המשטרה בארה"ב אינה אלימה היום יותר מכפי שהייתה לפני עשור

אל תאמינו למי שמנסה למכור לכם סיפור פשוט. אל תאמינו למי שאומר שהכל ברור: המשטרה האמריקאית גזענית ואלימה, השחורים נקטלים ברחובות. אל תאמינו, כי שום דבר לא פשוט במה שקרה השבוע באמריקה, ובמה שקורה בה כבר עשורים רבים ביחסי שחורים ולבנים. אל תאמינו, כי הסיפור הזה - שמקובל לספר - עובר יפה בשתי דקות של התרגשות בטלוויזיה, אבל הקשר שלו למציאות מפוקפק.

הנה דרך אחרת להיכנס למה שקרה השבוע. דרך אחת מדרכים רבות אפשריות: רולנד פרייר הוא כלכלן חשוב מאוניברסיטת הרווארד, שהקריירה שלו הוכתמה בגלל התנהגות לא הולמת. פרייר הטריד מינית, הושעה ממשרתו לשנתיים ללא תשלום, הורד בדרגה. לא מיותר לציין שהוא הפרופסור השחור הצעיר ביותר שקיבל אי־פעם קביעות בהרווארד. כוכב של ממש. כמה ממחקריו החשובים עוסקים בדינמיקה של יחסי המשטרה והשחורים.

כמקובל במחקרים אקדמיים, הכותרת שנושא הנייר שפרסם בשנת 2017 משעממת, כמעט מרדימה. "ניתוח אמפירי של פערים גזעיים בשימוש משטרתי בכוח". כותרת משעממת, אך התוכן נפיץ. כי פרייר מזהה במחקרו שאין פער ממשי בשימוש בכוח קטלני של שוטרים נגד שחורים לעומת לבנים. נדייק: יש פער בשימוש בכוח. המשטרה באמריקה נוטה להפריז בשימוש בכוח נגד שחורים והיספנים. לדוגמה, אם שחור נעצר ברחוב על ידי שוטר, סיכוייו להידחף אל הקיר גבוהים ב־18% מסיכוייו של מעוכב לבן להידחף אל הקיר. אך במקרים של ירי על מנת להרוג, אין הבדל. גזענות המשטרה, אם יש כזו, נעצרת על הדק האקדח.

לעובדה שיותר שחורים נפגעים מירי משטרתי יש הסבר פשוט: הם נקלעים לעתים קרובות יותר לסיטואציה המחייבת שימוש בכוח. או כפי שהגדיר זאת מחקרם של דיוויד ג'ונסון מאוניברסיטת מרילנד ועמיתיו, מלפני שנה: "שיעור הפשע האלים מנבא בצורה טובה את גזעו של מי שנורה למוות". ובבוטות: יותר פושעים, יותר הרוגים.

והנה נתון שמסבך את התמונה עוד יותר. לפני שש שנים, בעיר פרגוסון שבמדינת מיזורי, נהרג צעיר שחור, שמו מייקל בראון, מירי אקדחו של השוטר דארן ווילסון. עדים טענו שבראון הרים ידיים בכניעה לפני שנורה. ווילסון טען שלא. האירוע גרר הפגנות, חלקן אלימות, עוצר, תשומת לב ציבורית. באותה שנה - ברק אובמה היה הנשיא - ירי שוטרים בשחורים היה הנושא שנדון באינטנסיביות הרבה ביותר בחדשות באמריקה. הממשל הקצה כסף להצטיידות של שוטרים במצלמות גוף שיתעדו כל תקרית. ווילסון הובא לדין, וזוכה. כל החקירות שנערכו בעניינו העלו שהוא פעל מתוך הגנה עצמית.

מה שמעניין בסיפור הזה הוא מה שקרה בפרגוסון אחר כך. מה שקורה כנראה כמעט בכל מקום שבו המשטרה נאלצת להתגונן מפני שערורייה לאומית. פרגוסון נרגעה, והשוטרים ניתקו מגע. לא רשמית. אבל מעשית. הם באו לחתום על כרטיס עבודה וללכת. ויתרו על מאמץ, ויתרו על פעילות אקטיבית, שיש בה סיכון של הסתבכות, ויתרו על יוזמה ונחישות. הקטינו ראש. התוצאה: עלייה משמעותית במספר ההרוגים. השיטור הזהיר אותת לפושעים שאפשר להתפרע. מי שסבלו מזה היו תושבי פרגוסון. רובם שחורים. פרייר, שחקר גם את התופעה הזאת, הציע השבוע בעיתון "וול סטריט ג'ורנל" לשים לב לא רק לתועלת אלא גם לעלות של "בחינה מוגברת של המשטרה". ברור, ראוי לוודא ששוטרים אינם פועלים בגזענות ובאלימות. ומצד שני יש להבין שכאשר השוטרים מקבלים את הרושם שמוטב להם לא להסתבך, התוצאה הקטלנית פוגעת בעיקר בחלשים, בעניים, בשחורים. פרייר מעריך שהדינמיקה הזאת בשלוש ערים, פרגוסון, שיקגו ובולטימור, עלתה בכ־1,000 הרוגים - מי שנרצחו על ידי פושעים לאחר שהמשטרה צמצמה פעילות.
# # #
האם המשטרה האמריקאית אלימה? זאת כבר שאלה של ציפיות. אבל הנתונים מלמדים שהיא אינה אלימה היום יותר מכפי שהייתה לפני עשור. הנתונים מלמדים שמספר ההרוגים בתקריות אלימות עם שוטרים ירד קצת בערים הגדולות, גם מספר המעצרים ירד. הוא עלה קצת בפרברים ובאזורים הכפריים. בינתיים, שיעור הפשע באמריקה יורד בחדות כבר כמה עשורים. אך האמריקאים מתקשים להבין שזה המצב. בסקרי דעת קהל הם טוענים ששיעור הפשע עולה. שהם מרגישים בטוחים פחות מבעבר. הנתונים אומרים דבר אחד - הלב אומר דבר אחר. וגם זאת כמובן תופעה שמסבכת את מה שמסובך ממילא.

השבוע, כאשר אמריקה הייתה שרויה בסערת רגשות, הקשב לנתונים, לניתוח למדני, ירד מאוד. לעומת זאת, התרחבו פערי תפיסת המציאות. בעוד העיתונות הליברלית תיארה הפגנות שהן בעיקרן שקטות, המופרעות לפרקים, בעיקר בשעות הערב, בהתפרצויות אלימות של אלמנטים לא רצויים - בדעת הקהל הצטייר רושם אחר. ההפגנות, אמרו האמריקאים לסוקרים זריזים, אלימות. כך התרשמו מצפייה במשדרי הטלוויזיה.

באווירה הפראית של מערכת הבחירות המתקרבת, לכל זה יהיו השלכות פוליטיות שקשה לחזות. אבל קל לראות מי תפס איזה צד. הנשיא דונלד טראמפ מהמר על תדמית של שמירת חוק וסדר. הוא מאיץ במושלי המדינות לא להיראות "חלשים", לא לצאת "אידיוטים". לשלוח כוח לרחובות ולהחזיר את השקט, אם צריך בכוח. ההשוואה המתבקשת של טראמפ 2020 היא לריצ'רד ניקסון 1968. כמו טראמפ, גם ניקסון לא היה בדיוק חביב התקשורת הליברלית, ולא חביב ארגוני זכויות האדם. כמו טראמפ, גם ניקסון עמד ערב מערכת בחירות מול אמריקה זועמת, משתוללת. באפריל נרצח פעיל זכויות האדם מרטין לותר קינג. בקיץ התפרעו סטודנטים בשיקגו בעת שנערכה בעיר ועידת המפלגה הדמוקרטית. ניקסון צירף בסרטוני התעמולה שלו את התמונות ואת המסר: "זכותו האזרחית של כל אמריקאי להיות חופשי מאלימות".

אלא שטראמפ איננו ניקסון, ואמריקה אינה בסוף שנות ה־60. אז, כמעט 90% מהבוחרים היו לבנים. עכשיו הם פחות מ־70%. אז, הצופים ראו בעיקר אלימות של מפגינים. עכשיו ראו את ההרג הברוטאלי, חסר הפשר, של ג'ורג' פלויד במינסוטה. והחשוב מכל: ניקסון השיק את קמפיין ה"חוק וסדר" שלו כאשר עוד לא היה נשיא. מי שהואשם בכאוס היה מי שבשלטון - הדמוקרטים. מי שבא לעשות סדר היה המטאטא החדש - הרפובליקני. עכשיו המצב הפוך. הכאוס הוא של טראמפ. הוא הנשיא העומד לבחירה מחדש. הוא שיצטרך להוכיח שהכאוס איננו באשמתו. משום כך הוא מפנה מטח בלתי פוסק של טענות נגד ארגונים ופעילים מהשמאל הקיצוני שהם, לטענתו, המסיתים והפורעים.

האם הוא טועה ומטעה? הוא בוודאי מגזים. אם לא היה מגזים, לא היה טראמפ. ומצד שני, לא נכון לנפנף את כל טענותיו כטענות שווא. ברור שעל גל המפגינים, המוחים בצדק על מה שקרה במיניאפוליס, רוכבים מפגינים שעניינם אחר. אנרכיסטים, מתסיסים, פורעים ובוזזים. הם כועסים באופן כללי. גם על המשטרה, אבל עוד יותר מזה על השלטון שאינם אוהבים. טראמפ מנסה לערער את שיווי המשקל שלהם, והם מגיבים כצפוי.

בעל הטור פול קרוגמן הגדיר את מה שקורה השבוע באמריקה כ"סף תהום". האם גם הוא הגזים? ייתכן. אך לפני שנה, בסקר של האריס, התברר כי כשליש מהאמריקאים (31%) סבורים שמלחמת אזרחים צפויה בחמש השנים הקרובות. עכשיו נותרו ארבע.

סטיית תקן

1. רוב קטן של ישראלים, כ־51%, עדיין לא מאמינים שהסכם הרוטציה יקוים.

2. במדד השלום שאלו החודש על סיפוח. זה הזמן לשאול על סיפוח. אז מה אומר הציבור על סיפוח? ובכן, כפי שכבר רמזנו יותר מפעם אחת, תשובת הציבור תלויה במידה רבה בנוסח השאלה. אם הנוסח המוצע הוא "סיפוח השטחים והקמת מדינה אחת תחת שלטון ישראל עם זכויות מצומצמות לפלסטינים", רוב הציבור מתנגד לזה. כלומר, לסיפוח כזה הוא מתנגד, מה שלא אומר שהוא מתנגד לסיפוח שיוגדר אחרת. נניח: "סיפוח גושי התנחלויות ובקעת הירדן לפי תוכנית טראמפ".

3. להקמת מדינה פלסטינית אין רוב מוחלט בישראל. אבל יש יותר תומכים ממתנגדים. 47% בעד, 42% נגד. השאר לא גיבשו דעה.

4. אבל שימו לב לדבר הבא: התומכים "בהחלט" במדינה פלסטינית מעטים מאוד (15%) לעומת המתנגדים "בהחלט" (26%). כלומר, מספר המתנגדים קצת קטן יותר, אבל ההתנגדות שלהם, ומן הסתם גם האנרגיה שישקיעו בקידום האג'נדה שלהם, חזקה יותר.

5. ופריט אחרון מאותו סקר. רוב הציבור (53%) סבור שמדיניות הממשלה במאבק עם הקורונה לא מצדיקה "את המחירים הכלכליים והחברתיים הכרוכים בה עבור הציבור בישראל". זה מידע שלא ברור מה ערכו. כי לא ברור ממנו איזו מדיניות אחרת הציבור היה מעדיף. מדיניות שמובילה להדבקה ומוות של אלף בני אדם? אתם מניחים שמדיניות כזאת הייתה מקבלת ציון גבוה יותר בסקר היום שאחרי?

השבוע השתמשנו בנתונים של ה־FBI, גאלופ, פיו, PNAS, רולנד פרייר, "וול סטריט ג'ורנל", "אפשוט" ("ניו יורק טיימס"), פייב ת'ירתי אייט. נתוני מדד השלום נמסרו לי באדיבות על ידי ד"ר נמרוד רוזלר ופרופ' אפרים יער מהתוכנית הבינלאומית ליישוב סכסוכים וגישור באוניברסיטת תל אביב.