בשבוע שעבר הפכה ג'יי. קיי. רולינג, אמא של הארי פוטר וחבורתו, לאויבת העם. מעכשיו היא נמצאת על הכוונת של הכוחות המתקדמים, הפרוגרסיביים, אחרי שהעזה לצייץ הערה סרקסטית על מאמר שמחק את ההבדלים בין נשים לגברים. הסופרת המפורסמת לא הצליחה להתאפק וצייצה, "אני בטוחה שהיה פעם שם לאנשים האלה. שמישהו יעזור לי: וומוד? ווימפונד??", הכל בגיחוך על מי שרוצה לטשטש את העובדה שמי שמקבלות מחזור הן נשים ולא "אנשים".
התגובות הזועמות לא איחרו להגיע, רולינג הפכה למובילת כוחות האופל ואפילו נרשמו קריאות להחרים את ספריה. גם הדיווחים העיתונאיים לגביה נכתבו בטון עוין, תוך אזכור שזו לא ההסתבכות הראשונה שלה עם כוחות ורעיונות הקִדמה. לפני כחצי שנה היא צייצה נגד פיטוריה של עובדת משום שהעזה לכתוב משהו נגד רישום טרנסג'נדרים כנשים. רולינג בסך הכל הגנה על חופש הביטוי של העובדת המפוטרת, ובכך הפכה ללורד וולדמורט. עכשיו הסופרת הגאונה היא כבר כתובת פוטנציאלית להחרמה, שלא לומר שריפת ספרים וסקילה. לו היו מוצבות אנדרטאות שלה בחוצות לונדון, פריז וניו יורק, אולי גם תל אביב - סביר להניח שהן היה נהרסות.
פרשת רולינג שולחת זרקור נוסף לעבר הצל הכבד, המאיים, שמוטל על העולם החופשי - צל "כוחות הקדמה". הוא מאיים על עולם התבונה שהחל להתפתח בתקופת הרנסנס, לבלב מאז עידן ההשכלה של המאה ה־18 ופרח בדמוקרטיה המודרנית עד לאחרונה. בראש עולם התבונה ניצבים החירות האישית, חירות המחשבה וחופש הביטוי. הרעיונות האלו נאבקו בעבר בדיכוי של הכנסייה, המלוכה ודיקטטורים רצחניים, אבל בעת האחרונה הם מדוכאים דווקא על ידי מי שמכנים את עצמם מתקדמים ופרוגרסיביים.
פעם המתקדמים הגנו על החלשים והשונים, מאז הם הפליגו ליבשות שונות לחלוטין. עכשיו הם תובעים מונופול מוחלט לקבוע מה נכון ולגיטימי לחשוב ולהגיד. מה מותר ומה אסור. בלי שנחוש בכך, בשנים האחרונות הפכה ההשפעה שלהם על עולם המושגים והפעולה שלנו לקיצונית ומסרסת.
על רקע הפיצוץ בארצות הברית, שפרץ מסיבות שונות לחלוטין, יצא מלוא הטירוף מהבקבוק. ההדים שלו מגיעים היטב לבירות העולם הלכאורה חופשי, ועכשיו דורשים למחוק פרקים בהיסטוריה ובתרבות המערבית, להרוס אנדרטאות ולמחוק ציוני רחובות, להוציא סרטי מופת כמו "חלף עם הרוח" מהרפרטואר וכמובן להוקיע גאוני תרבות כמו רולינג, שלא נכנעים לקודקס של "הדעות המתקדמות". עכשיו מדיחים אפילו עורכי מדורי דעות בעיתונים פרוגרסיביים, שמעיזים להביא גם השקפות שונות לדפוס.
זה מזכיר את השלטון המטורף וקצר הימים של ג'ירולמו סבונרולה בפירנצה בשלהי המאה ה־15, שבו הועלו באש יצירות אומנות וספרים. זה מחזיר אותנו לחשיכה הרצחנית של ימי הביניים, לעידן שבו היו רעיונות מותרים ואסורים, כשאפילו צלילים ומרווחים מוזיקליים מסוימים נחשבו לצלילי השטן. אז רעיונות נוצריים השונים מהדוגמה הקתולית נחשבו לכפירה והסתיימו בהעלאה על המוקד בידי האינקוויזיציה.
כיום האינקוויזיציה החדשה מעלה על המוקד החברתי את מי שמעז לומר משהו נגד הטענה שלהט"ב וטרנסווסטיטים הם לא דרך הטבע. ולא מדובר בוויכוח על סובלנות כלפי השונה והאחר אלא על עצם החופש להביע דעה שונה. ומלהט"ב זה מתפרס על פני יריעה רחבה ביותר, מהיחס למסתננים ועד לאומיות, דת ותרבות. חזרנו לדיקטטורה רעיונית, שתחילתה בשפה התקינה המוכתבת לנו, הפוליטיקלי קורקט, וסופה בסתימת פיות ודיכוי מחשבות.
הניסיון לסתום את הפה לאישיות מוארת כל כך כמו רולינג, במיוחד כשהיא נזעקת להגן על חופש הביטוי של דעות השונות מאלו של "המתקדמים", ממחיש הכל. מי שגדל על ספרי הארי פוטר יודע עד כמה הסובלנות, הפלורליזם וההכלה של כל גוני החברה הם מעיינות המחשבה של הסופרת הבריטית. אבל זה ממש לא מעניין את האינקוויזיציה החדשה. זו שהפקיעה אפילו את הבלעדיות על השימוש בביטויים כמו סובלנות, פלורליזם ודמוקרטיה. בייחוד לגבי מי שלא חושב בדיוק כמוהם. מבחינתם, את כל מי שחושב אחרת צריך להעלות על המוקד בכיכר העיר.
ילקוט הכזבים
ככל שמתקרב התאריך המובטח להכרזת הריבונות, תופח ילקוט ההפחדות והכזבים. בעוד חלק מהימין רדום, לא קולט את גודל הסכנה שנשקפת מהקשירה בין ריבונות למדינה פלסטינית - השמאל דווקא ממציא איומים ועוולות כיד הדמיון הרעה עליו.
השבוע הפיץ גוף סמי־קומוניסטי בשם "מרכז אדווה", מסמך שמתיימר להיות ניתוח מקצועי של המחיר הכלכלי האיום והנורא שנשלם על החלת ריבונות. מה בדיוק כלכלי שם? שום כלום. הקונספציה כולה מנסה להסביר לנו שהחלת החוק והמשפט הישראלי ביו"ש תגרום למלחמה, ואז ייפגעו כל ענפי המשק. זהו עוד פסאודו־טיעון מקצועי, שמשווק שלדים מדומיינים כדי להרתיע את הימין מלהגשים את השקפת העולם שלו.
במהלך השנים האיום הזה פושט ולובש צורה, ותמיד נותר אותו הדבר. זכור במיוחד הצונאמי המדיני שהבטיח אהוד ברק, שהסתיים בחימום מערכות היחסים עם מדינות ערב הסוניות. עכשיו מאיימים עם הירדנים, האירופים וכמובן המפרציות.
חשוב לומר: ריבונות אמיתית, לא זו של תוכנית טראמפ, שווה גם עימות עם כל הסביבה ועם הידידים המפוקפקים שלנו בפריז ובברלין. אבל רוב הסיכויים שגם מסכת האיומים הנוכחית תצטרף לאינסוף קודמותיה - החמורים ינערו, והשיירה תמשיך להתבסס בארץ אבותיה.
דוגמה מובהקת לאיום הסרק היא הממלכה ההאשמית. ובכן, המלך עבדאללה יכול רק להפסיד מדרדור היחסים איתנו. ירדן הפכה למעשה תלויה באספקת המים מישראל, שניתנת לעצירה עם שיבר אחד. והיא נסמכת על ההגנה השקטה שלנו ושל ארצות הברית מפני הסורים והאיראנים. פוזת הקוממיות שנוקט עבדאללה נגדנו משרתת את הצרכים קצרי המועד שלו מול האוכלוסייה הפלסטינית הענקית שלו. אבל מכלול האינטרסים שלו מחייב לשמור על יחסים טובים איתנו. מה גם שריבונות ביו"ש ובבקעה תחזק את הצורך הירדני לשמור אותנו כשכן הטוב לאורך הגבול הארוך שלו.
אבל לא יזיק באמת אם ירדן תיתן לנו סיבה טובה לשמור את המים לעצמנו, ולפרק את המיליציה העוינת שהם מחזיקים בהר הבית תחת השם ווקף. ובכלל, לתקוע סיכה בפיקציה שמכונה הסכם השלום עם ירדן.
חזרה למצב הכלכלי, לאחרונה הפחידו אותנו שפירוק הרשות הפלסטינית יגרום לנטל כלכלי כבד על ישראל. אני עדיין זוכר את מסיבות העיתונאים שהתנהלו במזרח ירושלים, כשניהלנו את חיי ערביי יו"ש לפני אוסלו. אז טענו שישראל מנצלת כלכלית את הפלסטינים ומרוויחה על גבם. אז מרוויחה או מפסידה? נא להחליט, מאיימים נכבדים.
הדבר היחיד המפחיד הוא תוכנית טראמפ, שהריבונות המובטחת בה היא סוכרייה מורעלת, שמסוכנת לנגיסה כפי שהיא. ריבונות אמיתית בשטחי C, ללא מדינה פלסטינית וקידום אש"ף, תסייע לכל הצדדים גם ביטחונית וגם כלכלית. שלא לדבר על שיפור דרמטי באיכות החיים של הפלסטינים המתגוררים באזורים שעליהם יוחלו החוק והמשפט הישראליים.