אם פספסתם השבוע את הסרטונים של יוזמת ז׳נווה, לא פספסתם הרבה. הומור לא ממש מצחיק שאמור להעביר את המסר שאם ניקח את מתנת הסיפוח היא תתפוצץ לנו בפרצוף. הסרטונים עפו ברשת, ולכאורה כולם היו מבסוטים. יוזמת ז׳נווה הצליחה להזכיר את קיומה, יריב אופנהיימר קיבל קצת במה, ובליכוד יכלו לטעון שהסיפוח החד־צדדי הוא חובה כי האלטרנטיבה היא שלטון השמאל ההזוי. האולפנים מלאו במתנגדי סיפוח נחרצים דוגמת זהבה גלאון, שנפלטה מהמערכת הפוליטית משום שאין לה אלקטורט. השיח הפלורליסטי חוגג, רק חבל שאין לו קשר למציאות.
בפועל, עמדות השמאל אינן אלטרנטיבה, והן הוחלפו זה מכבר על ידי המרכז. במרכז מבינים שרעיון שתי המדינות תקוע כבר שנים משום שהפלסטינים לא באמת מסוגלים לבצע אותו. הנהגתם מפוצלת ורקובה, ולשני חלקיה אין יכולת להתפשר או לפתח מדינה נורמלית וכלכלה יציבה. רק מה - העובדות האלו לא מכשירות מהלכים חד־צדדיים שעומדים על כרעי תרנגולת בתקופה כאוטית ממילא, ואכן עלולים להתפוצץ לנו בפרצוף, ואולי גם לא. מי יודע.
ההתקדמות עם תוכנית טראמפ לא באמת משתקפת בשיח הציבורי הסוער. אלה שטוענים כבר 25 שנה שלא היה מנדט להסכמי אוסלו, רוצים להחיל ריבונות בטענה ש"יש על זה קונצנזוס בעם". אבל לייקים ברשתות לא מעידים על מציאות, כי הרשתות לא מנפות שקרים ומתגמלות צעקות. מה העם יודע על מהלך הריבונות? יפה הגדיר את זה ראש מועצת בית אל השבוע: "הסיפוח הוא כמו חתונת קורונה, לא יודעים אם יהיה אולם או לא יהיה אולם, ולא יודעים מי יבוא או כמה מוזמנים מותר".
בעולם של 2020 שבו הקורונה משתוללת, הכלכלה תזזיתית ולא ברור מי יהיה נשיא ארה"ב, המחיר לסיפוח יכול להיות עצום ויכול גם לעבור בשקט יחסי. למצדדי הסיפוח אין תשובות למחירים שכולנו עלולים לשלם, ומשום שלאף אחד לא באמת ברור מה הוא כולל, גם אין באמת לדעת אם יש לו רוב בישראל. מה תהיה תגובת השטח בירדן ואיך היא תשפיע על הביטחון? מה תהיה התגובה מעזה, והאם חיזבאללה יצטרף לחגיגה? האם מצרים, סעודיה והאמירויות יתמכו או יפנו לנו גב? מה תהיה תגובת יהדות ארה"ב, המתרחקת מאיתנו ממילא? האם המהלך ישפיע על יכולת הישראלים לנסוע ולעשות עסקים באירופה כשתחלוף מגיפת הקורונה? הרבה שאלות נוקבות, ולציבור אין תשובה.
לכאורה מתקיים שיח ער ויש המון דעות, השערות, פרשנויות והדלפות, אבל בעידן הרשתות יש יותר דיסאינפורמציה מאינפורמציה, והדעות יותר חשובות מהעובדות. השיח קוטבי וסוער, אבל לרוב הוא מסך עשן. כשאנחנו עסוקים בלינצ׳ים הדדיים, אנחנו לא בהכרח מיודעים לגבי מהלכים משמעותיים, וגם לא מתקנים את הסוגיות החשובות לנו כחברה.
הרשתות נכבשו על ידי קונספט ה"הם יותר גרועים". כל ויכוח מתפצל מיידית לשני צדדים צעקניים ומתמצה באמונה שהצד השני יותר גרוע, ולכן הצד שלי יכול לעשות מה שבא לו. אם גבי אשכנזי אומר משהו על פרשת הצוללות, מירי רגב מיד עונה בפרשת הרפז. ניגודי העניינים של השופטים המפקחים על עצמם אכן מעוררים דאגה, אבל אנחנו לא מתעכבים עליהם, כי הם מיד מתקזזים עם המלחמה הפרועה של הליכוד במערכת המשפט. לכאורה צד אחד צודק לחלוטין והשני טועה ומושחת. אבל כך גם הצורך לפצל את תפקיד היועמ"ש לתובע וליועץ לא מקבל מענה כבר שנים, אלא רק מתקזז עם הדרישה להגביל מתנות ומימון לראשי ממשלה. הוויכוחים אכזריים וקוטביים, אבל בסוף מתקזזים ואף אחד לא מנצח. העוולות נשארות בעינן, כי כולם בטוחים ש"אצלנו" אין מה לתקן כי כל הבעיות "אצלם".
מיקרופון לשפויים
ב"הארץ" פורסם מאמר שדרש "לקחת לשמעון ריקלין את המיקרופון". ריקלין וחבריו מיד חגגו על זה ברשתות, כעוד הוכחה לשמאל הנוראי שרוצה לסתום פיות למי שאינו חושב כמוהו. קשה לומר שהם לא צודקים - הרי ב"הארץ" רמת הטרלול אכן חוגגת, אם במאמרים על טייסינו הרוצחים, ואם באמירות על זכותה של היבא יזבק להביע תמיכה במחבלים או על זכותם המולדת של מיידי האבנים. אז למה להם מותר ולימניים אסור? רק מה, כך בדיוק אנחנו נתקעים עם הטרלול של כולם. כל אחד בטוח שלא צריכה להיות עליו שום מגבלה, כי בצד השני זה הרבה יותר גרוע. מ.ש.ל.
נדמה שהציבור מוכה הקורונה נלכד בין שתי קבוצות קולניות. ועדת הכספים התגייסה לענייני המס של נתניהו במקום לענייני מאות אלפי מובטלים, אבל זה מיד התקזז מול תחקיר "עובדה" על מאיר כהן. מפגינים איימו להכות את אמנון אברמוביץ', עיתונאי נכה צה"ל, אבל הזמר והיוצר אפרים שמיר כתב פוסט על זונה ופסיכופת, אז האלימות מיד נשכחה כי "הם יותר גרועים".
הטענה "הם יותר גרועים" (ואלוהים יודע מי זה "הם" או "אתם" - השמאל, ההתנחלויות, התקשורת, השופרות - או כל המפלצות האיומות שהן לא אני) הפכה להצדקה לכל מה שקלוקל. היא מתחזקת את הוויכוח אבל לא את התיקון שהוא אמור להביא. ממשלת חירום הקורונה לא עוסקת בקורונה, קבינט הפיוס לא מתכנס, ובינתיים לפיד נכנס בגנץ, גנץ בלפיד, לפיד בליכוד, הליכוד בלפיד, גנץ בליכוד, נתניהו בגנץ, ובגדול, לא יצאנו מפלונטר הבחירות. תעמולת הנגטיב הפכה למציאות נגטיב, שבה רק מטיחים ביקורת רותחת "עליהם", שאמורה להוכיח שכל מעשה לא ראוי "שלנו" בטל בשישים.
בפועל, יש סיאוב בפרקליטות, יש תקשורת רדופת אג׳נדה ששכחה דיווח אובייקטיבי מהו, ויש שופטים שהתרגלו לחיות ללא ביקורת מסודרת. אבל יש גם מערכת פוליטית שהרקיבה. ממשלה שבה מפלגת שלטון אחת הפרה את כל הבטחות הבחירות שלה, ולצדה אחרת שלא זכתה באמון הציבור ופועלת בכוחנות ובתכסיסים כדי להעביר מהלכים מתחת לאפו של הציבור שמתעסק בכאוס משוגע של ויכוחים עקרים.
כולם מתלוננים על איומים ורפש, אבל לא מקדמים את החוק שמגביל רפש והסתה ברשתות. פוליטיקאים ותועמלנים שמרוויחים מהרפש לא ימהרו לשנות את המציאות הזו. אומרים שהרשתות החברתיות קיטבו את השיח, אבל הבעיה האמיתית היא שהן הסיטו אותו למקומות לא רלוונטיים. הוויכוח הוא בין הקצוות שרואים הכל בשחור ולבן ואין קול לשפויים.
1 ביולי עבר ללא סיפוחים והחלת ריבונות, אבל זה לא אומר כלום. בעוד אנחנו עסוקים בבלבולי שמאל־ימין, הקורונה מרימה את ראשה המכוער, ולציבור אין באמת מושג אם ועד כמה הממשלה מטפלת בנושאים הכי בוערים.