ביום שני בלילה חזר ד"ר הישאם אל־האשמי לביתו בבגדד, גלש לאטו לעבר החניה, ונעצר. מאחור הגיח מתנקש חמוש באקדח, ירה לעברו כמה פעמים, שב לקטנוע שבו חיכה לו חברו, ונעלם. האשמי, שותת דם, מת בתוך דקות. הוא היה בן 47, אב לשלושה ילדים.

בתוך זמן קצר נפוצה ברחבי העולם הידיעה על מותו. ד"ר האשמי היה מומחה לחקר ארגונים לא־מדינתיים שפעלו בעיראק. אל־קאעידה, דאעש והפלגים השיעיים. הוא התפרסם גם מחוץ לארצו ועתידו היה לפניו. בבגדד אמרו השבוע כי נרצח משום שאמר את האמת. האמת אכן נוקבת. במחקריו חשף את המתחים בתוך המיליציות השיעיות, גילה כיצד הן הופעלו מרחוק בידי משמרות המהפכה, והרבה לתקוף אותן ואת רמתם המוסרית של הפוליטיקאים העיראקים.

רציחתו אינה מפתיעה. איראן מנהלת בשנה האחרונה מאבק איתנים נגד מתנגדיה בבגדד כשגבה אל הקיר. הממשלה והציבור הרחב, שרובו מתעב את ההתערבות האיראנית, זוכים לגיבוי בריטי ואמריקאי. אנשים מסוגו מזוהים בטהרן כאויב. חודשים ארוכים קיבל אל־האשמי איומים על חייו, שבהם נדרש לשתוק או לגלות מארצו. חברו, פעיל זכויות האדם ריית' אל־תמימי, סיפר השבוע כי לפני חודש פנה אליו אל־האשמי בבקשת עצה. מאיימים עליי, הוא גילה, מה לעשות. הוא נקב בשמו של הארגון שממנו יצאו האיומים - גדודי חיזבאללה עיראק, מיליציה מקומית שעליה הרבה לדבר בהופעותיו. תמימי יעץ לו לברוח. "חיזבאללה עיראק הורגים את יריביהם", אמר לו, "אתה יקר לילדיך, אין להם אב חלופי".

בית קפה בצהרי היום

לסיפור הזה יש זווית ישראלית, אף אם רחוקה. לפני כארבעה וחצי חודשים נחטף המו"ל והעיתונאי העיראקי מאזן לטיף. לטיף הוא דמות ידועה בבגדד. הוא פרסם מחקרים רבים בנושא חברה ופוליטיקה, חלקם על יהודי עיראק, והוציא לאור מפרי עטם של אחרים, בהם גם תרגום בערבית לרומן "התמונות שעל הקיר" שכתבה ציונית פתאל קופרווסר. הוא העריך וכיבד יהודים וישראלים, ולא הסתיר את היכרותו עמם.

ביום שישי, 1 בפברואר, ישב לטיף בבית קפה במרכז העיר עם חבריו. הוא התקשר הביתה, סיפר כי סוללת הטלפון שלו התרוקנה וכי ישוב בקרוב. בצאתו, קרבו אליו אלמונים ופקדו עליו שייכנס איתם לג'יפ. מאז לא נראה יותר.

החשודה המיידית בחטיפתו היא אותה מיליציה מוכרת, גדודי חיזבאללה עיראק. כשמם כן הם. האיראנים שואפים שהם יעשו לעיראק מה שעשתה תנועת חיזבאללה ללבנון - ינווטו, יחלישו, ישתלטו, ויקימו בתוכה מדינה בתוך מדינה, שתפעל ברוח האינטרס האיראני. חיזבאללה עיראק היא הכוח הפעלתן ביותר מבין ארבע המיליציות הפרו־איראניות שפועלות שם. אנשיה הם שתקפו בשנה האחרונה את השגרירות האמריקאית בבגדד במטחי רקטות, הטילו עליה מצור, חטפו מתנגדים ומבקרים ורצחו כמה מהם. רבים בעיראק, גם שיעים, רואים בהם אויבי הציבור ועושי דברה של טהרן.

לפני שבועיים וחצי, בצעד אמיץ וחלוצי, הכריז ראש הממשלה הטרי, מוסטפא אל־כאזמי, מלחמה על המיליציות הללו. הוא שלח יחידה מיוחדת לפשוט על אחד המטות של גדודי חיזבאללה עיראק ולעצור בכירים. אחר כך פיטר את פלאח אל־פיאד, ראש מנגנון הביטחון הלאומי, אחת הדמויות הבולטות והחזקות במערך נאמני איראן בבגדד. אלה צעדים מסוכנים עבור כאזמי, שבירתו נכבשה מרחוק בידי אחרים. בגבם אל הקיר עלולים האיראנים לחולל הרג וכאוס בבגדד באמצעות נאמניהם, כדי לערער את שלטונו.

מאזן לטיף היה עבור גדודי חיזבאללה עיראק מה שהיה עבורם הישאם אל־האשמי. שניהם משכילים שמזוהים עם המחנה השני ונהנים מחשיפה תקשורתית נאה, מי יותר ומי הרבה יותר. בחודשים שקדמו לחטיפתו קיבל לטיף איומים על חייו, בדיוק כמו שקרה להישאם אל־האשמי. הוא שקל לברוח לאירביל, בירתו של החבל הכורדי בצפון, אבל נמלך בדעתו בלחץ ילדיו.

חלפו חמישה שבועות, וב־9 במרץ נחטף גם חברו הקרוב של לטיף, החוקר והסופר תוופיק אל־תמימי. תמימי ידע כי סכנה מרחפת על ראשו, אבל כמו לטיף, הוא לא האמין כי הסיוט יתגשם.

בשיא ההצלחה

יש להניח כי מאזן לטיף לא נחטף בהכרח כדי להוציאו להורג, אלא כי חוטפיו רצו לתהות על קנקנו. לברר את חשדם, האם הוא מחזיק בידיו מידע חיוני על האמריקאים, הישראלים או מנגנוני הביטחון, ואולי אף עובד בשירותם. ואם לא כדי לחלץ מידע חשוב, נועדה החטיפה, או הרצח, לשדר מסר של הרתעה ופחד. כמו חיזבאללה בלבנון, גם המיליציות בעיראק יודעות כי אהדת הציבור היא נכס, ואת אגרוף המחץ יש להפעיל בצורה מושכלת. כבר קרה שהם שחררו חטופים, למשל משכילים ואנשי רוח, בעקבות לחץ ציבורי.

ביודעם זאת, נרתמו רבים למען לטיף ותמימי. שמם נישא בפי כל בהפגנות, בעצרות מחאה ובדרישות רבות מן הממשלה לפעול למענם. אלא שהמצב, מאז כניסתו של כאזמי לתפקיד לפני חודשיים, נפיץ הרבה יותר. נכון לעכשיו, דבר אינו ידוע על גורל השניים.

את כל זה הכיר חברו של ד"ר האשמי, כשיעץ לו לפני חודש לא לשחק בגורלו ולברוח משם. מדוע לא אימץ האשמי את העצה וברח? השאלה הזו נכונה לכל מי שנרדף, ובכל עת. האדם נטוע בתוך סביבתו, ועקירתו ממנה קשה. ד"ר האשמי היה בשיא הצלחתו. הוא היה פרשן מבוקש וידען גדול. הוא דילג בין ערוצי טלוויזיה, הפליא בגילויים על המיליציות, והיה מקורב לראש ממשלת עיראק ולצמרת הביטחונית בבגדד. הוא ידע שהוא על הכוונת, הרי הוא המומחה לפלגים האלה. אבל שתי התפתחויות פעלו נגדו. האחת הייתה מעבר לכוחותיו, בשנייה לקה בקונספציה.

מדינות מערביות, שאליהן פנה בבקשת ויזה, לא מצאו את הדרך לקבלו, בגלל סגר הקורונה. הסיבה השנייה כרוכה בפוליטיקה המקומית. האשמי ראה כיצד ראש הממשלה כאזמי פוצח במערכה נגד המיליציות, וחשב כי הדבר ירתיע אותן ויגרום להן להניח לו. אבל הפרשן המיומן טעה בהבנת מושאי מחקרו. הוא שכח, או התעלם, מעובדה פשוטה. כאשר צד כלשהו במאבק סופג מכה, תאבונו לנקם גדל שבעתיים.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]