1
ביום חמישי הגעתי למסעדת "ברבוניה" מוקדם מהרגיל. קרוב ל־20 שנה בימי חמישי בצהריים יש לנו פרלמנט קטן על שולחן קבוע עם אנשים קבועים. מדי פעם מגיע אורח לשולחן, לא לפני שהנשיא מר מקס מאשר את נוכחותו.
עמדתי בחדר האחורי במסעדה והבטתי על התמונות של הלקוחות שהלכו לעולמם ב־20 השנים האחרונות. עזרא, אללה ירחמו, קרא לחדר האחורי "יד ושם" או לחלופין "חדר המתים". הבטתי על תמונותיהם של שני חברי הפרלמנט שהלכו ללא שוב בתקופה האחרונה - הצלם פרופסור מיכה קירשנר, והשדרן אלי ישראלי - ונעשה לי רע על הנשמה. החלטתי לשבור נדר שלא לשתות אלכוהול לפני שקיעת השמש, הזמנתי וויסקי והרמתי כוסית "לחיי המתים".
בתקופה האחרונה אני שוקע לפעמים בהרהורים נוסטלגיים על חברים שהלכו ועל מקומות שלעולם לא אשוב אליהם. אני מתגעגע לתנועה המאוחדת קן צפון, למחנות עבודה בקיבוצים, לריקודי עם, לטיולים מים לים, למצדה, לחיים הפשוטים אך המלאים שהיו לנו לעומת הריקנות הנוצצת של היום, השחיתות, הסכסכנות, הרכילות.
היום הפרלמנטים מתקיימים בטוויטר, אנשים מתקתקים מהבוקר עד הלילה הודעות קצרות, אמירות חכמולוגיות. אחד תוקע לשני, השני משמיץ את השלישי והרביעי, והחמישי משחיל את ארבעת הראשונים. לא נפגשים, לא מדברים, רק מצייצים. הפכנו למדינת הצייצנים. מראש הממשלה ובנו ועד בכירי העיתונאים, גדולי השדרים, טובי האומנים והשחקנים. כולם מצייצים ומצייצים.
2
ביום שבת בשעה 11:00 צלצלתי לשאול לשלומו של ידידי הטוב אבי בנדר, שאותו אני מכיר קרוב ל־60 שנה. מדי שבת בבוקר, במשך כ־25 שנה, מתכנס פרלמנט בביתו של בנדר. בימי הקורונה, בשל רמת הסיכון הגבוהה של החברים שגילם נע בין 80 ל־100, יצא הפרלמנט לפגרה מאונס.
העובדה שבנדר לא צלצל אליי גרמה לי לחשוש שמשהו לא בסדר איתו, אז צלצלתי. בתו של בנדר ענתה לטלפון. "אבא עבר ניתוח מסובך בגלל זיהום בריאות", היא אמרה. "הוא בטיפול נמרץ באיכילוב, מורדם ומונשם".
אבי בנדר, נכה צה"ל מימי פעולות התגמול, הוא איש טוב לב. יש לנו דפוס דיבור קבוע: כשאני מצלצל אליו, אני שואל "אתה חי?", והוא עונה "בקושי" ונותן לי סקירה על הצרות הרפואיות הישנות והחדשות. הוא מספר על הטיפולים שהוא מקבל, אצל אילו מומחים הוא מטופל, כמה סוגי כדורים הוא בולע, איך הוא שונא את בלון החמצן הצמוד אליו ואיזה כאבי תופת יש לו ברגל הפצועה.
אחרי רבע שעה של קיטורים אנחנו צוחקים אחד על השני. הוא שואל בכעס למה איני בא מדי שבוע, אני ממציא אלף סיבות למה לא הגעתי בשבת האחרונה, ואנחנו נפרדים ב"בריאות ואושר" עד השבוע הבא.
ביום שני ישבתי בגלידרייה הסמוכה לאיכילוב. לקחתי מקופת החולים הסמוכה טופס 17 וקיוויתי שהגידול הקטן שצמח לי אינו ממאיר. חשבתי על זה שכשאסיים את הבדיקות באיכילוב למחרת, אלך לטיפול נמרץ לראות מה מצבו של בנדר. רצה הגורל ובתו בדיוק חזרה מביקור אצלו ועברה מול הגלידרייה.
היא עדכנה שאביה עדיין מורדם ומונשם ואי אפשר לבקרו. "צריך לקוות", אמרה בקול שבור, נושאת עיניים למעלה לנקודה כלשהי בשמיים. "תכננו לחגוג לו יום הולדת 84 בשבת בעוד שבועיים. נראה מה יהיה".
3
הפרלמנט של בנדר החל באוגוסט 1996 ביוזמתם של מנחם דיגלי, מי שהיה מפקד סיירת מטכ"ל, ושל יצחק "הקטן" ג'יבלי, לוחם יחידה 101. סביב שולחן שבת ארוך בחצר ביתו של בנדר התקבצו מדי שבוע אנשים שמספרם הלך וגדל. הם שרו שירי ארץ ישראל ואכלו מהתקרובת שהונחה על השולחן. חקלאים יושבי הפרלמנט הביאו את הגידולים שלהם והתפארו בהם, בצדק. פירות וירקות משובחים הגיעו היישר מהשדות והמטעים לשולחן. ייננים הביאו יין, מוסקי הזיתים - שמן זית, מומחים לגבינות הביאו גבינות משובחות והיה זה שולחן לתפארת. ישבו שם בוהמיינים שמאלנים, גנרלים ימניים, אנשי מוסד ושב"כ, ותיקי פלמ"ח, הגנה, אצ"ל ולח"י.
שלא תהיה אי־הבנה. סביב השולחן התנהלו קרבות עזים, ולא פעם הגיעו הדברים כמעט עד כדי תגרה. לראות את יגאל תומרקין ואורי ליפשיץ מתנצחים עם רחבעם "גנדי" זאבי ועם אורי ירום, מייסד מערך המסוקים של צה"ל - היה חגיגה לעיניים ולאוזניים.
אורי דן כהרגלו הגן על חברו ו"פטרונו" אריק שרון; שמואל "סאמק" ינאי, מפקד הפלי"ם התנצח עם מושקה אידלסון על אלטלנה; עבדכם הנאמן חטף בראש מגברת זאבי אחרי שהסיח את דעתה והבריח לגנדי בוכטה של חלווה שאסור לו לאכול בגלל הסוכרת. בלגן ואקשן. ממש שבת קודש.
עם השנים השולחן הענק שסביבו הצטופפו חברי הפרלמנט הלך והצטמצם. רוב חברי הפרלמנט הלכו לעולמם במהלך 10־15 השנים האחרונות. הפרלמנט שמנה קרוב ל־100 חברים בשיאו הגיע לשפל. היו שבתות שבהן לא היה מניין סביב השולחן.
בשבועות האחרונים הרשתות החברתיות גועשות מריבים, השמצות ולכלוכים בין אנשי תקשורת לבין עצמם, עם קרציות כמו יאיר נתניהו שמדליקים מדורות וירטואליות ועורכים קרבות של כלום בכלום.
התמזל מזלי להיות נוכח בפרלמנטים שבהם לקחו חלק נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי ואברהם חלפי. נכחתי בוויכוחים סוערים בשולחנם של מאיר ויזלטיר, יאיר הורביץ ודוד אבידן. הקשבתי לעימותים אינטלקטואליים רבים שבחלקם השתתפתי. בפרלמנט בנדר נחשבתי (ועדיין אני נחשב) סמן שמאלי.
לצערי, נגמר כנראה עידן הפרלמנטים. אני חושש שגם אחרי שבנדר יחלים (ממלמל תפילה חרישית), מה שהיה לא יהיה. מאחר שאני טכנופוב טוטאלי ואיני מצייץ ולא בטוויטר, נפלטתי מהשוק מרצון.
4
אחד מגדולי הדור שהלך לעולמו הוא יוסי בנאי. בנאי, שרבים מהשירים והמערכונים שכתב היו ממש נבואיים, מסתלבט בשיר "עולם כמנהגו נוהג" (לחן: יאיר רוזנבלום) על חילופי הדורות בארץ הקודש.
עולם כמנהגו נוהג
כשהם יוצאים מהקליפות ומצייצים
כל הילדים שרק יצאו מהביצים
הם מסתכלים מיד על המבוגרים
ובסודי סודות הם זה לזה אומרים
תראו אותם את כל השמוקים הזקנים
תראו איך הם אותנו כלל לא מבינים
והזקנים אז במבט מלא עורמה
על הילדים הם מביטים בתדהמה
והם תופסים איך השמגעגעס הקטנים
רוצים לשלוט פתאום על כל העניינים
וזה לזה מורטים הם את השערות
וכך מתחילה מלחמת הדורות
או, זה פזמון כה נושן
שלא חולף עם הזמן
אז תנו לי להגיד מילה לעבדכם
מילה אחת קטנה לשיפוטכם
עולם כמנהגו נוהג וזה החוק
אם בן עשרים אתה או בן שמונים
כשאתה כבר שמוק, חבר, אתה כבר שמוק
ואין לזה שום קשר עם שנים
לא, זה לא משנה
לא, זה בכלל לא שונה
אפשר למצוא גם שמוק נורא נורא צעיר
וגם שמגעג בסגל הבכיר
המלחמה הזו נמשכת כבר שנים
וזה קורה גם בין אבות גם בין בנים
וזה קורה גם בין שרי הממשלה
בין צעירים ובין זקני ההנהלה
השמגעגים אומרים שהם המלומדים
ושהשמוקים הם אסון ליהודים
אך הזקנים על השררה לא מוותרים
כי הם יודעים לאן השמעקאלאך חותרים
והם כמו כל השמוקובטים המנוסים
עוד יחנכו את כל השמעקעס הגסים
וזה לזה מורטים הם את השערות
וככה זה נמשך מלחמת הדורות
5
ביום שלישי בבוקר על עץ הפיקוס מול החלון בפינת העבודה מתנהלים קרבות עזים בין עורבנים לבין בולבולים, דררות ומיינות. הציוצים הופכים לצרחות. ברדיו מתנהלים קרבות מלוכלכים בין עו"ד איתמר בן גביר לבין משפחת בנט. קרבות ציוצים מתנהלים גם בין יאיר נתניהו ליניב הלפגוט, עורך המהדורה המרכזית של חדשות 12. ללקק את האצבעות. הרשת גועשת מכך שתוכנית הנפל של כאן 11 "קלמן וסג"ל" חוטפת בעיטה בתחת לטובת תוכנית יומית בהגשתה של גאולה אבן.
אני מצלצל שוב לדרוש בשלומו של ידידי הטוב, יו"ר פרלמנט בנדר. "המצב ממשיך להיות על הפנים", אומרת לי בתו מיכל, "הוא עדיין מורדם ומונשם". אני נכנס למתחם איכילוב, שליח על אופנוע צועק לי "הלוואי שיוציאו אותך מרחוב דפנה, יא קומוניסט, מניאק, אוהב ערבים". ברחוב דפנה נמצא חדר המתים של איכילוב. שנון השליח.
הפרופסור מאשר לי שאכן הגידולצ'יק מצריך ניתוח הסרה וקובע לי תור לחודש הקרוב. אני קובע פגישה עם מומחה פה ולסת לקראת עקירתן של שבע השיניים האחרונות שלי שחטפו פרקינסון ולא מפסיקות לרעוד לי בפה.
קשישה חביבה שחולפת על פניי ברחוב ויצמן שואלת לשלומי. "חראגיל", אני עונה לה, והיא, בחיוך ענק אומרת לי "זהבי, החיים יפים. תיהנה מכל רגע". "את צודקת", אמרתי לה ונכנסתי לקופת חולים סניף בארי לקחת טופס 17 לניתוח.