"הגיע הזמן לדפוק על השולחן ולומר די. כך אי אפשר להמשיך, וכך אי אפשר לחיות. החיים הציבוריים הפוליטיים שלנו הפכו למדמנה מעלת צחנה של שקר ושחיתות, פחד וחיים טובים על חשבון הציבור", כך נפתח המאמר שכתבו ב"מעריב" אמנון דנקנר ז"ל ודן מרגלית יבדל"א ב־15 במאי 2005. כותרתו הייתה "איפה הבושה?". אני נזכר בימים ההם בנוסטלגיה. הו, התמימות. מה שנראה אז כהצטברות חזירית בלתי נסבלת ובלתי נתפסת, ייחשב היום לטהרנות סגפנית וצניעות קיצונית. הבושה? היא נעלמה מזמן. הכל מותר, הכל כשר, אין פוצה פה ומצפצף.
אני זוכר את הדיווחים הראשונים שלי עם חזרתה של משפחת נתניהו לשלטון ב־2009. זה התחיל בפתקים שהצטברו על שולחנו של "ראש הסגל" נתן אשל, עוד בטרם נודע שהוא בעצם צלם הסגל. התריסים החשמליים בקיסריה. הנזילה בבריכה בקיסריה. אחר כך הגיעה הבצורת עם היטל המים, ומנכ"ל משרד ראש הממשלה איל גבאי נאלץ להכנס לראש הממשלה ולהסביר לו שלא, זה לא ייתכן, לא מוסרי ובלתי אפשרי שרק משפחת נתניהו תקבל פטור מהיטל הבצורת על המים בבריכה. אחר כך גבאי הלך, הראל לוקר בא, גם הוא הלך, הגיע אלי גרונר ואחריו יואב הורוביץ. את כולם נשאה רוח הטירלול משם והלאה. היום יושב בראש המשרד הזה ממלא מקום, כמו בכל יתר משלטי חיינו, ועושה מה שאומרים לו.
אז לא רק שהמדינה פטרה את נתניהו מגילום המס על הרכב הצמוד. אגב, במקרה הפטור הזה מוצדק. לרכב של ראש הממשלה שווי עצום (בגלל שהוא משוריין) ואין סיבה שזה ייפול כמעמסה על תקציב המשפחה הנאנקת תחת יוקר המחיה. אבל עם האוכל, כידוע, בא התיאבון. הבקשות שהוגנבו לוועדת הכספים אתמול בדלת האחורית, בחסות מהומת הקורונה, מעוררות פלצות של ממש. נתניהו יקבל פטור על כל השיפוצים שנערכו בביתו הפרטי. אזרח רגיל, לו הממשלה התקינה משהו אצלו בבית, היה משלם עליו מס. לא משפחת נתניהו. הוא יקבל פטור גורף רטרואקטיבי על הכל. לא תאמינו, אבל אפילו על "טובות הנאה". תארו לעצמכם שהמדינה תדרוש ממנו מס על המתנות בשווי מיליון שקל שקיבל ממילצ'ן ופאקר. אז גם על זה יהיה פטור.
ועוד רשימה ארוכה, אינסופית, מצמררת, של הטבות, כיבודים, פינוקים וקילוסים: 400 אלף החזר מס על רכבו האישי ששולם בעבר. מימון מלא גם לראש הממשלה החליפי על הכל: צוות תחזוקת בית מלא, מבשלת, מנהלת בית וכו'. הסעות למעון וממנו. הובלות למעון וממנו. מחיקת כל חובות המיסוי בגין ההטבות מאז 2009. פטור ממס על כל "שירות שאינו משכורת". קבלת מזון, ביגוד וכל זכויות ראש הממשלה, גם לראש הממשלה החליפי. מימון מלא של כל הוצאות בני הבית. מימון מלא של שכירת מחסנים מחוץ לבית (מי צריך מחסנים מחוץ לבית? מי שאוגר). ואפשר להמשיך הלאה, אבל למי אכפת?
בני גנץ הודיע שהוא מוותר על כל זה: על המעון החליפי, על ההטבות הנדרשות כעת, על המימון האדיר לכל גחמה של כל בן משפחה. בני גנץ צריך להתעקש שזה ייכנס לחקיקה, אחרת הוא לא ויתר על כלום. לפחות אנחנו יודעים עכשיו מי כאן הגרגרן, מי כאן החמסן, מי כאן הקמצן הכרוני, שביד אחת מחפש עכשיו כל שקל פנוי כדי לסייע להמונים הזועקים תחת הקורונה, וביד השנייה ממשיך להעמיס על עצמו ועל רעייתו ועל משפחתו את מיטב משמניה ומטעמיה של המדינה.
הכי קורעת היא תגובת לשכת ראש הממשלה: "היה ניסיון שערורייתי ופרסונלי לחייב את ראש הממשלה נתניהו במס שלא חייבו בו אף ראש ממשלה אחר לפניו". נכון, מר נתניהו. אף ראש ממשלה אחר לפניך לא נדרש לשלם מס על תחזוקת ושיפוץ ביתו הפרטי. אתה יודע למה? כי אף אחד מקודמיך לא העלה על דל דעתו לבקש מהמדינה את המימון הזה. כמו שאף אחד מקודמיך לא התעקש שבניו (או לפחות שניים מהם) יזכו למכונית שרד, נהג ומאבטחים סביב היממה, בכל מקום על פני כדור הארץ.
אז איפה הבושה? לא יודע. כאן, היא כבר איננה.