריך להתערב ולקצוב לו"ז?", תהתה כשהיא רומזת ליישובים שפינה בג"ץ ביו"ש.
"הריסת עשרות מבני מגורים של אוכלוסייה שנמצאת שם הרבה שנים, זה נוגד את המדיניות", השיבה נציגת המדינה, לפני שמזוז הנפיק את המשפט המנצח של הדיון. "בית המשפט לא אמור לנהל את המדינה. זה נושא שהוא בגרעין הקשה של המדינה, הממשלה, הרשות המבצעת. כי כדי לתת כאן פתרון, זה מחייב מהלך גדול עם המון משאבים והרבה החלטות פוליטיות שהממשלה צריכה להידרש אליהן".
אתם הבנתם? "בית המשפט לא אמור לנהל את המדינה". לפסול חוקים והחלטות של המדינה זה בסדר. להתערב במדיניות הממשלה בכל דבר ועניין, זה הגיוני. אבל לא כאן. לא עכשיו. תחזרו בעוד חצי שנה, סיכמו השופטים בסופו של דבר, ועד אז המדינה תספר לנו אילו פעולות אכיפה היא עושה במקום (ספוילר: היא לא עשתה וגם לא תעשה כלום, גם מזוז יודע את זה), ותעדכן גם מה קורה עם הליך ההסדרה של ביר הדאג' (ספוילר: מזוז יודע שלא קורה שם כלום, ושום הליך לא יוציא שום בדואי מהקרקע שאליה פלש).
חוק זה חוק
עכשיו, תראו כמה מגוחך יוצא בית המשפט העליון מהסיפור הזה. זוכרים את שכונת נתיב האבות בגוש עציון? זוכרים את החלטת בג"ץ להרוס את הבתים שם? ובכן, בשלב כלשהו ניסו תושבי השכונה לשכנע את הנשיאה דאז, מרים נאור, לנהוג כלפיהם בדיוק כמו שנהגה רק כמה חודשים קודם לכן עם הבדואים שהתיישבו על הקרקע של אורנשטיין וגולובנצ'יץ'. החלטת לא להרוס לבדואים, אז אל תהרסי גם לנו, ביקשו.
חשוב להבין שבכל קנה מידה מצבם של תושבי נתיב האבות היה אמור להיות טוב מזה של הבדואים. לבעלי הקרקע היהודים בנגב הייתה הוכחה מהטאבו על בעלותם בשטח, בעוד לפלסטינים שטענו לבעלות על שכונת נתיב האבות לא הייתה שום הוכחה דומה, והמדינה אף טענה כי ייתכן שבסופו של דבר יתברר שמדובר באדמות מדינה. בנוסף, את הבדואים בנגב לא היה שום גורם תכנוני שחשב להשאיר במקומם, כשאת נתיב האבות, עשתה המדינה כל שביכולתה להסדיר.
"אין בידי לקבל טענה זו", פסקה נאור בספטמבר 2016. זה לא אותו דבר. אצל הבדואים, הסבירה, המדינה מתכננת לפנות את הפולשים בהסכמה, אחרי שיוסדר עבורם יישוב חדש, "ונמצא כי הסיכויים לכך הינם ממשיים", ואילו אצלכם, בנתיב האבות, אין שום תוכנית כזו. וזה לא הכל. לנאור היו עוד נימוקים. "אכן", אמרה לתושבי נתיב האבות שמתגוררים כבר עשור וחצי בבתים שהנשיאה הורתה להרוס, "יש קושי לא מבוטל בפינוי כפוי של תושבים מבתיהם, שבהם הם מתגוררים שנים רבות. מעבר להשלכות הסוציאליות הכרוכות בהותרת אדם ללא קורת גג, טמונה בפינויו פגיעה קשה נוספת הנובעת מהזיקה המיוחדת לבית מגורים. עם זאת, בנסיבות העניין אין בכך די כדי להכשיר את אי־החוקיות".
צודקת. חוק זה חוק. רגע, היה לה עוד משהו לומר. "ההליכים המשפטיים בעניינו של מאחז דרך האבות מתנהלים זה שנים ארוכות. במהלך השנים המשיכו להיבנות במקום מבנים שלא כדין, לרבות לאחר שהוצאו צווי הפסקת עבודה והריסה ולאחר שניתן פסק הדין בעתירה הקודמת. בנסיבות אלה, משקלה של הפגיעה בזכויות התושבים אינו יכול להכריע את הכף".
אלה נימוקי הנשיאה נאור, אם נסכם. האחד, שאצל הבדואים, המדינה ממילא מסיימת עוד רגע להסדיר את היישוב החדש, והם יעברו אליו. השני, שחוק חייבים לשמור. השלישי, שההליכים המשפטיים בעניין של המתנחלים נמשכים כבר הרבה שנים, ובמהלך התקופה הזו הם לא הפסיקו לבנות. עכשיו, קחו את הנימוקים של נאור ותראו למה הם היו חייבים להביא לפינוי והריסה של הפלישות הבדואיות, לא היום, אלא אתמול.
נאור הסבירה ב־2016 שאין טעם להרוס כי ממילא המדינה מסדירה את הבדואים ביישוב חדש? כאמור, במקרה שלנו, המדינה הודיעה שאין יותר משא ומתן להסדרה ואין יותר יישוב חדש. נאור הסבירה שחוק חייבים לשמור? הבדואים הפרו את החוק בנגב, על הקרקע של אורנשטיין וגולבנצ'יץ', בהיקף שבהשוואה אליו הבנייה של תושבי נתיב האבות נראית כמו לגו של ילדים. נאור הסבירה שבנתיב האבות המשיכו לבנות למרות כל ההליכים המשפטיים, וכל הצווים? ליד ביר הדאג' המשיכו הבדואים לבנות, לפני ההליכים, תוך כדי ההליכים, ואחרי ההליכים, כאילו אין חוק ואין מדינה ואין בית משפט.
מה השורה התחתונה? שכונת נתיב האבות נהרסה. מגרון נהרסה. עמונה נהרסה. המבנים הבלתי חוקיים של הבדואים על הקרקע הפרטית של יהודים בנגב, כנראה לא ייהרסו לעולם. למה? כי זה לא אותו הדבר.