דרוכים תמיד: למחרת מותו של לוחם גולני עמית בן יגאל ז"ל מסר ראש הממשלה בנימין נתניהו להוריו את תנחומיו. בין השאר מסר: "ידה הארוכה של ישראל תגיע למחבל ותבוא עמו חשבון". לפני שבוע הגיע לבית ההורים הרמטכ"ל אביב כוכבי, ובין השאר אמר: "הטלפון על תפיסת המחבל יגיע והמאמצים לכך יימשכו ככל שיידרש".
מדובר בריטואל קבוע שהוא חלק מפולחן המלחמה שבין מלחמות המב"מ (ר"ת של מלחמה בלי מטרה מוצהרת). צה"ל מפעיל במלחמה הזו בעיקר את חטיבות החי"ר והסיירות למיניהן שפועלות בהנחיות אמ"ן ושב"כ לצד מג"ב. במלחמה הגדולה (אם וכאשר חס וחלילה) יפעיל צה"ל אש מנגד – אוויר וארטילריה – כדי להבטיח לחיילים שטחים נקיים מאויב ככל האפשר. בינתיים כוחות הביטחון פועלים בשטחים כז'נדרמריה מאובזרת בכל כלי חימוש או מיגון אפשרי, כולל הגנה מפני חשיבה אלטרנטיבית. התוצאה: הם יורים גם באוטיסטים (איאד אל־חלאק נורה בשבת האחרונה). לתוך הסמטוחה הזו נקלעו חטיבת גולני ועמית בן יגאל.
גולני לדורותיה היא חטיבת "הראש בקיר" של צה"ל לכל משימה, התאבדותית ככל שתהיה. מורשת רוח קרב שנועדה לאתגר את זו של חטיבת הצנחנים והיא חלק חשוב בהנחת היסוד האקסיומטית שמדינת ישראל זקוקה לצבא חזק – לא כדי לדכא ולהרוג פלסטינים (ז'נדרמריה תספיק), אלא כדי להתמודד עם האתגר הגדול שממשלות הימין מציבות בפני צה"ל, והוא מלחמה בכל החזיתות. הצורך בצבא חזק נובע ממדיניות טוטאלית שגרעינה התעקשות על ניהול מלחמות קטנות עם הפלסטינים ותומכיהם בגבולות, כדי שבעתיד תוכל מדינת ישראל להשתלט על אדמותיהם ורכושם (אדמה זה רכוש). למה? כי אלוהים ציווה.
המדיניות הזו גרמה וגורמת להיווצרותו של צל חשש קבוע של מלחמה כוללת. בימינו אנו, מלחמה כוללת היא מטחי טילים עם פוטנציאל אפוקליפטי של הרג והרס. ההמשך לא פחות גרוע: אחרי אותה מלחמה אנחנו נחזור בדיוק לאותה משבצת שבה אנחנו נמצאים כיום. שלא תהיה כאן טעות, אנחנו ננצח במלחמה הזו בדיוק כמו שניצחנו במלחמות הקודמות ובדיוק כמו שחזרנו לאותה נקודה. כך גם המשימה שבה נהרג עמית. היא לא הייתה מחויבת המציאות המדינית. רק כאשר ייחשפו (אם בכלל) הפרטים המודיעיניים נדע אם המציאות הביטחונית חייבה אותה. אין לי מושג כמה איום של פצצה מתקתקת יש במי שהיה אמור להיעצר.