משהו: המקור של ישראל הראשונה הוא מפולין השנייה.

מיהו הוא?

אני מאזין לתוכנית רדיו. אורכה שעה שלמה, אבל נכנסתי אליה כמה דקות אחרי שהיא התחילה. מדברים שם על מישהו. אם קרה גם לכם דבר כזה, לא תדעו עד סופה על מי הם מדברים. תשמעו הרבה הוא, הוא, הוא, או היא, היא, היא, אבל לא המנחה ולא הדובר יזכירו מי הוא אותו הוא או היא.

כל חושיך נדרכים, כחושי נמר בעת הציד. אוזניך כרויות לכל רחש, אולי יפלטו גם את השם של האדם שהם מדברים עליו. לא יקרה. גם את שם הספר/הסרט/ההצגה שעליה מדברים לא יסגירו שוב. המרואיין וכל הדוברים יציינו שוב ושוב שבסרט רואים ככה או הספר מתאר זאת וזאת. איזה ספר, בבקשה? אני זועק. איזה סרט? מי הדובר? על מי מדובר? הלו. לא שועים לי, ואם הייתי גם חייב להפסיק להאזין לפני תום השעה לעולם לא אדע.

יש עכשיו הרבה חברי כנסת חדשים שרוצים להטביע את חותמם. הנה הצעת חוק שתזכה אותם בתהילה: בכל תוכנית רדיו שבה מדברים על מישהו, חייבים לומר לפחות שבע פעמים בשעה את שמו במקום לומר הוא. אחרת ניתן להגיש תלונה לרשות להגנת המאזין (שתקום לצורך כך).

שר לעניין מיותר

בשביל מה טרחו להמציא שמות לכל מיני שרים כאשר יש בעברית שם מצוין: שר מיותר. איך זה שלא שמענו לפחות מאחד מעשרות השרים אומר: "באתי לעשות טוב לעם ולכן אני לא רוצה להיות שר מיותר". שמענו רק: "לא ייאמן. לא נתנו לי - לי!! - תפקיד שר", מפי אלה שלא קיבלו.

איך זה ששוב ושוב אנחנו בוחרים בבני אדם שאנחנו בטוחים שהם ראויים להיות מנהיגים שיובילו אותנו אל מקום טוב יותר, ותמיד רואים איך פוליטיקאים שלפני רגע הבטיחו לדאוג לשכבות החלשות, למעמד הביניים ולכל מי שמקשיב, הופכים להיות חיות אגו שמסתערות בתאווה על משרות שרים, שכר גבוה וכיבודים? איך רגע אחד אחרי הבחירות אנחנו נוכחים לדעת שהדבר האחרון שמעניין אותם הוא אנחנו?

מכנסונים וטשרניחובסקי

בוויכוח על מידת הזעירות של מכנסוני הננו המהונדסים גנטית שבהם תלמידות מגיעות לבתי הספר, אני נזכר בדברים שאמר טשרניחובסקי כשהגיע לארץ וראה בפלצות את רמת הלימודים והמשמעת וכן את הלבוש בבתי הספר. באודסה, שבה הוא למד, היו לתלמידים מדים, וכללים חלו עליהם גם מחוץ לשעות הלימודים.

בהמשך ויכוח בינו לבין תלמידי תיכון בארץ הוא מתאר את בית הספר ברוסיה הצארית בימי נעוריו (אני מצטט תוך קיצורים ועריכה): "את תלמידי בית הספר הרוסים היה אפשר להכיר מיד ברחוב מתוך בגדי השרד שלהם. בגדים אלה היו משני סוגים: בגדי חול ובגדים חגיגיים, שבהם היו התלמידים צריכים להופיע בימים קבועים, למשל בימי חג, בתיאטרון ועוד. התלמיד הארץ ישראלי חופשי ללבוש מה שהוא רוצה, אנחנו היינו מסכנים את נפשנו אם היינו נתפסים ברחוב ללא בגדי השרד. כל זה היה מפורש בדפוס: איך עלינו להתנהג ברחוב ובמקומות ציבוריים אחרים.

היה איסור לגדל שיער, לענוד טבעת, לצאת ברחוב מאוחר בלילה בלי להודיע". מול מה שהוא ראה בארץ, הוא מתגעגע אל ההדר והסדר של ביקור באופרה של אודסה: "אתם ילידי הארץ, אין לכם שום מושג מן החגיגיות שהייתה נסוכה על הצגות האופרה כשקהל של מאות צעירות מקושטות ותלמידי תיכון במדיהם היפים שוטף ועובר באולם".  

לא שופט. רק הזכרתי.  

פינת השלולית

זה התחיל במכתב שקיבלתי מנסיכה, מזמן: "תודה לך על שנים של קריאת ‘שיפודים', כיוון שכל משפחתנו אוהבת וקוראת את הפינה, מאוד משמעותי לי פרסום הקטע הזה". הקטע שצורף היה מיועד ל־נ'. פרסמתי:

נ', בדיוק לפני 27 שנה, בערב יום העצמאות, עמדת בין עשרות צפרדעי פרחי טיס והתכוננת למצעד צה"ל בחגיגות ה־30 למדינת ישראל.
ואני, צפרדעונת ירושלמית צעירה וביישנית, לומדת בשמינית לבגרויות.
"פגישה, חצי פגישה, מבט אחד מהיר", ומאותו רגע נהפכת לי לנסיך.

אחרי בערך שנתיים של שוטטות בבוץ החברות הפכנו את שלוליתנו לארמון.
לאורך כל השנים אני מוקפת באהבתך הגדולה, במסירות, בתמיכה ללא גבולות, לפעמים אפילו "טובעת" בכל אלה. היי, תרגיע! אני לא יכולה להחזיר כל כך הרבה אהבה!
הלוואי לעוד 27 שנים כאלו (לפחות) וכמו שכתוב בשיר של עוזי חיטמן: "האהבה היא פעם בחיים".
ע'

את דבר הנסיכה הזה פרסמתי ב"שיפודים" ב־27 ביולי 2005. אני זוכר שכאשר קראתי את המכתב, נכבשתי במשפט שלה: "היי תרגיע!".
הוא לא נרגע בכלל. בימים אלה, 13 שנה אחרי שפרסמתי את דברי הנסיכה, שלח לי נ' המדובר (שמו ושמה שמורים עמי) מכתב כזה, ואפילו עם הוראות מתי לפרסם:

פינת השלולית (אם ניתן לפרסם בגיליון של תאריך 12.6.2020):
הנסיכה הירושלמית הייתה בת מלוכה ללא ספק. כולה "שיק נסיכותי" ומקרינה תחושה ברורה שאכן רק כך נראית נסיכה. גם ייחוסה המשפחתי ההיסטורי כבת הבכורה למפקד הצעיר ביותר של מגיני השלולית העתיקה - מאוד הוסיף בעיני לגלימת הנסיכות שלה, ו... כן, היא הייתה ממגזר "השלולית המקודשת" ומקפידה הייתה בקיום מצוות השלולית מבטן ומלידה.

הצפרדע, לעומת זאת, הגיע משלולית "צפוווונית", ארוך שיער, לבוש באוברול ג'ינס ונעול נעלי ספורט. מעט מאוד קדושה אפיינה את חייו עד לאותו מפגש.  

ואז זה קרה. הצפרדע שלנו קיבל הצבה כפרח טיס במשמר נשיא הצפרדעים - ושם כבר הצטלבו מבטיהם והנשיקה הקסומה לא איחרה להגיע. הצפרדע הפך לנסיך מקודש ולירושלמי "על מלא" (כמעט).

מנהרת הזמן הטיסה אותם 40 שנים קדימה, על פני ימים, חודשים ושנים. השלולית הפכה לממלכה רוחשת ומרחיבה את גבולותיה.

הצפרדע שלנו נושא כבר 40 שנה בגאווה את מקומו כבן זוגה, ומגדל עם הנסיכה, שלמלכה נהייתה - את משפחת המלוכה. את שבעת הנסיכות והנסיכים המופלאים שלהם, שנהיו למלכים בפני עצמם. ברבות הימים הם התעצמו אף בנסיכים ונסיכות "דור שלוש".

מארמונם המשקיף על הממלכה צופים הצפרדע והנסיכה כמלך וכמלכה האחד בעיני השנייה, ועדיין נזכרים באותה תחושת ריגוש עזה בימי השלולית הירושלמית.

40 שנה? אתמול זה היה.