סיפוח זוחל: נתניהו רואה בהחלת הריבונות את מורשתו הפוליטית והמדינית

לפגישה עם ראש הממשלה החליפי בני גנץ באו ראשי מועצת יש"ע מוכנים, אבל ללא תקוות גדולות. זה היה ביום שלישי, בשטח של אוגדת יו"ש. גנץ הגיע לסיור שגרתי בפיקוד המרכז במסגרת תפקידו כשר הביטחון. המפגש עם ראשי המתנחלים הופיע בלו"ז כאחד מסעיפי הביקור, קטע מיום עמוס אירועים.

ראשי מועצת יש"ע באו כאשר שני מפגשים עם ראש הממשלה בנימין נתניהו מאחוריהם. הם לא ציפו לקבל מגנץ תשובות לשאלות שנותרו באוויר. ובכלל, נושא המפגש לא היה ריבונות ולא תוכנית טראמפ. יומיים לפני המפגש עם גנץ קיבל כל משתתף דף מידע מפורט ממשרד הביטחון, ובו תוכן השיחה העתידית הכוללת שמונה סעיפים. רק סעיף 8 האחרון הותיר סוג של תקווה לאפשרות לסטות במקצת מהמסגרת הנוקשה ולהשחיל שאלה בנושא הבוער.

כך באמת קרה: אחרי סבב של שאלות הנוגעות בבעיות היומיום הגיע הרגע. "אז מה עם תוכנית טראמפ?", מישהו שאל, "מה עם הריבונות?". לא היה לראש הממשלה החליפי מה לומר בנוגע לפרטי המפות, וזאת מסיבה פשוטה וידועה: אין לגנץ מושג מה משרטט הצוות הקטן בחדר הסגור.

גם גנץ וגם ראשי מערכת הביטחון לא קיבלו עד היום שום מידע קונקרטי באשר לפרטי החלת הריבונות. בכל הקשור לנושא, נתניהו סומך על קומץ אנשים, בהם מאיר בן שבת, ראש מל"ל; רונן פרץ, מנכ"ל משרד רה"מ; יריב לוין, יו"ר הכנסת; ורון דרמר, שגריר ישראל בוושינגטון. לו יכול היה להסתדר ללא עזרה כלל, לא היה מגלה גם להם.

עם זאת, דווקא גנץ סיפק לראשי מועצת יש"ע המודאגים את הניסוח המדויק של מה שככל הנראה עומד על הפרק, גם מבחינת נתניהו. "צריך לאמץ את שיטת מפא"י", הכריז ראש הממשלה החליפי והסביר: "קחו את מה שאפשר ותטפלו במה שנשאר. כך צריך לנהוג בעניין תוכנית טראמפ". אומנם זכויות היוצרים לביטוי שמורות למייסדי המדינה ולא למייסד כחול לבן, אך המסר הועבר בהצלחה. אולי נתניהו היה מנסח זאת קצת אחרת, משהו כמו: לקחת את מה שאפשר עם הנזק המינימלי ביותר - אבל הרעיון הוא אותו רעיון. לפחות, רשמית.

ברובד הלא רשמי והעמוק יותר נשבו השבוע רוחות שונות. מי ששוחח עם נתניהו בחודשים האחרונים נשבע כי ראש הממשלה נחוש להביא ריבונות בכל דרך אפשרית, אבל בימים האחרונים הגרסה השתנתה. נתניהו מתלבט, אומרים, לא בטוח שילך על זה. ואפילו החלת הריבונות לא תקרה. או שתקרה, אך תהיה מצומצמת. אף שמדובר בהשערה שלא קיבלה הוכחה במציאות, ההנחות שלפיהן נתניהו מתקרב לסיבוב פרסה נשמעו בתקופה האחרונה בקרב כל גוני הקשת הפוליטית.

"הכרתי את ביבי עוד כשהיינו ילדים בירושלים", אמר לי השבוע פוליטיקאי ותיק, הנמנה עם מחנה השמאל־מרכז. "ליוויתי אותו בהמשך דרכו. לרוב לא הסכמתי עמו ואף פעם לא הייתי שייך למחנהו. מה שכן אפשר להעיד עליו: יש לו אחריות. הוא לא ישתולל בזירה המדינית, אפילו אם זה מפתה פוליטית. אפילו אם הבייס שלו מת לספח את הכל או את הרוב, ביבי לא ילך על זה אם יאמין שלסיפוח יהיו השלכות קשות, ביטחוניות ומדיניות גם יחד. "זה מה שראשי מערכת הביטחון משננים לו בכל דיון כמעט: המחיר הביטחוני, המדיני והכלכלי של הסיפוח עלול להיות גבוה מדי. נתניהו קשוב להם, אפילו אם זה לא נוח לחבריו בימין".

לדברי אותו פוליטיקאי, גישתו של נתניהו לאפשרות של החלת הריבונות בשטחי יו"ש רחוקה מלהיות מתלהבת. "שוחחנו על אופציית הסיפוח לפני כשנתיים", הוא מתאר. "שאלתי אותו מה דעתו. הוא ענה לי בקצרה 'זה מעניין', ולא פירט. כשאריאל שרון ז"ל היה אומר בזמנו 'זה מעניין', ידעת שיש סיכוי גדול שלא יקרה כלום. אבל כשביבי אומר 'זה מעניין', הפירוש הוא פשוט: זה אכן מעניין אותו, אבל לא בוער לו. אז אני לא מודאג מדי באשר לסיפוח".

גם יו"ר ימינה נפתלי בנט טען השבוע - ולא בשיחות סגורות, אלא דווקא בפומבי - כי "נתניהו לא יחיל ריבונות. לו היה נחוש להחיל, היה עושה ולא מדבר. כמו בגין שפשוט הביא את חוק רמת הגולן לאישור הכנסת, ללא סאגות תקשורתיות ודיבורים ארוכים".

למען האמת ההיסטורית, נציין כי גם לבגין זה לא הלך בשקט ובקלות. לאישור חוק רמת הגולן בכנסת קדם מאבק ציבורי רחב היקף לשמירת הגולן בריבונות ישראלית. את המאבק ניהל אז ועד יישובי הגולן, ובמהלכו חתמו קרוב למיליון מתושבי ישראל על עצומה הדורשת את סיפוח הגולן לישראל. ואז זה קרה: החוק הובא לכנסת ועבר ברוב קולות.

גורם נוסף, הנמצא בדעותיו הפוליטיות בין בנט לבין בן שיחי הראשון, סיפק הסבר משלו. "מה שיכול להרתיע את נתניהו הם לא המתנחלים עם הצעקות והקמפיינים שהם מרימים, וגם לא הלחץ הבינלאומי, אפילו לא התנגדות בדרג הביטחוני - מה שמטריד את נתניהו הוא האיום הכלכלי". "האירופים העבירו לו מסר ברור שאינו משתמע לשתי פנים", הוסיף הדובר. "אם תחילו ריבונות בשטחים, נטיל סנקציות כלכליות על ישראל. תחליטו. ועוד לפני האיומים האלה, יש לו רבבות מובטלי קורונה על הראש. אם יבין שהכלכלה עלולה לקרוס בעקבות הסיפוח - יעצור".

בעמדת המתנה

על אף מסך העשן סביב עבודתם של צוותי הריבונות, רסיסי המידע שמגיעים משם מעידים על כך שבוויכוח בין שגריר ארה"ב בישראל דיוויד פרידמן (תחילו ריבונות כרצונכם, נתמוך) לבין חתנו של נשיא ארה"ב ג'ארד קושנר (לא למהלכים פרועים וחד־צדדיים), ידו של קושנר על העליונה, ועמדתו גוברת ונעשית דומיננטית יותר ויותר.

טעו אלה שטענו באופוריה כי לטראמפ לא אכפת מהדקויות הישראליות כרגע. הם חשבו שהיות שהוא עסוק בקורונה, בהתפרעויות במדינה ובבחירות המתקרבות, נוכל לנצל את המומנטום ולעשות כרצוננו. אבל עם כל הצרות הגדולות שאיתן מתמודד טראמפ, נושא הריבונות לא הפך לשטח הפקר, והמגבלות שרירות וקיימות.

לנוכח המורכבות והסכנות הטמונות בהחלת הריבונות, ייתכן שההתנגדות הפנימית לתוכנית דווקא נוחה לנתניהו. אם וכאשר יגיע למסקנה שכדאי לרדת מעץ הסיפוח, לגמרי או חלקית, מסיבות כלכליות, ביטחוניות, מדיניות, או מכל אלה גם יחד - הוא יכול להיות רגוע: יהיה לו גיבוי מבית.

השמאל מתנגד להחלת הריבונות, כי מבחינתם זה יקבור את עתיד תהליך השלום. הימין האידיאולוגי מתנגד להחלת הריבונות, כי היא תלויה בהכרה במדינה פלסטינית, ואפילו בתוך הליכוד החלו להישמע קולות הקוראים לכנס את מוסדות התנועה ולדון בתוכנית טראמפ, כי לדבריהם אף אחד לא באמת יודע מה היא כוללת.

ואחרי כל הנאמר, נהמר גם אנחנו. כל הטיעונים המובאים לעיל נכונים. המסקנות - פחות חד־משמעיות. נתניהו לא ויתר על רצונו להותיר חותם. הוא רואה בהחלת הריבונות את מורשתו הפוליטית והמדינית. קשה להאמין שלא יהיה מוכן לקחת סיכון כדי לממש את חלומו. אם לא יוכל להחיל ריבונות על השטחים, ייתכן שיפנה להחלת הריבונות על היישובים, כמו שמייעצים לו כמה ממקורביו. כאשר עושים היסטוריה גדולה - אפשר לוותר על האותיות הקטנות.