החלום האמריקאי שוב בוער ונחנק מחוסר חמצן

FOR WHAT IT’S WORTH

There’s something happening here
What it is ain’t exactly clear
There’s a man with a gun over there
Telling me I got to beware
I think it’s time we stop, children, what’s that sound
Everybody look what’s going down
There’s battle lines being drawn
Nobody’s right if everybody’s wrong
Young people speaking their minds
Getting so much resistance from behind

Stephen Stills

יותר ממאה אלף אמריקאים מתו מנגיף התוקף את דרכי הנשימה כאשר הניח השוטר דרק שובין את ברכו על צווארו של ג'ורג' פלויד האזוק במשך שמונה דקות ו־43 שניות וחנק אותו למוות. הגבר השחור גדל המידות שכב על הכביש צמוד לגלגל האחורי של הניידת ולחיו הייתה מעוכה על האספלט. שובין נראה משועמם, שווה נפש, כמי שמתכנן את ארוחת הערב שלו כאשר החשוד ניסה לנשום, התלונן על מצוקת נשימה וכאב בטן, קרא לאמו ולא הצליח להרים את ראשו. ידו של שובין הייתה בכיסו, וכל ישותו מנותקת מהאכזריות הבלתי נתפסת ומהרצחנות של הרגע.

שלושת השוטרים שהיו איתו הביטו בו בסקרנות כמעט אנתרופולוגית, כמי שעונים על שאלה במבחן אמריקאי: כמה זמן לוקח לגבר שחור למות מחוסר חמצן. גם העדים מסביב, כולל מי שצילם את הרצח בנייד שלו, לא יצאו מגדרם כדי להתערב, להקים מהומה, להציל. בצילומים שהתפרסמו אחרי מותו נראה ג'ורג' כסטריאוטיפ השחור שגורם ללבנים להשתין במכנסיים או לסור מדרכו ולחצות את הכביש. הוא היה גבוה, שרירי, חזק ומאיים.

איימי קופר, יועצת השקעות לבנה, שיחקה עם הכלב שלה בפינה בסנטרל פארק בניו יורק שבה באים להביט בציפורים. כריסטיאן קופר, גבר שחור חובב ציפורים שהיה במקום, ביקש ממנה לקשור את כלבה ברצועה, כפי שמבקשים השלטים. כלבים שרצים חופשי מפחידים את הציפורים. אולי בגלל מאה ימי סגר מורטי עצבים, אולי בגלל בהלה של אישה לבנה המוצאת עצמה לבדה מול גבר שחור בסנטרל פארק, איימי קופר הסירה את המסיכה מפניה, אחזה בכלב והזהירה את כריסטיאן קופר: "אני מתקשרת ל־911 כדי להגיד שגבר שחור מאיים על חיי".

מי שמוכן לקבל את תגובתה האינסטינקטיבית, מכיר בתודעה המאוימת והמעוותת המפרידה בין הגזעים באמריקה. חמישה נערים שחורים עמדו לדין והורשעו על תקיפה ברוטלית של אישה לבנה שרצה בפארק. האיש שדרש למצות איתם את הדין, היריב הקולני ביותר שלהם, היה האזרח דונלד טראמפ. החמישה הורשעו ונשלחו לכלא. כעבור שנים הם זוכו ושוחררו. קופר התקשרה למשטרה והתלוננה על גבר שחור המאיים עליה.

היה חשוב לה לציין את צבע עורו. היה בה משהו נבער, מנותק ולא מודע להקשרים כאשר תיארה את קופר כמי שהבהיל אותה "כאשר יצא בהפתעה מהשיחים (Bushes)". התת־מודע הציף בה מין לוחם מאו־מאו שחור יוצא חמוש בחנית מ"השיח" באפריקה. כאשר התבררו הפרטים, פוטרה קופר מבית ההשקעות שבו עבדה תוך 24 שעות.

בסופו של שבוע שבו בערו עשרות ערים באמריקה לילה אחר לילה; כאשר הפגנות מחאה וזעם מנומקות ושקטות הידרדרו לאלימות, ביזה, השחתת רכוש, שריפת בתים וניידות, עימותים חזיתיים עם כוחות משטרה ומשמר לאומי חמושים בכדורי גומי, רימוני הלם וגז מדמיע שהחלו במיניאפוליס והתפשטו בכל אמריקה; כאשר לא ניתן היה יותר להבחין בין המחאה הכנה והאותנטית של מי שנרמסים בשיטתיות ונרצחים על ידי המשטרה בשל העילה הקטנה יותר ובלעדיה; כאשר מסיתים ופרובוקטורים חיצוניים חובשי כובעי MAGA מתסיסים את ההמון ומטשטשים את הדיון העקרוני - בסופו של השבוע הזה ירד דונלד טראמפ לקייפ קנדי, פלורידה, כדי לתבוע אבהות על התשובה הלבנה הגדולה.

הנשיא שאשם בהפקרת האזרחים שבחרו בו למגיפה שניתן היה למנוע אחוז גדול מהחללים שהפילה, שסירב לקחת אחריות והבטיח שקרן שמש אביבית תאייד את הווירוס, בא לפלורידה כדי לצפות מקרוב בלידה של תוכנית חלל אמריקאית חדשה. האיש שאינו ג'ון קנדי התקנא בנשיא שאתגר את נאס"א להנחית אדם על הירח במהלך עשור.

ענני עשן וכעס שחורים היתמרו מעל אמריקה, כאשר שני אסטרונאוטים לבנים בחליפות חלל לבנות מחויטות כמדים של "סטארטרק: הדור הבא" בטסלה לבנה, עלו במעלית לראשה של רקטה לבנה והתיישבו בקפסולה לבנה. אפילו אדי התדלוק היה לבנים, כמו העשן הלבן שפלטו המנועים הגדולים שדחפו זקפה אמריקאית גדולה ולבנה לחלל. טראמפ הבזיק אגודל מנצח למצלמות.

אני לא יודע לבכות. לא הצלחתי לבכות כשהוריי מתו. לא בכיתי על חברים טובים שהלכו לעולמם. אני מנחש שדברים שקרו בחיי הפרטיים בשנים האחרונות אחראים למה שקורה לי בחודשים האחרונים. בהיותי סגור בבית כמו כולם, אני נמצא זמן רב מדי מול הטלוויזיה, מתוך תקווה שצפייה נחושה תעזור לי לראות את האור בקצה המנהרה. ככל שחולף הזמן הופכת המנהרה חשוכה יותר. האור היחיד המהבהב בה הוא הגפרורים שמשליך הפירומן הנשיאותי על הלהבות. ללא התרעה מוקדמת וללא יכולת לתת דין וחשבון, גורמים לי המראות על המסך להתכווצות שאינה מוכרת בשפתיים, לעקצוצים לא נשלטים באף, להתמוטטות שרירי הפנים, רטיבות בעיניים ודמעות במורד הלחיים. אני מנחש שבעיקר על עצמי אני בוכה. אבל החיים גזלו ממני את האנוכיות, ואני חושש שזו הבדידות שמדברת. ורחמים עצמיים.

לא פחות חשוב, אני בוכה על אמריקה ועל הגורל המר שעשה אותי עד לקריסת האתוסים שלה בשנים האחרונות ולרמיסת כבודה ובדלנותה הגאוותנית. אני מגיב באופן דומה לסרט חדש המעלה באוב את מלחמת וייטנאם ולמספר המתים בפינת המסך. אני דומע כאשר מישהו לא חשוב אומר דבר מה סתמי בנסיבות שיש בהן רגש או פריטה על נימי נפש. זה לא נגמר, והנורא מכל הוא שאין לזה סוף. כל מה שהבשיל באמריקה לאפוקליפסה, להתנגשות כוחות מנוגדים ולהתאבדות של למינגים, קורה עכשיו.

אמריקה מותשת. אמריקה יתומה. האומה המפוארת הזאת, שנתנה לי (לנו?) חלק ניכר מהאטריבוטים התרבותיים והאסתטיים המגדירים אותנו גם כאשר אנו לועגים לה או שמחים לאידה ומצקצקים בלשוננו, נותרה ללא מנהיגים. ללא פוטנציאל מנהיגות. לכודה בניצחונו הזמני של הרוע ובבנאליות של הרשע. במקום מנהיג, יש לה מוקיון דמנטי, הנחשב גיבור בישראל מטעמי אגואיזם וכמיהה כוחנית למנהיג חזק, שהרעש שעולה ממנו הוא קול חלול, מונוטוני ומנסר, כמו מישהו שמתופף על פח זיתים ריק.

אין מוצדקות יותר מההפגנות והמהומות שהתפרצו במיניאפוליס והציתו את אמריקה. ארבע השנים האחרונות היו בלתי נסבלות כמו ה־400 לפניהן. הן בלתי נסבלות, משום שהגזענות הנושבת מהבית הלבן היא רוח גבית למי שלעולם לא ילמדו לחיות עם מיעוטים בכלל ושחורים בפרט. עוד כמה שנים כל ילד חמישי שייוולד באמריקה יהיה שחור; זה הזמן להתרגל למציאות ולהטמיע אותה. אבל אין לזה סיכוי. התנועה לשוויון זכויות מיצתה את רוב הדרישות שהניעו אותה, אבל אמריקה אינה מסוגלת לאחות שסעים מנטליים, התנהגותיים, גנטיים ותרבותיים. תמיד יהיה לשחורים פחות. תמיד יהיה להם קשה, מאתגר ועצוב יותר. קוצר ידם הכלכלי מונע מהם גישה לרפואה מונעת. לכן הם סובלים יותר ממחלות כרוניות. תנאי המחיה והעוני מכתיבים תזונה זולה וקלוקלת. הם נושאים במשרות הקשות פיזית והמעליבות פסיכולוגית, והקורונה פגעה בהם והרגה אותם יותר מכפי חלקם באוכלוסייה.

נתוני הפתיחה הנחותים האלה הם שהתלכדו להתפרצות הזעם המבעירה את אמריקה. זה אפילו לא מבשיל עדיין לדיון פוליטי טרום־בחירות. זה פצע מדמם ומוגלתי, שמרעיל את מחזור הדם האמריקאי: מהלינץ' הנורא שבוצע בנער אמט טיל ב־1955 משום שהעלילו עליו שנגע באישה לבנה, ועד המכות שספג רודני קינג ב־1991 משוטרים בלוס אנג'לס.

בתסריט אחר הייתי אמור להיות ממיניאפוליס. כאשר סבי משה ואחיו הבכור זאב ברחו מהצבא הרוסי, ניסה זאב לשכנע את סבא לבוא איתו למיניאפוליס. סבא נסע לפלשתינה. עם שערו המתולתל, זקנו הגזום ודיבורו הרך, נראה ג'ייקוב פריי, ראש עיריית מיניאפוליס, כמו חברי בגרעין. יש לו המראה הצדקני המובס הזה שהיה לנו. זה האיש שאמור לרסן את אחת המשטרות הקטלניות באמריקה. את ג'ורג' פלויד הם חנקו למוות בגלל שטר מזויף של 20 דולר.

בג'מאר קלארק הם ירו בטענה שניסה להתנגד למעצר אחרי שהיה כבר באזיקים. פילנדו קסטיל נורה על ידי שוטר במכוניתו משום שהיה בה אקדח. אף על פי שלקסטיל היה רישיון לנשק. ג'סטין דמונד נורתה למוות בידי שוטר שהגיב לקריאתה על תקיפה מאחורי ביתה. טים וולץ, מושל מינסוטה, הוא מי שהייתם רוצים שיקריא לכם סיפור לפני השינה. לא הייתה לו ברירה השבוע אלא להכריז על עוצר ולהזמין את המשמר הלאומי. ככה זה כאשר דברים רעים קורים לאנשים טובים.    

דונלד טראמפ לא יקבל כאן הנחה. הציוצים שלו והמילים הרעילות הנופלות משפתיו מלבים את האש. מעולם לא היה בבית הלבן נשיא בעל אי־התאמה כה בוטה לתפקיד. כאשר המגיפה החלה להבעיר את נשיאותו, הוא הכריז על עצמו כעל נשיא של עתות מלחמה. דבר ראשון הוא נרדם בשמירה. אחר כך ירה אש ידידותית על נתיניו ובסוף שיקר לחוקריו.

גרוני עדיין ניחר משאגת השמחה בנובמבר 2008 עם בחירת ברק אובמה לנשיא. השמחה נבעה מהמקום העמוק, הכמוס והאותנטי ביותר; האומה שבה בחרתי לחיות ולא תמיד אני מלקק בה דבש מצאה את העוז, הנחישות והתבונה להפנות את גבה להיסטוריה המקולקלת שלה ולעשות צדק, שלעתים רבות מדי נדמה היה שאינו בהישג ידה.

לא היה צריך להיות מצאצאי קונטה קינטה וצ'יקן ג'ורג' כדי לדעת שזה רגע היסטורי נדיר שבו העמידו 330 מיליון אמריקאים שאינם מסכימים על הרבה רוב נחרץ שבחר לעשות את המעשה המתבקש והנכון ולטאטא לשעה קלה את השנאה הפתולוגית והגזענות המפעפעת אל מתחת לשטיח. אף אחד לא שגה באשליה שחלומו של מרטין לותר קינג התגשם, אבל קשה היה להסתתר מעוצמתו של המעמד והשתמעותו. בזמן שאמריקאים רבים שתפילתם התגשמה התמוגגו מאושר כאשר הנשיא הצעיר ומשפחתו ריחפו מעל הבמה, ישבו אמריקאים אחרים בחדרי המגורים שלהם, חרקו שיניים בזעם והעבירו משחולת ברובי סער.

בספר בשם "Achieving Our Destiny", שכתב אינטלקטואל בשם ריצ'רד רורטי שמת שנה לפני בחירת אובמה, הוא חזה שהמעמד הבינוני והנמוך לא יסכים להמשיך לשאת את דחיקתו לשוליים וכי משהו בו יישבר: "הבוחר הלא עירוני", כתב רורטי, "יחליט כי השיטה אכזבה אותו ויחפש אחרי איש חזק להצביע עבורו - מישהו שיהיה מוכן להבטיח לו עם היבחרו שהבירוקרטים מדושני העונג, עורכי הדין המושחתים, סוחרי המניות המתוגמלים מדי והאינטלקטואלים הפוסט־מודרניסטים, לא יקבעו יותר את גורלו... מה שחייב יהיה להתרחש הוא שההישגים והפערים שסגרו האזרחים השחורים, החומים וההומואים ב־40 השנים האחרונות יימחקו כלא היו. בוז מיזוגיני כלפי נשים ישוב לאופנה... כל הכעס והטינה של המאותגרים השכלתית כלפי האופן שבו מוכתבים חייהם בידי בוגרי קולג'ים, ימצא פורקן".

לעתים היה נדמה שאובמה שכח במתכוון את צבע עורו. הוא לא התכחש לשורשיו בכוונה; נדמה היה לו שנושאים דחופים יותר תבעו את תשומת לבו. משאלת הלב הזאת התנפצה בקדנציה השנייה, שבמהלכה שבה וגאתה הגזענות באמריקה. שוטרים המשיכו לרצוח שחורים ללא עילה, אבל הפופולריות של אובמה צנחה בשל אירוע שכונה "פסגת הבירה". הנרי לואיס גוסט, פרופסור שחור מהרווארד, נעצר ונאזק בפתח ביתו בידי שוטר לבן שעה שפתח את דלתו. אף על פי שאיש לא נהרג, עורר המעצר המולה גדולה.

במקום לגנות את המעצר כחוליה גזענית נוספת בשרשרת ארוכה, הסתבך אובמה בצדקנות אינטלקטואלית. הוא הזמין למדשאת הבית הלבן את הפרופסור השחור והשוטר הלבן והניח להם ללבן בהנחייתו את פרטי האירוע. זה היה אומלל, משום שאינך פותר 400 שנות התנכלות בפגישה על כוס בירה. התגובה הנזעמת הותירה את אובמה משתאה ונבוך. "לפניך גבר מבוגר שחור", אמר הנשיא, "גם אם התנהג באופן מעצבן, לשים עליו אזיקים אינו מעשה הגיוני כאשר הוא ניצב במרפסת ביתו".

זה היה חלש, מתחכם ונפתל ללא סיבה. דווקא הנשיא השחור הראשון הצליח לשכוח שהעבדים השחורים הראשונים הגיעו לווירג'יניה ב־1619 ויצאו לחופשי יותר ממאתיים שנה לאחר מכן, במהלך מלחמת אזרחים מרה, שבה נהרגו 675 אלף אמריקאים והנשיא ששחרר אותם נרצח. כאשר נרצח הנער טרייבון מרטין בידי השומר החמוש חובב הנשק ג'ורג' זימרמן, אמר אובמה שאילו היה לו בן, הוא היה נראה כמו מרטין.

הסופר השחור טה־נהאסי קואטס כתב למגזין "אטלנטיק" עם היבחרו של טראמפ: "עלייתו של אובמה השחור לעמדת הכוח האולטימטיבית היוותה הוכחה כי כוכב השריף הלבן איבד מכוחו. אמריקה ראתה נשיא זורק לסל, קולע שלשות, מכדרר כרקדן. הם ראו אותו מחליק כף יד לעובד ניקיון לבן באולם ההתעמלות. הם ראו את אשתו רוקדת עם ג'ימי פאלון בטלוויזיה ומצטלמת לשערי מגזינים יוקרתיים שעד לפני זמן לא רב היו שמורים לנשים לבנות. בעלי התפקידים הרשמיים והיריבים הפוליטיים רתחו מכעס. הם רצו את ארצם בחזרה, ושבועיים לפני הבחירות לא היה להם מושג קלוש שהם יקבלו אותה בחזרה עם ריבית.

"אובמה לגלג בנאומיו על דמותו של השחור הקובל על מצבו. הוא לא היסס להמליץ לאחיו לסגור לעתים את הטלוויזיה, להפסיק לאכול ג'אנק פוד ולא לטפול את כל הבעיות שלהם על הלבנים. היסטוריונים יעבירו את המאה הבאה בניתוח כיצד הידרדרה אומה בריאה ובעלת מסורת דמוקרטית, כה מהר וכה בקלות, לפתחו של פאשיזם. אין צורך להתאמץ כדי להסיק כי שמונה שנות קמפיין של גזענות גלויה וחשופה נגד מנהיג העולם החופשי סללו את הדרך".

את שורשי יחסו של טראמפ לשחורים ניתן למצוא ב־1973, השנה שבה הוגשו כתבי אישום נגד אביו פרד ונגדו בשל סירובם להשכיר דירות לשחורים ב"טראמפ ווילג'", שכונת מגורים שאביו בנה. השניים נלחמו באישומים נגדם במשך שנתיים אבל חתמו בסוף על מסמך כניעה שבו התחייבו לנקוט פעולות שיסיימו את מדיניות האפליה שלהם.

טוני שוורץ, מי שכתב עבור טראמפ את הספר "האמנות שלי: סגירת עסקאות", כתב בשבוע שעבר כתבה שניסתה לאפיין את דמותו של פסיכופת (סוציופת) אופייני כנשיא. הוא ראיין פסיכיאטרים שזה עיסוקם.

התכונה האופיינית ביותר לסוציופתים, טען שוורץ, היא היעדרות מוחלטת של מצפון לצד יכולת נדירה לשקר, לרמות, לגנוב ולגרום כאב לזולת כדי להשיג את מטרתם ללא שמץ של אשמה ובושה. כל התכונות הללו מגולמות באישיותו של טראמפ כל חייו. הוא לא מרגיש חרטה על פגיעתו בזולת יותר ממה שמרגיש אריה שצד איילה. היעדר מצפון נותן לטראמפ רישיון להמציא חוקים משלו העומדים לרשותו בלבד ולהגדיר את המציאות שלו. הוא יכריז על ניצחון בכל תחרות גם אם לא הייתה כזאת ויתפאר במיומנות ובידענות בנושאים שאינו יודע עליהם דבר.

בספר שרואה אור השבוע חוקרים כתבים של ה"וושינגטון פוסט" את מארג השקרים והתודעה הכוזבת של טראמפ. הוא שיקר 18 אלף פעמים במהלך נשיאותו ומעולם לא הכיר בשקר או התנצל עליו. תדירות השקרים שלו עלתה מחמש פעמים ביום בשנה הראשונה לנשיאותו ליותר מ־23 שקרים ביום במהלך 2020. ב־13 שעות של דיבור במהלך שלושה שבועות לאחרונה, הקדיש טראמפ שעתיים לתקיפת אחרים, 45 דקות להתפארות עצמית ו־4.5 דקות בלבד להבעת השתתפות מאולצת וחנוקה מחוסר כנות בצער המשפחות על קורבנות הקורונה.

החוויה הקיומית כאן קשה במיוחד, משום שאין קול אמיץ, נחוש וללא אלוהים בגוורדיה העיתונאית כולה. יום טוב בתקשורת הוא כאשר וולף בליצר מכנה ב־CNN משהו שאמר טראמפ "מזעזע". בקיצור, געגועיי להנטר תומפסון. אילו לא התאבד בתחילת הקדנציה השנייה של ג'ורג' וו. שאותו תיעב, היה היום תומפסון בן 82. הוא היה חולה וספק אם היה מגיע לגבורות. אבל אני לא לבד בתחושת היתמות. עיתונאים אחרים תהו כיצד היה כותב תומפסון על טראמפ. כנראה כמו על ניקסון אבל טורבו.

תומפסון היה המתעד הטוב ביותר של מה שהוא כינה "מותו של החלום האמריקאי". זה מה שחיפש בלאס וגאס, בשיקגו, בקנטאקי דרבי ובבחירות 1972. "קריקטורה שפלה של עצמו", כתב על ניקסון, "אדם ללא נשמה, ללא שכנוע פנימי, עם אינטגריטי של צבוע וסגנון של קרפד מורעל... חסר הומור לחלוטין; לא יכולתי לדמות אותו צוחק מכלום חוץ אולי ממשותק גפיים שרצה להצביע לדמוקרטים אבל לא הצליח להגיע לידית של תיבת ההצבעה".

החלום האמריקאי עדיין מת, אבל נדמה לי שטראמפ יצא בזול.