ייאמר מיד, עוצמתו של צה"ל לא תימדד ביכולת שלו להתמודד עם ארגוני פשיעה מהמגזר הבדואי בדרום. קציני צה"ל הם לא אלה שצריכים לבצע מרדפים בכבישי הדרום. אולם אם מדינת ישראל לא תתעורר, ותמשיך לעצום עין נוכח בעיות המשילות והמערב הפרוע בדרום - הפשיעה והעבריינות החמורה עלולות להתפתח לבעיה אמיתית בביטחון הלאומי.
שטחי האש והבסיסים בדרום הפכו למעין מקור פרנסה לארגונים עברייניים מהמגזר הבדואי. החיכוך עם הצבא הוא כמעט בלתי נמנע, והוא מתרחש גם לאורך הגבול עם מצרים במאבק בהברחות הסמים.
ארגוני הפשיעה הבדואיים בדרום מבינים היטב את כללי המשחק, את ההבדל בסמכויות בין שוטר וחייל ואת הפערים בחוק. לעתים גם לאחר מעצרים בשטח מתקשה המערכת הישראלית למצות את הדין עם העבריינים, ותופעת "הדלת המסתובבת" נמשכת.
האירוע השבוע לא צריך להפתיע איש. שכן הבעיה החמורה בדרום אינה נמצאת בראש סדרי העדיפויות של המדינה. צה"ל צריך לשמור בקנאות על הציוד הצבאי, ועל כך שאיש לא יחדור לבסיסיו, ולצבא היו לא מעט תקלות בעניין הזה, אבל אין זה מתפקידו לנהל מרדפים רכובים אחר עבריינים ולהיכנס לסיטואציות שהוא לא מאומן בהם.
לפני כשנתיים, לאחר מחאה ציבורית של מילואימניקים שהתאמנו בבסיסי הדרום, עלה הנושא לסדר היום. גם אז בצה"ל ובמשטרה הבטיחו להדק את שיתופי הפעולה ולהפעיל כוחות מג"ב בשטח. אולם בפועל, אין שינוי במצב.
קל גם להפנות אצבע מאשימה כלפי המשטרה, שאינה אוכפת לכאורה את החוק בדרום. האמת היא שבשביל זה צריך הרבה יותר אמצעים וכוחות, שחסרים למשטרה. אבל בעיקר חסרה החלטה של המדינה, שהיא מטפלת בבעיה לעומק. וזה אומר הגברת האכיפה והחמרה בענישה מצד אחד, אך מצד שני - גם פעילות רחבה של המשרדים הממשלתיים להסדרת מעמד היישובים הבדואיים בנגב ועוד.
יש הרבה גורמים חיוביים בהנהגת המגזר הבדואי בדרום, שאיתם ניתן לעבוד ולהוביל תהליכים. זהו תהליך מורכב וארוך, שבתחילת הדרך עלול להגביר את המתיחות ולהוביל ליותר אלימות. אולם אם ישראל תמשיך להעלים עין מהמצב בדרום ולא תטפל בשורש הבעיה, זה רק עניין של זמן עד שזה יתפוצץ לנו בפנים.