ביום שבו התפרסמה "תוכנית המאה", עם שוך הדי הטקס בבית הלבן, פרסם עמית סגל בערוץ 12 את הדברים הבאים: "דונלד טראמפ נותן עכשיו לבנימין נתניהו - חודש לפני הבחירות - החלה מיידית של החוק הישראלי ללא התניה. הפלסטינים צריכים לעבור עשרה מדורי גיהינום. תוכנית טראמפ היא פריצת דרך היסטורית עם הישגים כבירים שלא ניתנו לישראל מעולם".
סגל הוא אחד העיתונאים המפוכחים והחדים ביותר בישראל, אדם ישר שגדל בעפרה ולא הרחיק יותר מדי מהעץ. ולכן, מי שרוצה להבין עד כמה הצליח נתניהו להונות את הציבור הישראלי, גם את מרבית תומכי הימין, שיעיין בדיווח ההוא של עמית סגל. דווקא השבוע, כאשר נרשמת סוף־סוף בימין יקיצה מהחלום הפסיכדלי שמכר להם ראש הליכוד, חשוב להיזכר בדברים הללו כדי להבין את גודל מהלך ההונאה של נתניהו והצלחתו.
סגל ומקביליו בעיתונות וכמובן קהל הצופים והקוראים שלהם, האמינו לראש הממשלה. ההבטחות היו ורודות ומתוקות: הריבונות - היא מוכרזת כבר ביום ראשון הקרוב. המסלול - חסר ויתורים וסיכונים. לפני שישראל תצטרך לשלם משהו, הפלסטינים ייאלצו לפרוק את חמאס מנשקו, להפסיק את התשלומים למחבלים, לעצור פעולות אנטי־ישראליות בעולם, לחדול להסית נגדנו, להכיר בישראל כמדינה יהודית כולל ירושלים המאוחדת כבירת ישראל.
אם לא ימלאו את כל התנאים האלה, נלחש לנו בהתרגשות, לא נידרש לתת דבר. לא מדינה פלסטינית ואפילו לא שינוי במעמד השטח ביו"ש. הדברים חודדו בכלי התקשורת של הימין, כולל ב"מקור ראשון", שהעורך שלו חגי סגל - אבא של עמית - לא יכול היה לעצור בעד דמעות ההתרגשות.
מי שהתעמק אז בתוכנית האמריקאית הבין שמדובר בתרגיל עוקץ. שאין לעמדה האמריקאית קשר למה שמוכר נתניהו. אבל מי לעזאזל קורא ומתעמק. רוב הימין הישראלי היה בעננים, מתמסר לשקרי נתניהו ללא הרהור. ההתנגשות בקרקע המציאות אירעה מיד, כשהתברר שאין שחר להבטחה על הכרזת ריבונות כבר בשבוע הבא. אחר כך החלו מקורבי הנשיא האמריקאי לדבר, במיוחד השגריר בישראל דיוויד פרידמן.
מפיהם התברר שמטרת התוכנית היא לא ריבונות ישראלית, אלא מדינה פלסטינית. שבניגוד להבטחות נתניהו, ישראל תשלם מיד ובגדול. שנתניהו כבר התחייב כלפי ארה"ב וקיבל את תוכנית טראמפ, ולכן מיד עם הכרזת הריבונות, ישראל מחויבת למדינה פלסטינית על 90% משטחי יו"ש, והקפאה מוחלטת של בנייה ביישובים רבים, לפחות לארבע שנים.
ובכל מקרה, ההסכם הוא בין וושינגטון לירושלים. ולכן לא חשוב עד כמה יתחכמו ברמאללה, ישראל כבר תהיה על השיפוד. המפה שפרסמו האמריקאים המחישה שזו הצהרת בלפור של הפלסטינים, לא שלנו. שחבלי יו"ש, חוץ מכמה מובלעות ומסדרונות צרים, נמסרים לאויב ומחסלים את מפעל ההתיישבות.
בשבועות האחרונים החל מסע היקיצה, וסוף־סוף החלו להקשיב לאנשים הספורים, כמוני, שהתריעו נגד בגדי המלך החדשים. עכשיו כבר מבינים רבים שמדובר בחלום בלהות. בשבועיים האחרונים מנהלת מועצת יש"ע מסע הסברה אינטנסיבי נגד תוכניות נתניהו, ואט־אט מתעוררים גם עיתונאים ופוליטיקאים, ביניהם בכירי ימינה, שרק לאחרונה קלטו את גודל הקטסטרופה.
אבל מסע ההונאה של נתניהו נמשך. דווקא מול ניצני המרי בימין מתדרכת לשכת ראש הממשלה במרץ את העיתונאים המקורבים, וחלק מכלי התקשורת של הימין עדיין משתפים איתה פעולה.
נתניהו מצדו מנסה לתעתע במי שגילו פתאום את אמריקה. בראיונות שנתן ביום שישי בעיתוני הימין הוא המשיך לזלזל באינטליגנציה של הקוראים. עכשיו הוא טוען שהוא לא מחויב לתוכנית טראמפ ולמדינה הפלסטינית, אלא רק לנהל מו"מ "על בסיס תוכנית טראמפ". צריך רק למצוא את דברי ביבי בטקס בוושינגטון, כדי לתפוס אותו על חם. הוא נשבע אז אמונים לתוכנית, תוך שהוא מתגאה כי הכין אותה יחד עם האמריקאים בשלוש השנים האחרונות. "זו תוכנית נהדרת לישראל ולשלום, התוכנית של טראמפ מקדמת את כל המטרות", הכריז.
נתניהו ואנשיו גם טוענים שלא תהיה החלטת ממשלה על אימוץ תוכנית טראמפ, כאילו שבכך הם מונעים את הכניסה לתוקף של המתווה האמריקאי. אבל זהו עוד ניסיון הונאה, כי נתניהו כבר התחייב אישית, ללא סמכות, לקבל את התוכנית וכבר מקפיא בפועל את ההתיישבות לפי מפת וושינגטון. מכאן, עצם הכרזת הריבונות תכניס אותנו למסלול השחיטה, מתוך מחויבות כלפי הבית הלבן.
לכן הגיע הזמן לעבור מדיבורים למעשים. נתניהו צריך להבין שהוא הפך ליריב של הימין. הפגנות, לובי, סנקציות - האלקטורט חייב לנדנד לו את הכיסא, עד שייסוג מהתוכנית המסוכנת הזו. נסיגה שכזו גם תתאים לסדר היום של טראמפ, מי שבין הקורונה למהומות בארה"ב זקוק לתוכנית הזו כמו לחור בראש.
בין מיניאפוליס לירושלים
הלב נכמר לנוכח המוות הטרגי והמיותר של ג'ורג' פלויד במיניאפוליס ושל איאד אלחלאק בעיר העתיקה בירושלים. שני אנשים שנתקלו בכוחות שיטור וסיימו את חייהם בנסיבות מצמררות. חובבי ציון כבר מייבאים את האצבע המאשימה מארה"ב לארץ הקודש. הם מאשימים ברצח גזעני לא רק את המג"בניק שירה באיאד, אלא גם את כל החברה הציונית.
אולם בעוד שפלויד נרצח על ידי השוטר דרק שובין, שאכן פעל בשנאה ורצחנות, אלחלאק מת כתוצאה מחוסר הבנה, מתאונה איומה. איאד האוטיסט נחשד שהוא מחזיק נשק, לא נענה לקריאות לעצור וברח מהשוטרים. לכן גם אם המג"בניק שירה בו יועמד לדין ויורשע, עדיין יותר מאוקיאנוס משתרע בין מיניאפוליס לירושלים.
למעשה, מי שאשמים במוות של איאד הם כל אותם מסיתים וטרוריסטים שגורמים לחיילים ולשוטרים לחשוש בצדק מפני מפגעים פלסטינים, שמנסים לפגוע בנו יום־יום. גם בארה"ב השוטרים מאוימים ונמצאים לא פעם בסכנת חיים, אפילו כשהם עוצרים נהג לבדיקת רישיונות. אבל, כפי שניכר מהתיעוד המלא שיש למוות הבלתי נתפס של ג'ורג' פלויד, לא נשקף ממנו חשש ולא הייתה סיבה לחנוק אותו עם הרגל, כשהוא שוכב אזוק על הרצפה.
השוטר הרוצח ולובשי המדים שהיו לידו הונעו מעוינות אפלה כלפי השחורים בארה"ב. למרבה הצער, המהומות שפרצו מאז הרצח - הוונדליזם, האלימות, הביזה - נותנים קצה של הסבר לעוינות הזו. הסבר, אם כי לא הצדקה לרצח ואפליה.
אצלנו, מיד עם היוודע דבר הטרגדיה בעיר העתיקה, רכבו שורה של אויבים על הטרגדיה האמריקאית, ביניהם ראשי הרשימה המשותפת. עאידה תומא סלימאן כתבה: "למי שמזועזע מהרצח בארה"ב, תסתכלו קרוב - עם שלם נאנק תחת כיבוש מבלי שיוכל לנשום". ואילו ראש הרשימה, איימן עודה, האשים: "השוטרים לחצו על ההדק, אבל הכיבוש טען את הנשק".
אלא שהאמת היא שמסיתים מסוגם של עודה וסלימאן אחראים במידה רבה למותו של אלחלאק ודומיו. כל מי שמפיץ נגדנו עלילות, שמזדהה עם הטרור ומצדיק אותו, מי שמניע אנשים לצאת לפגוע בציונים ואנשי הביטחון שלהם - כל אלו אשמים בכך שלעתים מג"בניקים וחיילים צעירים עושים טעויות בתום לב, בניגוד מוחלט למה שמתחולל בארה"ב.