משהו: למפגינים נגד שחיתות השלטון יש שתי מטרות: להוכיח שהמנהיגות מושחתת, ולשכנע שאצלם אי אפשר למצוא שחיתות. החלק השני קשה יותר.
עצורי כל ההפגנות, התאחדו!
היה רעש ברשתות, כי מישהו נעצר באשמת חסימת כביש מול בית ראש ממשלתו. לכמה מהפוסטים המזועזעים עניתי: מעצרים הם מחלה שחייבים לשים לה קץ. המשטרה אלימה. היא יכולה להכניס אדם למעצר. אחרי תאונת דרכים, בגלל חשד, או בעקבות הפגנה. שיריח קצת ליזול אומרים השוטרים, לפעמים בצחקוק.
הזדעזענו ממעצר תא"ל היום, ואלה מאיתנו עם רגישות לדמוקרטיה גם הזדעזעו ממעצר ילדות בנות 14 בתקופת ההתנתקות, לזמן רב הרבה יותר מאשר שישבת אחד. הבעיה לא תיפתר עד שמפגיני כל ההפגנות יתאחדו ויקימו מטה משותף למלחמה באויב האמיתי: המשטרה ושלטון החוק.
כיוון להפגנות
אמנון אברמוביץ' הגיע להפגנה של הביביסטים והימניים ברחבת מוזיאון תל אביב לצורך סיקור אוהד, או סיקור הוגן, או סיקור עוין, ובכל אופן ולפני הכל - לצורך סיקור לא משעמם. הוא חטף קריאות גירוש, והלך משם אחרי שהושג פוטאג' טוב שיתאים לשידור לקהל בבית, ובעיקר: יגרום באזז ברשתות החברתיות, מטרת־על וערך שאין חשוב ממנו בעיתונות 2020.
שוטרים, אשר נמצאים בכל הפגנה בדיוק כדי להפריד בהתלהט הרוחות, ליוו אותו, ליתר ביטחון, אם היה צריך או אם לא. הכל הצטלם נהדר.
בתוך הוויכוחים והראיונות בנושא שמעתי גם סיפור קטן כזה: להפגנת הימין בתמיכה במדיניות נתניהו ונגד עיוותי בית המשפט הגיע אדם עם חולצה "קריים מינסטר". הוא בא לשם עם אשתו. משתתפי הפגנת הימין ברחבת המוזיאון אמרו לו: "היי, טעית במקום. זה לא כאן, ההפגנה נגד הסיפוח ונגד נתניהו היא במקום אחר".
מה שקרה מעכשיו אולי נשמע ככה:
"אז איפה זה?", הוא שאל נואש, "היה כתוב שיש היום הפגנה ברחבת המוזיאון".
"לא הבנת, יש היום שתי הפגנות. ההפגנה שאתה מחפש זה לא אנחנו".
"אפשר להשתגע, אחי", הוא רטן, "באתי מרחוק. בקושי מצאתי חניה בתל אביב הזאת. לאיפה אני הולך עכשיו עם השלטים 'קריים מיניסטר'?".
"אחי, נראה לי שההפגנה שלך היא בכיכר מלכי ישראל".
"כיכר רבין".
"אה כן, סליחה".
"זה רחוק? אני לא מתמצא, אתם חושבים שאספיק?".
"רגע, חכה, יו, הנה אמנון אברמוביץ'. אתה לא צריך להיות פה, יא זבל! כן, אני שוב איתך. זה לא רחוק. תספיקו להגיע".
"אני לא מתמצא בתל אביב, איך אני ואשתי מגיעים מכאן לשם?".
"שום דבר, רבע שעה הליכה, בוא, נצא רגע מהרחבה ואכוון אתכם. הנה אתה רואה: אתה הולך מכאן ישר ישר, ואז באבן גבירול שמאלה, ואחרי שש־שבע דקות כבר תראה הרבה שלטים 'קריים מיניסטר' ו'מדינת אפרטהייד'. זה שלכם".
"תודה".
"יאללה, עופו מכאן, שלא תפספסו".
"סבבי".
לסגור את גלי צה"ל
בימים אלה נשמעות קריאות של הרמטכ"ל, וגם הרהורים רועשים של שר התקשורת, בדרישה לסגור את גלי צה"ל. לא חדש. כמעט כל רמטכ"ל ושר ביטחון תמהו מדוע הם צריכים את גלי צה"ל. רמטכ"לים אמרו: "לא ייתכן שתהיה תחנה צבאית שמשדרת מחלוקות בחברה הישראלית. זה לא התפקיד שלה, וזה לא דמוקרטי", או: "אין סיבה שהצבא יחזיק במערכת שאין לה שום תרומה ביטחונית, אפילו לא בעקיפין", ועוד.
גם אהוד ברק הצהיר כשמונה לרמטכ"ל כי יסגור את גלי צה"ל. כמו אחרים שהודיעו שהם יסגרו את התחנה, גם ברק למד מהר מאוד מה הוא יכול להכריז, ונגד מי אין לו כוח. אבל היום אני חושש שבאמת יסגרו את גלי צה"ל. עכשיו דווקא ייענו לקריאה של הרמטכ"ל. אל תתפלאו אם תשמעו קולות של אינטלקטואלים משפיעים מנמקים שאין היגיון בתחנה צבאית. תשמעו מפיהם טענות מאוד הגיוניות. גם פעם הן היו הגיוניות. אבל לא נשמעו.
זה היה מצב לא נורמלי, אבל ירון לונדון כינה זאת "אנומליה חיובית". חיובית אז. היום, אותם אנשים שקבעו מהי אנומליה חיובית ומהי סתם אנומליה כבר לא חושבים כמו קודם על האנומליה הגל"צניקית. הפעם יש בגלי צה"ל תוכניות שאינן סוגת "אנומליה חיובית" בעיני משגיחי הכשרות של אנומלְיוֹת. עירית לינור, קובי אריאלי, יעקב ברדוגו משדרים שם, ובכישרון רב, ועוד כמה אנשים אמיצי דעת, שיסלחו לי אם לא הזכרתי את שמם ותרומתם.
מה קורה כאן? שואלים המטהרים כל אנומליה, אבל רק אם היא לטעמם. מה שווה גלי צה"ל אם אנחנו לא שולטים בה? הם מזדעזעים, והם יעברו לזעוק "מי צריך תחנה צבאית?" בלי להתבלבל בכלל.
שתי מדינות למי?
בנאום שגריר ישראל באיטליה, דרור אידר, בפני ועדת החוץ של הסנאט האיטלקי, הוא הצביע על העובדה שהפלסטינים לא אומרים "שתי מדינות לשני עמים", אלא "שתי מדינות החיות זו לצד זו בשלום", כיוון שהם לא מכירים בזכותנו להגדרה עצמית, ובזכות של עם ישראל לארץ משלו.
סוּאָה אֶצֶ'לֶּנְסָה, לְ'הוֹנוֹרֶבוֹלֶה אָמְבָּשָׁאטוֹרֶה דְ'יִזְרָאֶלֶה ד"ר דרור אידר עשה עבודה טובה, נאום מבריק שאחריו הוא ענה על שאלות הסנאטורים, גם קנטרניות. נשמח אם האיטלקים יבינו, וידרשו שהפלסטינים יכירו בלגיטימיות שיבת העם העתיק שלנו לציון. לא יקרה. לכן מעשי יותר לדרוש שהם, שאינם בדיוק עם, ואנחנו, שהערבים טוענים שאיננו עם, נכריז על הפתרון הרצוי: שתי מדינות לשני לא עמים.
פינת השלולית
נסיכה שביקשה את עילום שמה כתבה לפינתנו מכתב:
שלומות לך, מאיר עוזיאל.
משהו מקסים קורה (לפעמים) בשלולית של החיים:
פעם, לפני הרבה ימים,
ימים שהצטברו כבר לשנים,
ירד לו נסיך לטייל בגדות שלולית עכורה,
נסיך שלא דמה לאף אחד שאני מכירה.
בזהירות היה מהלך,
נזהר את נעליו לא ללכלך,
כמו נסיך אמיתי הוא בא,
ומן השלולית הטובענית אותי משה.
ביד עדינה את הבוץ והדמעות ניגב מעיניי,
אסף אותי לחיקו... וגם את שלושת גוזליי!!
בנשיקה הפך אותי מצפרדע עייפה ומרוטה
לנסיכה!!!!!
ג'נטלמן מושלם, מצחיק, חכם, נדיב ואוהב,
את כולנו ללבו הרחב באהבה אימץ.
מאז פכפכו הרבה מים בשלולית, ואנחנו שנינו ביחד (ובסגר הקורונה) עדיין אוהבים, ואפילו יותר.
נעים לשתף במשהו אופטימי.
שבת שלום, ח'.